מחנה אפרים - ב רעג

שום דין ט"ז כתב הרמב"ם וכן השוכר את החמור להביא עליו יין וכו' נ"ב לענין אי שרי להשכיר בית או חנות לעובד כוכבים כדי להניח בה החמץ. התוספתא מתיר אבל הירושלמי אוסר לפי מאי דקי"ל דחמצו של עובד כוכבים אסור בהנאה בפסח ונמצא זה משתכר באיסורי הנאה דאע"ג דאם עבר ולקח הדמים שרי דאין החמץ מאיסורי הנאה שתופסי' דמיהם מיהו לכתחלה מיהא אסור להשתכר באיסורי הנאה וכמ"ש התוס' בפ"ב דע"ז גבי אין עובדין עם העובד כוכבים בכלאים ז"ל ואפי' אי לקיים שרי מ"מ אסור להשתכר באיסור הנאה וכ"כ התו' בפסחים דף כ"ב יע"ש ודלא כמ"ש הריב"ש ז"ל דמותר להשתכר חמורו להביא עליו חמץ דלא אסרו אלא ביין נסך ומשום קנסא דחמור שתופס דמיו וזה אינו דמה שאיצטריכו לקנסא בי"נ דוקא היינו כדי לאסור הדמים אפי' בדיעבד אבל לכתחלה אסור להשתכר בכל איסורי הנאה וכ"כ הרשב"א בסי' קמ"ז אלא שהוא דחה הירושלמי מתלמודא דידן דקאמר דקא מייתי ברייתא דייחד לו בית אין זקוק לבער דילמא אף להשכיר או להשאיל מותר ואפי' לכתחלה. ומ"מ מסיק הוא ז"ל דאסור לישראל להיות יושב ומשמר אבל להשכיר חמורו לבד שרי. ונראה דהוא ז"ל סבר דכל שאינו הולך הוא עם חמורו אפי' בי"נ שרי דליכא למימר דגבי י"נ אפי' השכיר חמורו לבד אסור אפי' בדיעבד ובשאר איסורים שרי לכתחלה אבל מדברי הטור גבי י"נ נראה דאפי' השכיר חמורו לבד הרי זה אסור אם לא שנחלק דגבי י"נ שאני משום דכל רוצה בקיומו של י"נ אסור שאם ישתבר החבית לא יתן לו שכרו כל היכא דאמ"ל חמור זה כדאמרינן גבי השוכר את הספינה להביא עליה י"נ יע"ש ובפ' האומנין משא"כ לענין שוכר חמור להוליך בו חמץ דלא שייך ה"ט

איברא דלפי מ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' השוכר בית ונאנס השוכר ואינו יכול לדור בה דמ"מ חייב לשלם כל השכירות ול"ד לספינה זו דאמרינן בפרק האומנין אם לא נתן לא יתן דהתם שאני משום דאין הספינה בעין אבל כל זמן שהספינה בעין הרי זה א"ל הרי ספינה לפניך יראה דגבי שוכר חמור לי"נ נמי לא שייך לומר רוצה המשתכר בקיומו והראיה שהביא הרשב"א מגמרא דילן יראה דאיכא לדחויי ולומר דלא איירי הברייתא בשכירות אלא בשאלה בחנם. ומ"ש באגור דאפי' בשכירות שרי כל שהשכירה לו קודם הפסח אינה נ"ל דסוף סוף ה"ז משתכר באיסורי הנאה ולע"ד נראה דאפי' השכיר' לו קודם הפסח שלשים יום ה"ז אסור כל היכא דפירש לו להניח בה חמץ אם לא שיטול השכירות מקודם כמש"ל הא לאו הכי אסור דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ונמצא משתכר באיסורי הנאה אבל אם שכרה סתם אפי' הניח בה במץ מותר דמשעה שהחזיק בבית נתחייב בשכירות בין ישים בה. בין לא ישים בה ומעיקרא נמי לאו אדעתא דחמץ אוגיר לה וכן הוא בדין ע"כ

שייך קצת לדין הנז' ישראל ועובד כוכבים שיש להם תנור בשותפות כ' רש"י ז"ל (ע' טאו"ח סי' ת"ן) שיתנה קודם הפסח ויטול דמים מאותו שבוע. ול"ד לישראל ועובד כוכבים שיש להם שדה בשותפות דאסרינן בפ"ק דע"ז דהתם כל הטירחה שטורחים בשדה של אמצע הוא ונראה כטורח בשביל הישראל אבל הכא כיון שנטל את הדמים מתחלה מותר עכ"ל. ודברים אלו צריכים ביאור דאם ר"ל דהתם בשדה כל הטרח' שטורחים בשדה בשבת של אמצע הוא ונמצא מה שעושה בו העובד כוכבים מרויח הישראל ג"כ אבל בתנור דלא שייך לומר הכי שאין חלקו של ישראל מתרבה במה שהעובד כוכבים עושה בשבת שרי קשה דהא כתבו התו' שם דאפילו בתנור שאין חלקו של ישראל מתרצה במה שהעובד כוכבים עושה בשבת ה"ז אסור והוכיחו הכי מהתוס' וכ"כ הטור בה' שבת, ועוד דאמאי איצטריך רש"י הכא שיטול הדמים מתחלה ואם נחלק ונאמר דהתם דוקא בשבת אסור משום דעובד כוכבים שליחותיה דישראל קא עביד אפי' בתנור כמ"ש התו' שם ואיסור שליחות לא שייך אלא לענין שבת אבל בשאר איסורי הנאה דלא שייך שרי וכמו שפי' רש"י שם לענין ערלה דאפי' לא התנה מתחלה מותר א"כ עדיין קשה דאמאי איצטריך רש"י הכא לכשיטול הדמים מקודם. והיה נראה לומר דאע"פ דבשאר איסורי הנאה ליכא למיסר משום שליחות מ"מ ה"ז מטיא לי' הנאה דע"י שמניח לעובד כוכבים ליטול שכר דמי החמץ בשבוע של פסח נותן לו העובד כוכבים שכר דמי השבוע של אח"כ ולענין ערלה דשרי ה"ט כמ"ש רש"י שם שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל אבל הכא לענין תנור דלא שייך לומר הכי מש"ה איצטריך רש"י לפרש שיטול הדמים מתחלה דכל שנטל הדמים מתחלה ה"ז זכה בהם מהשתא וליכא משום משתכר באיסורי הנאה ואפילו ליטול דמים משבוע של פסח שרי כל שנטל הדמים מתחלה מכיון דבשעה שנוטל את הדמים עדיין ליכא איסור בעולם וכגון זה כתבו לענין ערלה דיכול למכור פירו' ערלה לעובד כוכבים קודם שבאו לעולם מהטעם האמור וכ"ת מכרו שאני דמשעה שמכרו הפירות לעובד כוכבים כדינו דהיינו אילן לפירותיו זכה העובד כוכבים באילן וזכה המוכר בדמים ועדיין ליתיה לאיסורא בעולם משא"כ בשכירות דאין המשכיר זוכה מיד בשכירות דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ונמצא זה זוכה בשכירותו בשעת האיסור והוי כאותה שכתב רש"י בפ"ק דע"ז בהנהו שתילי ערלה דאילולי שכן המשפט ששנה שזה עובד הוא אוכל הוה אסור לומר טול אתה שני ערלה ואני אטול אח"כ וע"כ צ"ל דאיירי בשלא הקנה לו האילנות לפירותיו דאי הוה הכי הוה שרי לפי פסק הש"ע זה אינו דכל שהקדים השוכר השכר לא אמרינן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דאדעת' דהכי הקדים לו השכר שיזכה בהם המשכיר מעכשיו וכמ"ש התוס' בפרק האומנין גבי השוכר את הספינה יע"ש וכ"כ מהר"י ן' מיגאש בחידושיו לפרק הספינה ועל פי זה מתיישב מ"ש רש"י בפרק הזהב גבי נתנה לבלן ה"ז מעל שנתנה לו בשכר שירחצנה והקשה עליו הריטב"א ז"ל בחידושיו דהא קיימא לן דישנה לשכירות מתחל' ועד סוף ולפי מ"ש אתי שפיר דכל שהקדים לו השכר מהשתא זכה זה בדמים מקודם שיבא האיסור והיתרא קא מכר דשכירות ליומיה ממכר הוא כמו שהוכחתי במ"א מדברי הרמז"ל והרא"ש בכלל מ"ח והרשב"א בחדשות סי' שכ"ח

שייך קצת לדין יין נסך

אי שרי לומר לעבדו בפסח צא ואכול מן החנוני עובד כוכבים ואני פורע כדאמרי' לענין י"ג דשרי לומר הכי כל שלא הקדים דינר לחנוני משום דכי קא פרע ליתיה לאיסורי' בעיניה

איברא דאיכא לפלוגי דהא דשרי התם משום דלא א"ל לחנוני למיהב להו איסורא וכי קא יהב להו חנוני י"נ לאו שליחותיה דבע"ה קא עביד אבל הכא לענין חמץ דחמץ שנותן החנוני לעבד שליחותיה דבע"ה קא עביד דחנוני עובד כוכבים אינו מוכר כי אם חמץ וכה"ג חילקו התוס' בריש פרק המדיר את אשתו יעמיד לה פרנס וכו' יע"ש. וכ"ת הא קי"ל דאין שליחות לעובדי כוכבים כבר כתבו התוס' בפרק הרבית דהיינו מן התורה אבל מדבריהם יש שליחות לעובדי כוכבים לחומרא ובירושלמי בפ"ב דקידושין הביאה האי ברייתא דאם א"ל צא ואכול ואני פורע דחושש משום שביעית ומשום י"נ ואמרו בגמרא עלה דטעמא דאיסורא הוא משום דהחנוני נעשה שלוחו של בע"ה כדי לזכות לפועל ור' אילא מפרש דהפועל נעשה שלוחו של בע"ה ואמר תו מה נפק מביניהון הי' החנוני חרש ע"ד דר' זירא לא חשש שאין שליחות לחרש ע"כ הרי מפורש דאפי' לר' זירא דבחנוני חרש שרי משום דאין שליחות לחרש בחנוני עובד כוכבים אסור דמסתמא כי קתני וחושש בי"נ איירי בחנוני עובד כוכבים ואע"פ דגמ' דידן לא ס"ל להירושלמי מדאיצטריך לאוקמוה בהקדים לו דינר הא לאו הכי שרי היינו משום דס"ל דהכא ליכא משום שליחות שהרי לא א"ל לתת להם איסורא וכמ"ש התוס' ונראה שזהו דעת הטור שאסר לומר לעבדו בפסח צא ואכול ואני פורע וראיתי בס' פ"ח דאשתמיט מיני' דברי התוספות וכתב דגם לענין חמץ שרי והביא הסוגיא דעבודת כוכבים כאלו חדשות מגיד ומסיק דאליבא דכ"ע שרי ועל פי זה כ' דשרי לומר לעובד