מחנה אפרים - ב רנג

בסבתא נמי מתחלה היה בידו לקורעו ואיכא למימר דהתוספות ג"כ סברי דנאמנות השליש הוי מטעם דאי בעי קלתי' קודם שיבא לב"ד ומ"מ אין זה חשיב מגו גמור כדי להאמינו מן התורה אלא שחכמים האמינוהו כיון דהימני' מעיקרא. איברא דהרא"ש בריש מסכתין כתב דכי היכי דהימנוהו חכמים לשליח לומר בפ"נ ובפ"נ האמינו נמי לומר שהבעל עשהו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו ולא מצי לומר בעל לא שלחתיו וצריך להבין דכיון דהימנוהו חכמים לומר ב"נ וב"נ א"כ אמאי איצטריכו תו ליהמני' לומר שהבעל עשהו שליח דלמאי איכא למיחש למזוייף ליכא למיחש דהא נתקיים הגט לנפילה ליכא למיחש כמ"ש התוס' לפקדון ליכא למיחש שהרי השליש נאמן במגו דאי בעי הוה יהיב ליה עכשיו אפילו התוס' שכתבו דאין זה מגו טוב דשמא האשה לא תרצה לקבלו היינו היכא שהבעל טוען לפקדון אבל היכא דליכא שום מערער הא ודאי אי הוה בעי הוה יהיב לה עכשיו. וראיתי לרב מהרימ"ט א"ה סי' ט' שכתב דטעמו של הרא"ש הוי מטעם דאי בעי הוה יהיב לה ועוד מטעם שבידו ע"כ וכבר כתבתי ואין זה במשמעות לשון הרא"ש וכבר ראיתי להרב מהריב"ל שדקדק כדברי: זה מצאתי שהשיב בימי חרפו והשאלה נאבדה

ראיתי את השאלה ומה שנגזר עליה מאת הרב המובהק הפוסק ה"י והגם שדבריו אינם צריכים חיזוק ומה גם מאיש כמוני כי ידעתי שאין ידיעתי מכרעת וכמה פעמים מנעתי עצמי להניף ידי בטיב גיטין וקדושין כי מיראי ההוראה אני ועכשיו לא יכולתי להתאפק כי הייתי עלי מצוה לשמוע דברי הרב המובהק מהר"ר יוסף ה"י ולכן אמרתי לגלות דעתי כי גם אני מסכים הולך בשריותא דהך איתתא והגם שהיה נראה לומר דנהי דאין שליח הגט צריך שום ראיה לומר שהבעל עשהו שליח שחכמים האמינוהו כל שאומר בפני נכתב ובפני נחתם מ"מ היכא דהחזיק עצמו ובא מכח שטר הרשאה ושטר הרשאה קא מכחישו יראה דאינו נאמן ודמי לאותה שאמרו הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ד"ר רשב"ג אומר בחזקה ואסיקנא דבלברר קא מפלגי כלו' דאם נמצא השטר מזוייף בטל חזקתו ואע"ג דכל שיש לו חזקה א"צ לשטר מכל מקום כיון שבא לידון בשטר ומהשטר אין ראיה בטלה חזקתו וה"ה נמי בנדון דידן אף על גב דהיה השליח נאמן לומר שהוא שליח בלא שום שטר כיון שבא להחזיק עצמו מכח השטר והרי השטר מכחישו בטלה נאמנותו והגם דאיכא כמה מרבוותא דפסקו הלכה כרשב"ג ה"ה רשב"ם ור' משלם ואור זרוע ומהרי"ח הביאה בהגהת אשירי בפ' ז"ב היינו לומר דא"צ לברר ולהביא עדים אבל אם הביא עדים ואמרו להד"מ אפילו רשב"ג מודה דבטלה חזקתו תדע דהכי הוא דהא בפ' שבועת העדות אמרו גבי פרעתיך בפני פ' ופ' ואתו ואמרו להד"מ הוחזק כפרן ואמר רבא עליה כל מילתא דלא רמייא עליה דאיניש אמר ולאו אדעתי' הא לאו הכי הוה אמינא הוחזק כפרן אלמא דאפי' במידי דנאמן אדם בלא שום ראיה מ"מ כל שבאו עדים ואמרו להד"מ הוחזק כפרן ובפ' האשה שלום נמי גבי מתני' דהית' קטטה בינו לבינה ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ובעו בגמרא ה"ד קטטה ואמרו באומרת לבעלי גירשתני והקשו וליהמנא לדידה מדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה ומשני כגון דאמרה גירשתני בפני פ' ופ' ושיילנא להו ואמרו להד"מ אלמא אע"ג דהאשה נאמנת לומר גירשתני אפ"ה כל שהחזיקה עצמה על פי עדים ואתו עדים ואמרו להד"מ אינה נאמנת ואל תשיבני מההיא דפ' המדיר גבי מתני' דמשמשתו נדה דפריך בגמרא אי דלא ידע ניכול ומוקי לה באומרת פ' חכם טהר לי הכתם ואזל ושייליה ואשתכח שקרא ואמרו עלה בירושלמי וכולהו בעדים כלו' שבאו עדים ואמרו עמנו הי' ביום פ'. אבל ע"פ כהן וחכם אינה מפסדת וכ"כ הרשב"א והרא"ש דאלמא דכל מידי דנאמן אדם בלא שום ראיה אפי' אם תלה נאמנותו באחרים אע"ג דבאו ואמרו להד"מ נאמנת היא וכ"כ מהר"י קאר"ו בתשו' בדיני מל"ת ז"ל ואפי' אם בא העד והכחיש האשה היא נאמנת והביא ראיה מפ' שבועת העדות דאמרו הכל מודים בע"א שהוא פטור כגון דאמר לה לדידה ולא אמר להו לב"ד לפי שהיא יכול' לבא לב"ד ולומר מת בעלי ונאמנת ואע"פ שהעד כופר ונשבע שאינו יודע לא משגחינן ביה וכ"כ הבש"ה ביבמות

אבל הא לאו מילתא היא דהתם ה"ט משום דהוי ע"א בהכחשה דהאשה קמכחיש אותו ואומרת אתה תקנת לי את הכרי ואינה מן הדין שתפסיד כתובתה אבל לענין ודאי שאינה נאמנת כל שבא החכם ואמר להד"מ וכ"כ הב"י בה' נידה ומן התימה על הרב מהר"י קאר"ו בתשו' שלא שת לבו לדברי הר"י שכתב דאין האשה נאמנת ואפי' הרשב"א והרא"ש לא אמרו אלא לענין כתובה ודלא כמשמעות הב"י בא"ה סי' י"ז וכ"ת הא דאמרינן דאם באו עדים ואמרו להד"מ דהוחזק כפרן ה"ד במידי דאתי מכח עדים דאע"ג דהוא נאמן בלא שום ראיה מ"מ כל שבא לדון מכח ראיה ואתו עדים ואמרו להד"מ הוחזק כפרן אבל במידי דלא אתי מכח ראיה כנדון דידן דאפי' לא הי' שטר הרשאה מעולם הוה מהני אפי' אם באו עדים ואמרו להד"מ נאמן ולא הפסיד נאמנותו זה אין לחלק דהא בההיא דפרק שבועת לא הוחזק כפרן אלא מטעם דלא רמי איניש אדעתי' הא לאו הכי כגון שהזמינם לעדים דבכה"ג רמי איניש אדעתי' הוחזק כפרן כמ"ש הפנ"י בפרק גט פשוט ואף על גב דפריעת החוב אינה תלוי' בעדים וכתבתי כ"ז מפני שראיתי למי שכתב דאפי' אם הזמינם לעדים ובאו ואמרו להד"מ דנאמן ואתו עליה מטעם דפריעת החוב לאו מכח עדים קא אתי וזו היא סברת מהרימ"ט בח"א סי' ק"ט

האמנם עדיין איכא למשרי בנדון דידן דמ"ש בשטר השליחות חסר מסימני הגט דברא' השטר כתוב ולאהבתי ואלו בגט כתוב ולאבהתי הרבה מוכיח מתוכו שזה טעות סופר דאין אהבה בגט וכמ"ש הרא"ש והמרדכי דכל היכא דהדברים סותרות זו לזו תלינן בט"ס ואיכא למימר דאפי' רבינו תם שחילק על ריב"ח היינו טעמיה משום דקי"ל עד רובו של חדש לא טעו אינשי אבל בטעות הכתיבה כ"ע יודו דתלינן בט"ס ומטעם זה כתב בעל העיטור משמיה דרבוותא באם לא האריך או שלא כתב יודין היתרות שהוא פסול ה"ד כשבא הבעל ואומר כוונתי לטעות כדי לקלקלה אבל אם לא בא הבעל וערער תנשא לכתחלה דתלינן בט"ס וגדולה מזו כתב מהרשד"ם בסימן פ"ב בגט שהי' כתוב בו פ' בן ראובן ובשטר הרשאה כתוב פ' בן שמעון שיש לדון אותו בט"ס וראיתי להרב המובהק הפוסק ה"י הביא מתשו' ה"ר ישראל שכתב דלא תלינן בט"ס אלא היכא שמוכיח מתוך השטר שהוא ט"ס דהדברים סתרי זו לזו וע"כ איכא ט"ס לא כן היכא שהכרח הוא מבחוץ וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב דע"כ איכא למיתלי בטעות שהרי דבריו סותרים זה את זה וע"כ טעה הסופר אבל אין זה ראיה דהא דאיצטרך הרא"ש לזה היינו משום דבנדון דידיה הטעות הוא בחשבון הימים וקי"ל דמשעבר רובו של חדש לא טעו אינשי ואם לא היו הדברים סותרים זו לזו דע"כ טעה לא הוה תלינן בט"ס אבל היכא דהטעות הוה בכתיבה דעבידי אינשי למטעי כנ"ד אע"ג דהכרח הוא מסברא תלינן בט"ס וכן מוכיח מתשו' ר' יונה שהביא הרא"ש וכבר ראיתי לה' הפוסק שדחה תשו' מהרר"י מכח תשובת הרא"ש ואני אומר דבנדון דידן גם מהרר"י מודה דתלינן בט"ס ואע"ג דהכרח הוא מסברא מוכיח מתוכו הוי שאין דרך לכתוב בגט שום אהבה וע"כ לא אמר מהרר"י אלא היכא שהכרח הוא מבחוץ דמתוך השטר לית שום הכרח למיתלי בטעות כנדון דידיה שדילג הק"ק שכתוב הזמן כהלכתו ואין מוכיח מתוכו שום טעות אלא דידוע לנא מבחוץ לפי רוב השנים דטעות יש כאן דמסתמא לא נכתב גט זה לפני כמה אלפים אבל היכא דהטעות מוכיח אפי' מסברא תלינן בט"ס ועוד אחרת יש לי טעם לשבח דע"כ לא אמר מהר"י דכל היכא שהכרח הוא מבחוץ לא תלינן בט"ס אלא היכא שהטעות הוי בגט דהרואה הגט בידה אומר לא זהו גיטה אבל, היכא דהטעות הוה בשטר השליחות ליכא למיחש בהאי שמא תאמר דאין כאן מוכיח מתוכו