מחנה אפרים - ב רנו

פניך ל' יום וכו' הואיל ולא נתייחד עמה ה"ז גט ולגט ישן אין חוששין כיון דלא נתייחד עמה דמשמע דאם נתייחד עמה לא נתבטל הגט ואע"ג דלא עשה שום מעשה אחר היחוד

שם דין ל"ב כתב ה"ה אמר לסופר כתוב לי גט וכו' עד ואפילו יודה הבעל הויא לה ספק מגורשת ע"כ נ"ב זה אינו דאם יודה הבעל הוי גט כשר אבל כשאינו מודה הוא דהוי ספק שמא אין הבעל שלחו

דין ל"ג כתב הרמב"ם האומר לשליח תן גט זה לאשתי במקום פ' וכו' עד תנהו לה ביום פ' ונתנו לה בתוך הזמן אינו גט ע"כ נ"ב כתב המבי"ט ז"ל ח"א סימן קצ"א דאם נתנו אחר הזמן כשר יע"ש וזה אינו דלעיל כתב רבינו הרי שאיחרו הזמן ונתנו לה ה"ז פסול

גט שניתן לשליח שיתנהו לאשה ע"ת שאם לא אבא עד זמן פלו' יהא גט ואם אבא לא יהיה גט ונתאחר השליח בדרך עד שעבר הזמן שקבע לו המגרש מהו ליתנו לאשה השתא אם הוא כשר אי לא

מלתא כדנא נחלקו בה רבותינו האחרונים הללו פוסלין והללו מכשירין שהגאון מהרא"ם ז"ל היה מחמיר ביה טובא מתרי טעמי אי משום קפידא דבזיון דבעל שיחשבו העולם ששלח לגרש את אשתו בגט מוחלט בלתי שום סיבה ואי משום שינוי דעת הבעל שהרי הבעל לא עשהו שליח אלא בגט על תנאי וכאלו א"ל אל תגרשנה אלא בתנאי כיון דאיכא קפידא גדולה שרוצה לגרשה בתנאי כדי שאם ירצה לבא תוך הזמן לא תהיה מגורשת וכיון דמאמר תנהו בתנאי ממעט שלא יתנהו לה בלתי תנאי והבלתי תנאי כולל בין אם נותנו לה תוך זמן בין אם נותנו לה לאחר זמן איך נוכל לחלק בין הבלתי תנאי דתוך זמן ובין הבלתי תנאי דלאחר זמן שבזה יהיה גט פסול ובזה יהיה גט כשר זת"ד הרא"ם ז"ל. ואיש שכנגדו היה חלוק עליו הוא הרב הר"י ן' בולט ז"ל ועשה מעשה והתירה. גם הרב מרן ב"י כתב ע"י היה מעשה בצפת ת"ו והתרצו בכנופיא וכן הוא דעת מהרדב"ז ונראה שכל אלו המורים דלא חששו להני מילי שכתב הרא"ם טעמייהו הוה דאי משום קפידא דבזיון דקא' הרב לא שייך הכא מכיון דהבעל הרחיק נדוד וחושש פן יקראנו אסון בדרך ותשאר אשתו עגונה,, א"כ אין לך סיבה גדולה מזו במה ששלח לה את גיטה ומה שלא קבע זמן בגט היינו משום דידע בנפשי' שלא יוכל לבא אצלה ואינו קובע זמן אלא מי שהוא בטוח בנפשיה שיוכל לבא כמ"ש המרדכי בפ"ב דגיטין גם מהטעם השני שכתב הרא"ם דאיכא שינוי דעת הבעל שהבעל לא עשהו שליח אלא בגט על תנאי וכאלו א"ל אל תגרשנה אלא בתנאי ולא בלתי תנאי כיון דאיכא קפידא גדולה והבלתי תנאי כולל בין נותנו לה תוך זמן בין אחר זמן ואיך נוכל לחלק ביניהם איכא לאקשויי עליו דכיון שכל מה שאתה אומר דהוי כאלו א"ל אל תגרשנה בלתי תנאי אינו אלא משום דאיכא קפידא גדולה מהא גופא נמי נשמע דהבלחי תנאי לא הוי אלא במקום דאיכא קפידא דהיינו כשנותנו לה תוך הזמן לא כשיתנהו לאחר זמן דאז ליכא קפידא שהרי כבר גמר לגרשה ועוד הדבר בעצמו א"א לאומרו שהבלתי תנאי כולל שניהם בין נותנו לה תוך זמן בין אחר זמן שהרי בכל מקום מכלל הן אתה שומע לאו וכיון דהנתינה בתנאי לא שייך אלא כשנותנו תוך הזמן ולא לאחר זמן הבלתי תנאי ג"כ לא קאי אלא כשיתנו תוך הזמן ולא כשיתנו לאחר זמן וכבר ראיתי למוהרא"ש שהקשה עליו כמו כן וכתב דאין לחוש לטעם השני שכתב הרא"ם ושגם הרב עצמו לא עמד בסוף דבריו ואם יש לחוש אינו אלא מהטעם הראשון ולפי דברים אלו זכינו לדין להתיר בנ"ד דלא שייך לומר משום בזיון דבעל שהרי זה שגירשה לא מדעת עצמו גירשה אלא מחמת שהאשה תבעתו בכך ושורת הדין חייבו כיון שאינו יכול לבא אצלה ושמעתי שהרב מוהרא"ש התיר דכוותה דנ"ד מטעם דאיש אשר כזה שהרחיק נדוד זמן רב ואת אשתו לא זכר לא קפיד אבזיון וה"ט נמי איתי' בנ"ד שזה המגרש יותר משבע' שנים הלך לו

ברם חזי הוית חד מגדולי דורנו שעמד על מבוכה זו ועם היות כי הוא ג"כ לא ס"ל לקפידת הבזיון וכמ"ש עכ"ז החזיק בכל עוז להעמיד דינו של הרא"ם מן הטעם השני בלבד משום דאיכא שינוי מדברי המגרש והגם דליכא קפיד' וע"ז הרבה בראיות והעל' דיש להחמיר הרבה דאפי' אם נשאת תצא. אבל. לע"ד לא כן אנכי עמדי ולבבי לא כן ידמה אשר ע"כ צריך אני להביא את דבריו ולהשיב עליהם כפי ע"ד. ראשונה הביא ממתני' דשקיל מינה חפץ והב לה גיטא דאע"ג שבא החפץ לבסוף ביד השליח וליכא קפידא אפ"ה לא הוי גט משום ששינה השליח בדבר שדרך בני אדם להקפיד בתחלתו הגם שנתגלגל הדבר דליכא קפידא וה"נ בנ"ד שהבעל צוהו לגרשה בתנאי והוא דבר שדרך בני אדם להקפיד הגם שנתגלגל הדבר שעבר הזמן ונסתלק' הקפידא מ"מ אנן בתר מעיקרא אזלינן זהו ת"ד. ולדעתי לא דמי כלל דהתם בשעה שעשה שליח שליחותו איתי' לקפיד' ונתבטל מיד שליחותו דאין לך שינוי גדול מזה. משא"כ בנ"ד שבשעה שעושה שליח שליחותו ליכא קפידא כל עיקר דכבר נסתלקה משם לגמרי וכיוצא לזו כתב הרב בעפ"מ בח"א סימן מ"ד באש' שמינתה שליח שיקבל לה גיטה מיד בעלה דמהאי לישנא משמע שהקפידה האשה שיקבלהו מיד בעלה ולא מיד שלוחו כמ"ש הרשב"א ז"ל ואי טעמא דקפידא דידה הוי משום דבזיון בכי הא דאסתלק טעמא דבזיון שהרי הבעל לטוב' האשה נתכוון במה שמסרו לשלוחו א"כ יש לנו לומר דבכה"ג לא הקפיד' ע"כ וכמו כן יש לנו לומר בנ"ד שמעיקרא לא צוהו הבעל שיתנהו לה ע"ת אלא כשיתנהו לה תוך הזמן שקבע כדי שאם יבא תוך הזמן תהיה אשתו אבל כל שיעבור הזמן ולא יוכל לבא תו לא איכפת לי' בתנאי' דאינו רוצה שתתענן דכל עצמו לא שלח לה את גיטה אלא כדי שלא ומה"ט גופי' כי מת תוך הזמן לא חשיב אנוס אפילו לרבא כדפרש"י בריש פ"ק דכתובות והכי איתי' בהדי' בפ"ג דנדרים עוד הביא המורה להחזיק דבריו מהירושלמי דקאמר עלה דמתני' ז"ל לית הדא פליג' אר"י דר"י אומר שומר שמסר לשומר ר' חייא בר אבא אמר משום תנאי גיטין מה נפק מביניהון קדם הבעל ונטלו אין תימר משום תנאי גיטין יאות אין תימר משום שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר הא אין פקדונו ביד אחר ע"כ. הרי דאע"ג דכי קדם הבעל ונטלו ליכא קפידא בין שליח ראשון לשני מ"מ כיון שבשעה שא"ל שקול חפץ והב לה גיטא הויא קפידא שלא ישלחנו ביד אחר אף על גב דהשתא דקדם הבעל ונטלו אסתלק ההיא קפידא אנן בתר מעיקרא אזלינן זת"ד. וגם זו אינה ראיה דלע"ד הירושלמי בפשיטות מיירי דקודם שנטל בעל את החפץ כבר שליח ראשון נתן הגט לשליח שני שיוליכנה לה וכיון שכן למ"ד משום תנאי גיטין והוי כאלו א"ל שלא ישלחנו ביד אחר נמצא דבשעה שמינה שליח שני לא הי' יכול לעשות שליח דהא איתיה לקפידא. ובר מן דין אפילו תימא דהירושלמי מיירי בכל גוונא ואפי' קדם הבעל ונטל החפץ מעיקרא עם כל זה לא מצי משלחו ביד אחר ואע"ג דכבר נסתלקה הקפידא ה"ט משום דדעתיה דבעל מעיקרא שלא ישלחנו ביד אחר וכאלו צוהו וא"ל אל תגרשנה אלא אתה משא"כ בנ"ד דמעיקרא לא צוהו לשלוחו שיתנהו לה ע"ת אלא כשהיה נותנו בתוך הזמן שקבע אבל לאחר שיעבור הזמן ולא יבא כבר גמר בדעתו מעיקרא לגרשה כדי שלא תתעגן דכל עצמו כששלח לה גיטה מחמת זה הוה ואנן סהדי דאלו הוה ידע מעיקרא שלא יוכל לבא לאלתר הוה קא מגרש ולא היה מתנה כל עיקר

שבתי וראה דאעיקרא דמלתא אין מכל אלו שהביא המורה ראיה לנדון שלנו דשנא ושנא בין מגרש את אשתו בהחלט ובין שולח לגרש את אשתו בתנאי אם לא אבא דכל מגרש את אשתו בהחלט מסתמא מחמת קטטה שיש ביניהם מגרשה וכי התנה וא"ל בקול חפץ והב לה גיטה לצערה נתכוין ורוצה הוא שתתקיים תנאו ממש כמו שאמר וזהו כונת הירוש' במה שאמרו משום תנאי גטין כלומר דתנאי גיטין שאני משום דלצעורה נתכוין והכי אמרו בירוש' אמתניתין דע"מ שתתן לי אצטלתי דטעמא דחכמים משום תנאי גיטין והוא הוא מה שאמרו בתלמוד דידן משום דלצעורה נתכוין ואיצטלית דוקא קאמר מה שא"כ בשולח לגרש את אשתו בתנאי אם לא אבא וכו' דמסתמא לטובתה נתכוין שלא תתעגן וכמ"ש התוס' בפ"ב דגיטין דף ח"י וכ"נ