מחנה אפרים - ב רס

למימר אדעתי' דידיה קא עביד ומגרש בלא שום תנאי אבל היכא דאמרה היא מתחלה כתוב לי גיטא ואי קיימת דידך אנא וכתב לה איכא אומדנא דמוכח דעל דעתא דידה קא עביד ולא היה כותב אלא מפני שסמך על דבריה וליכא משום פטומי מילי כמו שכתבו הפוסקים וכ"ש היכא דלא היה רוצה לגרש' וכשאמרה היא כך כתב לה גיטא אז איכא למימר דודאי אדעתא דידה קא עביד ויהיב וראיתי להרב בעל נמקי יוסף שכתב צ"ע אם אמרה קודם כתיבה אי אמרי' אדעתא דידה קא גמיר ויהיב דהשתא לא שייך פטומי מילי וכו' ואיכא למימר דהוא לטעמי' קא אזיל שפיר דכי פריך בדידה קיימא למשדי בדידי' קיימא ה"ק ואפי' אמרה קודם לכן

וש"מ שאמרו לו שיכתוב גט לאשתו ולא היה רוצה ואמרו לו מה בכך אי קיימת דידך היא ועפ"ז עשה שליח ונתן גט לאשתו ובשעת נתינה לא התנה אלא נתנו בסתמא אי אמרינן הא ודאי אדעתא דהכי קא יהיב גיטא הרב מהראנ"ח סי' נ"ב הביא ראיה מהא דתניא בפרק מי שאחזו אמ"ל בפני ב' כשאמסור גט זה לאשתי ע"מ שתתן לי מאתים זוז וחזר ואמר בפני ב' אחרים ע"מ שתשמשי את אבא לא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים מכאן אתה למד באומר תחלה ע"מ כך ואח"כ נתנו בסתם דע"ד תנאי שהתנה נתן ועיין במ"ש ה"ה בפ"ח סוף דין ח"י וראיתי מי שהקשה ע"ז מאותה שכ' הרמב"ן והרשב"א הביאו ה"ה בפרק זה דאם הזכיר התנאי ע"פ קודם התורף בתנאי דע"מ ולא הזכירו בשעת נתינה דאם היה סומך על התנאי היה לו להזכירו בשעת נתינה יע"ש ויש ליישב וק"ל. ועוד נ"ל דבש"מ דאיכא אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי קא מגרש הא ודאי לא בעינן שיתנה בשעת מעשה כמ"ש הרא"ש בפרק אלמנה נזונית דכל היכא דאיכא אומדנא דמוכח לא בעינן אפילו גילוי הדעת וכן נראה מההיא עובדא דפא"נ

והשתא איכא לאקשויי על דברי התוס' והרא"ש שכתבו בפרק מי שאחזו דף ע"ה דההיא דפרק א"נ דמשמע דלא בעינן תנאי כפול אתי אליבא דרבנן אבל לדידן דקי"ל כר"מ בעי' תנאי כפול יע"ש ולפי מה שכתבו בפרק האיש מקדש דכל היכא דאיכא אומדנ' דמוכח לא בעינן תנאי כפול וכל שגילה דעתו דאדעת' דהכי עבד חשוב כאלו התנה וכפל והכא גבי גט איכא אומדנא שאינו מגרש אלא אם ימות וכדאמר רב הונא בפרק מי שאחזו גיטו של ש"מ כמתנתו מה מתנתו אם עומד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ואע"ג דלא קי"ל כותיה היינו משום טעמא דגזירה דשמא יאמרו יש גט לאחר מיתה והאי גזירה לא שייכא אלא היכא דלא התנה אבל היכא דהתנה או שגילה דעתו דחשיב כאלו התנה ירא' דאם עמד חוזר ונראה דהתוס' והרא"ש ז"ל ס"ל דגבי גט ש"מ גילוי הדעת לא מהני משום גזירה דשמא יאמרו עד שיתנה בהדיא תנאי כפול שהכפל מוציא מידי משמעות לאחר מיתה וכמ"ש ה"ה בפרק זה והשתא יתיישב הא דאיצטריך שמואל לתקוני בגט ש"מ להתנות אם מתי ואם לא מתי ואע"פ דמעכשיו מגרש ולדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בכה"ג לא בעינן תנאי כפול ועיין במבי"ט ח"ב סי' ש' ובמהרי"ט חא"ה סי' י"ג

פ"י דין ג' כתב הבכ"מ ז"ל וכן אם גירש את אשתו בגט פסול וכו' עד אלא ודאי פשיטא דבספק קידושין לא שייך לומר שתצא והולד ממזר ע"כ נ"ב עיין בפט"ו מהלכות א"ב דין י' שכתב רבינו ז"ל וממזר ספק כגון הבא על האשה שנתקדשה ס' קידושין

שם דין י"ב כתב הר"מ ז"ל המוציא את אשתו משום שם רע וכו' עד ומפני מה המוציא את אשתו לא יחזירה לעולם גזירה שמא תנשא לאחר וכו' נ"ב הוצרך לטעם זה דקלקול דלפי טעם זה צריכים שיאמרו לו דע שאין אתה מחזירה והיינו היכא דאמר לה מפני מה מוציאה ועיין במהרש"ך בח"ב סי' כ"ו

שם דין ח"י כתב הרמב"ם ז"ל נתייחד עמה בפני עדים אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עדי יחוד הם הם עדי ביאה לפיכך צריכה גט מספק ע"כ נ"ב ראיתי מי שרצה לומר דבמוציא את אשתו משום זנות אע"פ דבעל בפני עדים אין לחוש לקדושין כיון דאין בידו להחזיר' ע"ב ואנ"כ וראי' מההיא דאוקימנא מתני' דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דב"ש אומרים א"צ גט ב' וב"ה אומרים צריכה גט ב' דמיירי כשלא ראוה שנבעלה ובדאיכא עדי יחד וליכא עדי ביאה דב"ש סברי לא אמרינן הן עדי יחוד הם עדי ביאה דמשמע אם יש עדי ביאה צריכה גט ב' וקאמר בירושלמי אר"י בר בון ב"ש כדעתהון דאינון אמרי לא יפטור אדם אשתו אלא א"כ מצא בה ערוה דמזוהמת היא מלפניו ולפיכך א"צ גט ב' אלמא דאפילו במוציא את אשתו משום זנות אי לאו טעמא דאית לי' דלא אמרינן הן הן עדי יחוד וכו' הוה מצרכי' גט ב'

פי"א דין כ"ב כתב ה"ה ז"ל כבר כתבתי מחלוקת ר"י וק' יוסי באנוסה ומפותה ע"כ נ"ב כן משמע בס"פ אלמנ' לכ"ג ודו"ק

פי"ב דין כ"ג כתב ה"ה אם נשאת לאחד מעדיה וכו' עד א דתנן לא ישא את אשתו אינו אלא בעד אחד אבל בתרי לא וכו' נ"ב כלומר ליכא חשדא כיון דאין אדם חוטא ולא לו ומשום הכי מצטרף זה עם האחר ולית בהם אפילו חשדא וליכא למימר דהאי' דנשאה כמאן דליתא וכיון דעדותו לא מהני לא יצטרף עם האחר ז"א דלית ביה אלא משום חשדא לבד וכל היכא דאיכא אחר עמו אף משום חשדא ליכא ומ"ש הרב בעל"מ גם מה שיחס לר"ח כל דבריו צ"ע

פי"ב דין ג' כתב מר"ן ז"ל כי איבעיא לן בלא הוחזקה מלחמה ספיקא דרבנן ולקולא ע"כ עיין רדב"ז דף י"ב ובפ"מ ח"א סי' י"א ומהרי"ט סי' נ"א דף נ"ו ע"א

הלכות יבום

פ"ב דין ה' כתב ה"ה ז"ל יבמה שנתייבמה וכו' עד פרש"י דאע"ג דאמרה יבמה לא נבעלתי צרתה ודאי לא מיתסרא דחזק' כונס את האשה בעל לאלתר וכו' נ"ב זה אינו דהא אמרו שם זמנין דמבייש בייש מינה אלמא דלא הוי חזקה גמור' ולפיכך כשאומרים ב' שלא בעל נאמנים אבל אם טוען שבעל לא לאסור צרתה כיון דאיכא חזקה דעל רוב בועל לאלתר אלא דעדיין קשה דנראה מדבריו דההיא דשניהם מודים איירי אפי' לאחר שלשים יום וכ"כ התוס' ואפ"ה אי הוו אמרי שלא בעל היו נאמנים ואע"ג דאיכא חזק' גמורה לאחר ל' יום: שם באותו לשון שאלו כפרש"י לא היו צריכים להביא ההיא דהנהו ב' מודים ע"כ נ"ב אם כדבריו מאי קא פריך והתניא צריכה גט וחליצה דשאני התם דשניהם מודים וברייתא באומר בעלתי: שם דין י"ב כ' הר"מ ז"ל אמר הגדול איני רוצה לא ליבם ולא לחלוץ וכו' נ"ב ע' תשו' להרשב"א ז"ל אלף קס"ה

פ"ג דין א' כתב הר"מ ז"ל האומר זה בני הרי זה נאמן וכו' נ"ב כתב רשד"ם בי"ד סי' קצ"ו לדעת ר' נאמן אפי' במקום עדי' ע"כ וק"ל דהיכי אתי חזקה ומרע לעדים: שם דין ב' אמר זה אחי אינו נאמן וכתב ה"ה ז"ל ומתבאר בגמרא בב"ב שאין הלכה כרבי אלא כר' נתן וכתב הבל"מ כוונתו וכו' ותמה דאפילו כר' נתן לא אתיי' ההיא וכו' נ"ב לפי תירוץ ב' של התוס' לק"מ ודו"ק: שם באותו לשון כתב הבל"מ ז"ל אלא ודאי דמאי דקאמר בגמרא דלא מחזיק לן בבני הוא דלא ידיע אי אית לי' בני אי לא ע"כ נ"ב לפי דבריו קשה מאי הקשה הר"ן ז"ל דאמאי לא אוקמוה מתניתין במוחזק לן באחי דהא מתני' איירי במוחזק לן דלית לי' בני וע' במהרש"ך ח"ג סוף הספר ומהרשד"ם בי"ד סי' קצ"ו: שם דין ה' כתב הר"מ ז"ל נאמן עד אחד ליבמה וכו' עד או שניתן לבעלה בן להתירה לזר ע"כ נ"ב נראה דטעמו משום דרוב נשי' מתעברות ויולדות ובפ"ק דגיטין אמרו ד"ת ע"א נאמן משום דרוב סופרי דדיינין מגמר גמירי: שם בזה הלשון כתב ה"ה ז"ל ואני אומר שאף בבעל אין הדין פשוט שכבר נתבאר שאם אמר יש לי בנים אע"פ שמוחזק באחין נאמן ע"כ נ"ב התם משום מיגו מהימנינן לי': שם דין י"ו נ"ב בפ' האשה בחדא תנן האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה ובאו ואמרו לה מת