מחנה אפרים - ב רמט

אא לראשון והשיב דאסורה כי היודע שנתגרשה מי יודע שהגירושין לא פיו כי אם לרווחא דמלתא וכ"ת יכריזו עליה איכא דשמע בהא ולא שמע בהא עכ"ל. מ"מ יראה לע"ד דה"ט לא סגי לאוסרה אכ"ע כיון דמדינה שריא ומשום שמא יאמרו נאסריה לה לאתנסבה ובה"ג חילקו התוס' בפרק חזקת שהבאתי יע"ש ועוד דלה"ט דשמא יאמרו מתירין אשת איש לעלמא לא חיישינן כ"כ דלא נפיק מיני' חורבא דכ"ע ידעי בהא וליכא למיטעי לשמא יאמרו אם לא משום זילותא דב"ד ולזילותא דב"ד לא חיישינן בכה"ג כמ"ש התוס' כיון שאתה רוצה לאוסרה אכ"ע ומדינא שריא באופן שנר' לע"ד דאתתא דא שריא לאתנסבא אך לא אסמוך על דעתי לבד אם לא שיסכימו עמי שנים מהמורים ובפרט גדול שבדורנו הוא מורינו הרב שיחיה ועל פיהם יקום דבר נאם הצעיר אפרים נבון

ראיתי את השאלה על דבר הנערה בת החכם השלם כמהר"י ן' פורנה זלה"ה אשר היתה משודכת להר"ם פירמון והר"ם פירמון מת ונשאר זקוקה ליבם קטן וגם ראיתי מה שנגזר עליה מאת גבר עמיתי החכם השלם זה סיני כמה"ר יעקב אלפאנדארי נרו והרבה להשיב לומר שהנערה הנז' לית בה שום זיקה כלל ושרייא לאתנסבה ואחריו החזיק במעוזו אחד מגדולי הדור הלא הוא החכם השלם הדיין המצויין עצום ורב כמהרר"א נבון נר"ו והסכים בשריותא דהנערה הנזכר ומענותנותיה כי רבה היא רצה לעמוד על דעתי אף כי לאו למודעי הוא צריך ועמדתי על כל הצדדין וצדדי צדדין וראיתי שהדין דין אמת שאין לנערה הנז' שום זיקה כלל ושריא להתנסבא לכל גבר דתצביין ולאפושי גברא קא אתינא הצעיר יהודה רוזאניש

הלכות גירושין

פרק א דין י"ד כתב הרמב"ם ז"ל בד"א כשהי' הגט בכתב יד סופר אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עד אחד ונתנו לה ה"ז גט פסול ע"כ נ"ב משמע דהא אם נתנו לה בעדי מסירה כשר ולית כאן למיחש כיון דניכר מתוכו כמ"ש הרב בכ"מ פ"ג ומ"ש רבינו פ"ג שאם היה בו עד אחד כשר ונמסר בעדים די"א שהגט בטל ולא יראה לי דבר זה אלא פסול מדבריהם ע"כ לא קאי אלא אכתבו שלא לשמה וה"ק ול"נ דלא הוי מזוייף אלא כמזוייף דילמא אתי למיסמך אעדי חתימ' ופוסל מדבריהם וממילא דבע"א לא שייך האי חששא

פ"ב דין ח' כתב הרמב"ם ז"ל הבעל שהביא גט בידו חתום ע"כ נ"ב הא דנקט חתום לחידושא נקטיה וכמ"ש ועיין מהרש"ך ח"א

שם אמר לאחרים וכו' נ"ב הל"מ תמה על הרב ב"י ז"ל דכיון דדעתו דרבינו ס"ל דנאבד כ"ש דפסול אם כן למה באותה בעיא דכתבו ותנו לשליח כתב דכיון דהרמב"ם לא כתבה זאת אלא בנמצא פסול משמע דבנאבד לא אבעיא לן והגט בטל וכו' ע"כ נ"ב לק"מ דכשעשאו שליח לנתינה אם כשכתבו ונתנו לה ונמצא פסול והרי גמרה שליחותן אפ"ה מטעם דנתינה מעליא קאמר כותבין כ"ש בנאבד דעדיין לא נתנו כלום אבל כשעשאו שליח לכתיבה לבד נהי דאיכא לספוקי היכא דכתבו פסול שמא כתיבה מעליא קאמר מ"מ כשכתבו גט ראוי ונאבד הרי נגמר שליחותן

פ"ג דין ט' כתב הל"מ וז"ל ואולי י"ל לדעתו דמחמירין טפי גבי מתה דאמרינן כי היכי דמת זה מת האחר אבל בנפילה אם נפל מהאחד לא חיישינן בהוחזקו ע"כ נ"ב על כרחין צ"ל כן דאל"כ קשה ההיא עובדא בההוא גיטא שתבא בסירא כדאיתא בפרק האשה שלום והכי כתבו התוס' שם וכ"נ דברי הטור

פ"ג דין ט"ו כתב הרמב"ם ז"ל הכל כשרים לכתוב את הגט חוץ מחמשה כותי ועבד וכו' מפני שהכותי על דעת עצמו הוא כותב וחש"ו אינם בני דעה והעבד אינו בתורת גיטין וקידושין ע"כ נראה דטעמא דעבד פסול משום דלאו בני כריתה נינהו והתוספות והרשב"א והר"ן כתבו דלא שייך משום דלאו בני כריתות נינהו אלא בעדות אבל כתיבה כיון דלאו משום עדות הוא ושליחו' נמי לא בעינן לא שייך למיפסל משום דלאו בני כריתות נינהו כי היכי דלא פסלינן מילה בעובדי כוכבים אע"ג דלאו בני מילה נינהו ולע"ד נראה כדברי הרמב"ם מדאמרינן בגמר' גבי מתניתין דכל השטרות העולי' בערכאות של עובדי כוכבים ר"ש אומר אף אלו כשרים ופריך בגמרא והא לאו בני כריתה נינהו ופי' רש"י דכיון דלא שייכי בתורת גיטין אינם נעשים עדים בדבר דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה ואע"ג דגמ' איירי אליבא דר"מ מ"מ מדר"מ נשמע לר"א דס"ל דכתב דקרא אכתיבת סופר קאי דדרשינן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיב' וכ"נ מפרש"י בגמרא גבי ההיא דפריך והא ערכאות של עובדי כוכבים דפסול' דאורייתא הוא ופי' רש"י דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינ' ישנו בכתיב' ומשני ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי ופירש רש"י וכתב אכתיבת הגט כתיב ואיירי כשכתבו סופר ישראל והתוספות כתבו דיש לפסול לעבד בכתיבה דבעי' שליחות אכתיבה מדאמרינן צריך שיאמר לסופר כתוב והרשב"א ז"ל הביא עוד ראי' מדאמרי' בההיא דהוו קרו נפאתה וכתבו אינהו טפאתא דאין חוזרין ועושין לה גט אחרת משום דעשו שליחותן. הן אמת דלפי מ"ש הר"ש בר צמח ז"ל שם דלא אמרו עשו שליחותן אלא כשנכתב ונחתם אין ראיה והרמב"ן ורשב"א והר"ן דחו זה והביאו ראיה מריש זבחים דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ופריך בגמרא הא סתמא כשרים ורמינהי הכותב טופסי גיטין צריך שיניח התורף ומשני זבחים בסתמא לשמן קאי אשה לאו לגירושין קיימא ואם איתא דלכתיבה ג"כ בעינן שליחות מאי פריך נהי דסתמן לשמן קאי מ"מ בעינן שיניח תורף שיכתבנו בשליחות הבעל ומאי משני אשה לאו לגירושין עומדת דמשמע דאי הוה קיימא לגירושין היה יכול לכתוב תורף ולא בעינן שליחות ומאי דפסלינן לכתוב תורף בלא צואת הבעל משום דבלא צואת הבעל לא חשבינן כונתן לשמה אע"פ שמתכוונין לשמה לשם אשה זו

איברא דהרמב"ם ז"ל רפ"ב כתב וז"ל זה שנאמר בתורה וכתב לה אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו וכתב ה"ה דהטעם דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו ורבנן דרשי האי וכתב בכתיבה מתגרש' וכו' עכ"ל נראה בפירוש דלכתיבה נמי בעינן שליחות אמנם צריך להבין מאי דמסיים הרמז"ל וכתב לא נאמר וכתב אלא לומר שאינה מתגרשת אלא בכתב והא איצטריך וכתב לה שיהא הבעל כותב או שלוחו ובפרק מי שאחזו אמתניתין דאמרו לו לכתוב גט קאמר בגמרא מני ר"מ היא דאמר מילי מימסרן לשליח אימא סיפא עד שיאמר לסופר כתוב וכו' אתאן לר"י דאמר מילי לא מימסרן לשליח ופירש רש"י מילי מימסרן לשליח דשלוחו של אדם כמותו ור"י סבר לא מימסרן לשליח אלמא דנכתיבה נמי בעינן שליחות וכתב הר"ן בשם הרמב"ן בפ' התקבל דאע"ג דעושה אדם שליח שלא בפניו שאני גט דבעינן לשמה ובעי' נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו הבעל ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו ובס"פ המגרש קאמר בגמרא וליחוש דילמא אימלוכי אימליך כתב הר"ן בשם הרמב"ן פי' שמא מתחלה אמר לסופר כתוב גט לאשתי וכתב חציו ונמלך ומנעו מלהשלים הגט ונתבטל שליחותו וכשחזר אחר כך וא"ל לשליח לא עשאו שליח אלא לחצי הגט ולא ניתן לגירושין והקשו על דבריו הרשב"א והר"ן דכיון שמתחלתו ועד סופו נעשה כמצותו המלכה שבנתים למה פסלו ולפי מ"ש לק"מ דנהי דבמצות הבעל נעשה מ"מ חציו הראשון נכתב שלא בשליחות הבעל דכיון דנמלך נתבטל שליחותו ובעינן כתיבה בשליחות הבעל ובפרק השולח איבעיא להו חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש כלומר מי אמרינן בטלי' לדבור ראשון שצוה לכתוב הגט לשמה והוי כאלו לא נכתב הגט לשמה כלל או דילמא שליחות דשליח הוא בטיל אבל גיטא לא בטיל ומסיק גיטא גופי' לא בטיל ויש מקצת נוסחאות שגורסות גיטא גופי' מי קא בטלי' דמשמע דאלו בטל הגט בפי' הרי זה בטל ואינה מתגרשת לעולם בגט זה וזו היא שיטת הרמב"ם והתוס' ואם איתא דמאי דבעינן צואת הבעל לאו משום שליחות הוא אלא משום דבלא צואת הבעל לא חשבינן כונתן לשמה א"כ גט זה שנכתב בצואת הבעל הרי נכתב לשמה א"כ מה יכול עוד הבעל לבטל דבשלמא אי בעינן שליחות הבעל לכתיבה אתי שפיר דכיון דבטליה