מחנה אפרים - ב רנ

לשליחותיה נמצא כאלו לא נכתב לשמה והוי כאלו אמר כל הרוצה לכתוב גט לאשתי יכתוב ואפילו לגירסאות דגרסי גיטא גופי' מי קא בטיל הא פירשו טעמא משום דכתיבת הגט לשמה חשיב מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ואי שליחות לא בעינן לכתיבה מה שייך לומר אי אתי דיבור ומבטל מעשה דהכא לאו לדיבורי' בעינן אלא כדי שיכוון הסופר לשמה וכיון שנכתב לשמה מה שייך כאן לביטול וע"כ לא אמרו אתי דיבור ומבטל מעשה או לא אלא היכא דבעי' שליחות והראי' שהביאו הרשב"א והר"ן מזבחים אינה ראי' דלפי הגמרא דפ' מי שאחזו דקאמר תנייא כותי' דרב אשי כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה ה"ז גט בטל עד שישמעו קולו א"כ מאי מקשה בריש זבחים הא סתמן פסולים כלומר ומ"ש מזבחים דסתמן לשמן הוו והא בגט אפי' כתבו הסופר לשמה פסול כל שלא שמע קול הבעל ואפי' אם צוה הבעל אמרו לסופר פ' שיכתוב גט לאשתי

איברא דקשה דבפ' מי שאחזו איתא אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ואם איתא דבעי' שליחות לכתיבה הא חרש לאו בר שליחות ואינו נעשה משלח ג"כ כמ"ש הרמב"ם בה' שלוחין ואע"ג דלא קי"ל כרב כהנא היינו מטעם אחר משום דבעינן קולו ואפי' בפיקח לא מהני כתב ולסברת הרמב"ם שסובר דלא ממעטינן כתב ידו אלא בחרש דכיון דלאו בר דעת הוא אין סומכין על כתיב' ידו להחשיבו בן דעת לק"מ דרב כהנא סבר דעל כת"י סמכינן להחשיבו בן דעת וכיון דבן דעת הוא עושה שליח ג"כ אבל לסברת הטור דסובר דמקולו ממעטינן אפי' כתב פיקח קשה ועיין בחי' הרשב"א כדברי והתוספות בעירובין דף י"ג כתבו ז"ל והא דתניא כתב סופר לשמה וכו' ה"ז פסול עד שישמעו קולו מדרבנן היא א"נ בסוטה אין הכהן מקפיד אם יכתוב שום אדם ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא לי' לבעל עכ"ל ונראה דהיו גורסים פסול ומ"מ דבריהם תמוהים דהא אמרינן עד שישמעו לאפוקי באומר אמרו קולו לאפוקי כ' ידו אלמא אפי' בדניחא לי' לבעל ואמר אמרו לפ' שיכתוב לא מהני ואפי' כתב בכתב ידו. וראי' אחרת מפרק מי שאחזו קורדייקוס דתנן כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס אמרו עלה בגמרא אמר רשב"ל כותבין ונותנין לאלתר ור"י אומר אין כותבין אלא לכשישתפה וטעמא דר"י דמדמה לי' לשוטה ע"כ והשתא קשה אם איתא דלכתיבה לא בעינן שליחות ומאי דבעינן קולו היינו משום דבלאו הכי לא חשבינן כוונתו כונה כמ"ש הרשב"א אם כן זה שצוה בעודו בריא ואמר כתבו גט לאשתי ואחזו שטות אח"כ למה לא יכתבו הגט ואם כתבו אמאי הוא פסול מכיון שכתבו לשמה ובצווי הבעל ובשלמא לסברת הסוברים דבעי' שליחות לכתיב' אתי שפיר דכיון דנשתטה נתבטל השליחות וכ"ת אם איתא דבעינן שליחות לכתיבה א"כ ש"מ שמצוה לכתוב גט וכן מגוייד או צלוב דכותבין ונותנין לאשתו ומי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומצי משוה שליח ובשלמא למ"ד דלא בעינן שליחות לכתיבה ניחא ויש ליישב כאשר נבאר לקמן ובפ' ר"ג איתא בעי רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא לא מפני שאין בידו לגרשה יבמתו מאי תיקו ופירשו התוס' דלאשה בעלמא לא טעמא כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשהו שליח אלמא בפי' דבעינן שליחות לכתיבה וכ"ת התם ה"ט משום דהוי מקנה לדבר שלב"ל וכ"כ התוס' בשם ר"י דהיינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל. אבל למ"ד מקנה הוי גט כי היכי דמהני לענין שיחרור בלוקח עבד ע"מ לשחררו וכ' לו הרי גופך קנוי לך מעכשיו עכ"ד דבריהם קשים לשמוע דהתם בעבד באותה כתיבה זכה מעכשיו העבד והוי דשלב"ל אבל הכא אין כאן הקנאה ואם ירצה שלא לגרשה הרשות בידו אחר כך מצאתי בירושלמי פ"ק דתרומות דפריך לרשב"ג דאמר פקח ונתחרש כותב ואחרים מקיימין כת"י שתרם טבלו ממתני' דמי שאחזו הרי שכתב בכת"י ואמר לסופר כתוב ולעדים חתמו אינו גט עד שישמעו קולו ומשני אר"י בחרש אנן קיימין ואין שליחות לחרש ע"כ ובמסכת נזיר גבי מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומצי משוה שליח כתבו התוס' וההיא דר"ג ה"ט דכיון דאיהו לא מצי עביד השתא לא מצי משוה שליח איברא דלפי זה קשה דהא קי"ל דיכולה אשה לומר לחברתה לושי לי קמח והפרישי לי חלה וטעמ' דיש ביד' להביא עיסה מגולגלת ולו' עיסה זו תהא חלה על הקמח לכשיהי' נילוש ואין זה דבר שלא בא לעולם כיון דבידה לעשות קרוי שפיר דשב"ל ואלו בפ' ר"ג בעי ליבמתו מהו ומאי קמיבעיא לי' והא, בידו לבא עליה ולגרשה אלא ודאי כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי משוי שליח כיון דמחוסר מעש' לבא עלי' ומחמת זה כתבו התוס' דגבי חלה נמי לא מהני אמנם מצאתי ראי' לדין זה ממתני' דהאומר כתבו גט ותנו לאשתי שכותבין ונותנים והא בעינן שליחות לנתינה והשתא לא מצי עביד דעדין לא נכתב הגט, וע"כ ה"ט כיון דבידו לעשותו קרוי שפיר דשב"ל וההיא דיבמתו אין בידו לבא עליה אם היא לא תרצה דאזיל וערקת לעלמא

ולפי מה שהעלינו דצריך שליחות לכתיבה גם כן צריך ליישב מה שהקשינו לעיל ממגוייד או חולה שמשוה שליח לכתוב גט לאשתו ומי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומצי משוי שליח והכי אמרו גבי כהני' אי שלוחי דידן הוו מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדי ומצינן לשוויי שליח ולכאורה היה נראה לחלק דהתם ישראל לאו בני קרבנות נינהו כלל מה שאין כן הכא דחולה בר כריתות הוא והכי מחלק בגמרא פרק קמא דקידושין. גבי עבד אמנם צריך להבין עדין דבמסכת נזיר אמרינן מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד השתא ומצי משוה שליח ומהאי טעמא לא מצי משוה שליח לאשה דהיא נשואה השתא וכן להפר נדרי אשתו דמי איכא מידי דהשתא לא מצי עביד ומצי משוה שליח ואמרו שם דסבירא ליה לר' יאשיה כמ"ד דאדם מצי מפר נדרי אשתו קודם שתדור

איברא דהרמב"ם ז"ל כתב בהלכות נדרים דשליחות לא מהני משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו וכ"כ מהרי"ק וצ"ע דלמה איצטריך להאי טעמא כיון דפסק כחכמים דאמרי דהאומר לאשתו כל הנדרים שתדורי עד זמן פ' דלא מהני משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר וע"כ לא איצטריך ר' יאשי' להאי קרא אלא משום דס"ל כר"א דמצי מפר כל שתדור וע"כ הי' נראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאדם מצי משוה שליח אפילו למאי דאיהו לא מצי עביד וה"ט משום דבר הפרה הוא וכההיא דעבד אבל זה אינו דבהלכות אישות פסק' הרמב"ם לההיא דנזיר ולא דמי לההיא דעבד דאמר עבד בר כריתות הוא ומשום הכי משוה שליח אע"ג דאיהו לא מצי לקבלו דהתם אין במעשה שום גריעות דהמעשה שהוא הגט יכול להתעביד השתא וכיון דהמעשה יכול להתעביד השתא מצי משוי שליח כיון דשייך הוא בגטין מה שאין כן התם דמאי דלא מצי עביד הוא אינו משום גריעות דילי' אלא משום דאין המעשה בא לעולם וההיא דאיצטריך הרמב"ם ז"ל בנדרים דשליחות. לא מהני לקרא אפשר דאיירי לנדרים שכבר נדר אמנם עדין קשה דפרק הגוזל עצים תניא ואם היה זקן או חולה נותנו לכל כהן שירצה ועבודת' ועורה לאנשי משמר ופריך האי זקן או חולה ה"ד אי דמצי עביד עבוד' עבודת' ועורה נמי תהוי דידיה ואי דלא מצי עביד עבודה היכי משוי שליח ומשני עבודה דכי עביד ע"י הדחק עבודה היא משוי שליח ומאי קושיא דהא כי אמרינן מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח היינו היכא דלאו בר עשוי הוא כלל כגון ישראלים דלאו בני קרבנות נינהו או היכא דהגריעות הוא במעשה כגון דהוי דשלב"ל

פ"ה דין ב' כתב הטור בסי' קל"ט בשם הרמ"ה דצריך דבשעה שנותן לה הבעל בחצרה שתהא היא עומדת בצד' אבל אם בשעה שנתן הגט בחצרה לא היתה שם ואח"כ באתה שם אע"פ שאמר לה הרי זה גיטך אינה מגורשת וכמו כן בגיטה וחצרה באין כאחד בעי' שעומדת בצד החצר בשעת נתינ' הגט לתוכו ע"כ ונראה שטעמו משום דכל שבשעה שנתן הגט לא היתה היא עומדת בצדה לא קרינן ביה ונתן בידה דמה ידה הסמוכה אף חצרה הסמוכה בעינן ומרן הב"י הביא דברי הרשב"א והר"ן ז"ל שחולקים ע"ז שכתבו דאם נתן הגט כבר בחצרה שהיא משתמרת וא"ל הא