מחנה אפרים - ב רסז

מהר"ם אלשקר נראה שהבין דבכל גוונא קא' המרדכי

סוף דבר לענין דינא ודאי שאין בידינו לכוף להוציא והי' אפשר לכאורה להתיר כיון שרבו המתירים בטענת אונס הלא המה רבי' יונה והמפ' שהביא ה"ה והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן וה"ר, וידאל והריטב"א והטור ור' ירוחם והריב"ש ויש כאן ס"ס לכאורה כדע' הי"א שהביא הריטב"א אף שהיא הודית בבעילה וכמ"ש בפשיטו' מהר"ם די בוטון אלא שכבר כתבנו דה"ר וידאל והריטב"א לא חשיבי ס"ס כיון שהיא הודית בבעיל' ומ"מ אפשר דבנ"ד יודו האוסרים כיון דלא הוחזקה לבעילה בזנות אלא על פי' דלא לאפושי פלוגתייהו אך עכ"ז ירא אנכי מפני חומר הענין להתיר בפה מלא מאחר שכל הגדולים בעובד' דמרדכי הצריכו בכה"ג נמי שיהא לה מגו ובנ"ד נר' דליכא מגו כמו שצדדנו לעיל עד כי יבא הדבר לפני גדולים בעלי הוראה ועל פיהם יקום דבר על לאו ועל כל אשר בה"ן הצעיר משה הכהן

כל ראתה עיני את כל דברי החכם השלם הדיין המצויין הן משה ספרא רבה דישראל נר"ו מסכים והולך להתיר את האשה לבעל' משני טעמים אי משום דאיכא הכא שני ספיקי ואי משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר

ואני לע"ד הא' מלתא דספק ספיקא לא שמיע לי הכא כלומר לא סבירא לי משום דכל שהאשה אמר' נבעלתי באונס תו ליכא לספוקי בבעיל' דאם איתא דלא נבעל' מי דחקה לומר נבעלתי וכמ"ש התוס' בשמעתא דפ"פ מצאתי (ובזה סרה תלונת מעכ"ת מעל המרדכי) וכ"ש הכא בנ"ד דאיכא ג"כ רגלים לדבר אעד אחד ושתי נשים אומרות כמו כן. ואי איכא למישרי הכא אינו אלא מהטעם השני דהיינו הפה שאסר וכו' ואחר האחרון אני בא ואיכא לעיוני ולמיקם בהאי מלתא שאמרו בכל מקום הפה שאסר הוא הפה שהתיר מאיזה טעם הוה אי משום מגו מטו בה דחזקה לא משקר מגו דאי בעי הוה שתיק או דלמא טעמא לאו משום מגו הוייא אלא משום דכל מקום שאין לנו חזקת איסור אלא על פיו נאמן הוא להתיר מה שאסר

ולכאורה נראה שזו מחלוקת ישנה בין המפר' נ"נ דאיכא מאן דפריש לה להאי מלתא דמיירי דוקא כשאומרת כן תוך כדי דבור ואיכא מאן דפריש לה ואפי' לאחר כ"ד ונראה דבהא פליגי דמאן דפריש לה בתוך כ"ד סובר דטעמא דנאמנת הוא משום מגו ולהכי לאחר כדי דיבור לא מהימנא דמגו למפרע לא אמרינן ומאן דפריש לה אפי' בלאחר כ"ד סובר דלא צריך למגו אלא כיון שאין לנו איסור אלא ע"פ נאמן הוא להתיר מה שאסר וכ"כ הרב בנ"מ נכ"ו ח"ג. הן אמת דסוגיין דשמעתין כפום פשטא מטעם מגו רהטא דגבי מתניתין דמוד' ר"י באו' שדה זו של אביך הית' ולקחתיה ממנו נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר קאמר עלה בגמרא דהוי משום מגו וכן מטין דברי התו' שם גבי ההיא דאמרינן מנין להפה שאסר וכו' יע"ש. ולפ"ז היה נראה דבנ"ד אין האשה הזאת נאמנת לומר שבאונס נבעלה כיון דלית לה מגו שהיתה יכולה לו' לא נבעלתי שהרי איכא עד אחד ושתי נשים שיודעות שנבעלה ולא הוה ניחא לה לומר לא נבעלתי ולהכחישם ואע"ג דפסולים נינהו. וכמ"ש הרא"ש בתשו' על אותו שטר שהיה חתום בעדי' קרובים וטען הלה אמת כי לקחתי קנין אבל היה בשביל מעות של צחוק דלא מהימנינן לי' בהאי מגו דאי הוה בעי אמר לא הקניתי כלום כיון דאיכא עדים שהקנ' ואע"ג דפסולים נינהו מ"מ ניחא לי' למימר טענ' זו שאין העדים, יכולים להכחישו ע"כ. הרי הכא דאע"ג דהאי שטרא חספא בעלמא הוא אלמא דהוא קא מודה שנטל קנין ואפ"ה לא מהימן במאי דקאמר שהי' בעבור מעות של צחוק מכיון דהוו עדים על הקנין ואע"ג דפסולים נינהו

איברא דצריך להבין מה בין זו לאותה שאמרו בפ"ק דמציעא דרבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מ"ט דחספא בעלמא הוא מאן קא משוי להאי שטרא לוה הא קאמר דפרוע הוא אלמא דאע"ג דלית לי' להאי מגו וכמ"ש התוס' בפ"ב דכתובות כי ירא לאמר מזוייף הוא פן יכחישוהו אפ"ה כיון שאין זה יכול לתובעו אלא עפ"י הודאתו אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואלולי דברי הרא"ש היינו יכולים ליישב ולו' דכי אמרי' הפה שאסר וכו' משום מגו הוא דמהימנינן לי' מגו דאי בעי הוה שתיק וכפשטא דשמעתא דפ' האשה ומיהו אלים האי מגו דהפה שאסר וכו' משאר מגו דעלמא דאף במקום דלא אמרינן מגו משום דניחא לי' לטעון הך טענה מלטעון הטענה שהיה יכול לטעון הכא כיון שאי אתה יכול לתופסו אלא על פי הודאתו ואי בעי הו"מ לכפור מעיקרא עכשיו שהודה לו ואמר שלקחה ממנו נאמן דהפה שאסר וכו' ונמצא דאין כאן הודאה של כלום אבל דברי הרא"ש עומדים לנגדינו. וכמדומה לי שראיתי לאחד מהגדולים לא ידעתי מי מקדושים דיהיב טעמא לדברי הרא"ש משום דמעיקרא ריע טענתי' במה שטען שהיה הקנין בעבור מעות של צחוק אי משום דלשון השטר מיחזי כמכחישו שכתוב בו אני מקנה לך מנכסי אלף זהובים דמשמע דלא היה הקנין בשביל חוב דמעיקרא אלא שעכשיו נתחייב בקנין זה ועוד שהצחוק עצמו לא היה ידוע מעיקרא ואף גם זאת לא עבידי אינשי דכתבי שטר' בשביל מעות שהרויח לו דרך צחוק ומלתא דלא שכיחא הוא שירויח ממנו סך רב כזה בצחוק ובהצטרפות כל הני טעמי מוכחא מלתא כי שקר ענה באחיו וכיון דלא מהימנינן לי' בטענ' זו באומרו שהיה בעבור צחוק כיון דמיחזי כשיקרא ורגלים לדבר מש"ה לא מהני לי' מגו במקום עדים פסולי' וכדי להאמינה היה צריך שיהיה לו מגו אלים וחזק' דהיינו שהיה יכול לטעון טענ' מעלייתא יותר מאותה שטען. אבל בעלמא כל היכא דאמרינן הפה שאסר וכו' כיון דלא ריע טענתיה ואי אתה יכול לתופסו אלא על פי הודאתו אף הוא יהיה נאמן להתיר מה שאסר ואפילו שיהיה במקום עדים פסולים

והשתא אי בנ"ד לית לה האי מגו דמגו במקום עדים פסולים לא אמרינן וכמ"ש, המורה נר"ו ויליף לה מדברי הרא"ש הנז' ליכא להאמינה. אבל מדברי הרב פ"מ שם באותה תשובה נראה דאפי' בכה"ג ליכא לאוסרה ונראה דס"ל להרב ז"ל דחשיב שפיר שהיה לה מגו דיותר טוב היה לה להעיז פניה ולהכחיש את אלו העדי' המעידי' מפי נשים ולא יאמינו אותם ולא להן מלהודות ולומר כן הוא שנבעלתי אלא שבאונס היה דהשתא כל העם אשר בשער יצחקו לה ולא יאמינו לדבריה דמסתמא ברצון הי' ויחזיקו אותה בזונה

ודוגמא לזה מצינו באשת איש שאמרה גרוש' אני ונשאת לאחר שאפי' אמרה אח"כ לבעלה גרשתני אינה נאמנת ואף על גב דחזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה עכ"ז כדי שלא תעשה עצמה זונה מעיזה ומעיזה. ונוסף על זה דבנ"ד כיון דמעיקרא הודיע' לאלו הנשים שנבעלה באונס ושהיתה מחזרת לחפות על עצמה שוב לא היתה יראה להכחיש בפני ב"ד ולומר לא נבעלתי דאין זו כמכחישה את העדים שיודעים היו אלו העדים שמפני הבושה היתה אומרת כן כדי לחפות על עצמה. ועוד בה דהיא גופא מעיקרא לא הודית בבעילה ואפילו לאחר שבאו העדים אלמלא שאיימו וגזמו עליה ושפיר היתה יכולה לעמוד בטענתה. וכ"ש דעיקרא דמלתא זה הכלל דכייל לן הרא"ש דמגו במקום עדים פסולים לא אמרינן לאו מלתא פסיקתא היא ומחלוקתו בצדו וכמ"ש הרב מהריב"ל בח"א דאף גם זאת במחלוקת שנויה וכן נראה מדברי ה"ה ג"כ בפי"ד מה' טוען. דלפי זה נמצא דאיכא הכא כמו ס"ס ספק אי שייך הכא לומר מגו ואת"ל דלא שייך הכא לומר מגו אימור דבלא מגו ג"כ נאמנת משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואפילו למה שצידדנו לעיל דאפשר דבאומרת נבעלתי באונס לא אמרינן הכי כיון דאיכא רוב דרצון שעומד כנגדה הכא בנ"ד אתרע האי רובא כפי מה שבא כתוב במעשה הב"ד שהלכו וראו את בית האשה והנה המקום מקום מופנה במסתרים שאם תצעק האשה אינה נענית ויש חשש אונס בדבר. דלפי זה קרוב הדבר דליחשיב זאת כאלו נבעלה בשדה ומסתמא תלינן דבאונס היה באופן דעל פי הדברים האלה נלע"ד ג"כ שהאשה הזאת מותרת לבעלה כאשר הורה המורה לצדקה מר ניהו רבה עליון למעלה ולהיות כי הוא פקד עלי לבא