מחנה אפרים - ב רמו

א"ר אפי' למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן ודילמא שליח שויי' לא חציף איניש לשויי' לאבוה שליח ודילמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק א"ל רבא בר שימי בפי' אמר מר לא ס"ל להא דרב ושמואל ופרש"י כו' והר"ן הוסיף עוד בפי' ההלכות דאפי' בדשדיך לא חיישינן שמא נתרצה הבן הנה נתבאר בהדיא דלא חיישינן שמא עשה הבן שליח לאב אלא אם כן שמענו וכן פסק הרי"ף והרמב"ם והגאונים דהלכה כר' דאמר דאין חוששין שמא נתרצה הבן ואע"פ שגאונים אחרים חולקין עליהם בזה וס"ל דהלכה כרב וכו' אפ"ה ע"כ לא פליגי אלא בקדושין שקדש האב בהדיא בשם בנו אבל בסבלונות אפי' אם היה מסבל בשם בנו אם היה שלא ברשותו אפשר דמודו דלא חיישינן משום דהוי ס"ס שמא נתרצה הבן ואפי' אם ת"ל שנתרצה עדין הסבלונות לדעת ר"ח אינן קדושין אלא דחיישינן להו שמא קידש כבר וכולי האי לא חיישינן וכ"ש בנ"ד שהאם לא נתנה המסרק לארוסה בשם הארוס רק בשמה שאין לחוש בזה עכ"ל. ואחריו האיר מהריב"ל בח"ג סימן צ"ה וכתב דדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דלפוסקים כרבינא דלא חיישינן שמא נתרצה האב ה"נ לא חיישינן בשום אדם אף שאינו אביו דילמא שליח שווייה ודילמא ארצויי וכמ"ש הטור סימן ל"ו והרא"ש אבל לפוסקים כרב ושמואל באביו חיישינן דילמא ארצויי ובשאר אדם דילמא שליח שויי' יע"ש ולא נחית הרב ז"ל לומר דאף להפוסקים כרב ושמואל לא חיישי' משום ס"ס כמ"ש הר"א ן' יעיש משום דהך ס"ס אינו מתהפך וחייש הרב למ"ד דכל שאינו מתהפך לא מיקרי ס"ס. ואולם מרן זקני זלה"ה גמגם על מהריב"ל בזה וכתב דעדין תלי תניא בדלא תניא דלהרי"ף דס"ל דאפי' נתרצה האב מקודם לא מהני א"כ עדין איכא למיחש בשאר כל אדם דלמא שליח שוייה כמו שנראה מדברי הר"ן ז"ל. ומ"מ אינו גמגום כלל דכבר כתב הר"ן שם דאפשר דלהרי"ף ז"ל ג"כ אם נתרצה מקודם מהני וכמו שהוכיח כן מהרימ"ט סימן מ"ג יע"ש ועוד דכבר כתב הר"ן ג"כ משם התוס' דדוקא באב הוא דחיישינן דילמא שליח שויה ולא לאדם אחר יע"ש וא"כ צדק מהריב"ל לכ"ע

אמנם אשקוטה ואביטה להרא"ם ז"ל עשה פלילות להר"א ן' יעיש ז"ל וכתב עליו וז"ל עוד כתב שאפי' באבי המשדך מוכח בגמרא דלא חיישינן דלמא שליח שוייה הבן לאב דלא חציף וכו' לא דק בל' דמל' אפי' באבי המשדך דנקט משמע וכ"ש באם המשדך ואין הדבר כן דגבי אב הוא דלא חציף אבל גבי אם חציף וחציף אלו דבריו ז"ל ואחרי נשיקת כפות רגליו לע"ד הר"א ן' יעיש גריס ודייק ומעולם לא כ' דאפי' באבי המשדך לא חיישינן דילמא שליח שויי' משום דלא חציף כמו שיעיד לשונו שכ' מוכח בגמרא דלא חיישינן להכי וכו' ולא מטעם דלא חציף אתי עלה דאם כן למה לו להכביר במילין ולהביא סוגיית הגמ' ופרש"י ומחלוקת הגאונים אי קי"ל כרב ושמואל או כרבינא וכי טעמא הוי משום דלא חציף בזה הכל מודים אלא שדבריו ז"ל ברור מללו דמ"ש דלא חיישינן להכי הוא לומר דלא חיישינן דילמא שליח שוייה מכיון דקי"ל כרבינא דאין חוששין שמא נתרצה א"כ לא חיישינן ג"כ דילמא שליח שוייה לא באב ולא באחר ולא מטעם דלא חציף אלא משום דחששא לא חיישינן וכמ"ש הר"ן ז"ל בפי' לפי' רש"י ז"ל דכיון דאמרינן דלא ס"ל לדרב ושמואל תו לא צריכנא לתי' דלא חציף וכו' יע"ש שזה מוסכם לכל הפי' זולת להרי"ף ז"ל וא"כ יפה דק מהר"א ן' יעיש לומר דאפי' באבי המשדך כלומר לא מיבעיא באחר ובאמו דלא חיישינן דילמא שליח שוייה כמו שכתבו התוס' ז"ל דדוקא באב הוא דחיישינן דילמא שליח שוייה ולא באחר כמ"ש לעיל ואף הריטב"א דכתב דבאחר ג"כ חיישינן מעיקרא הוה ס"ל כסברת התוספות ז"ל אלא דאחר כך לחומרא קאמר דחיישינן יע"ש וא"כ יפה כיוון הר"א ן' יעיש ודבריו נכונים עוד תמה הרא"ם עליו וז"ל עוד כתב משום דהוה ס"ס שמא נתרצה הבן ואפי' את"ל וכו' כולי האי לא חיישינן תימה מה ס"ס נופל בכאן והלא ספק דשמא נתרצה הבן לא שייך אלא היכא דלא שדך כלל או בששדך ועדיין לא נתרצית לו אבל היכא דשדך בה ונתרצית לו וכו' היאך יפול ס' וכו' ע"כ ונוראות נפלאתי שהרי פלוגתא דרב ושמואל ורבינא בשמא נתרצ' הוי בדשדיך כמ"ש רפ"י והר"ן והרא"ש והטור וריא"ז וא"ה פסקו כרבינא דלא חיישינן שמא נתרצה ולרב ושמואל הוי חששא שמא נתרצה ולא ודאי והריטב"א דפוסק כרב ושמואל כתב בהדיא בין ברצוי דאב בין ברצוי דבן דהוי בדשדיך וא"כ מה זו תימא דאיך יפול ספק כיון דאפי' בשדיך אמרינן שמא ולא ודאי ומה שחילק הרב בין שדיך ולא נתרצית לנתרצית לא ידעתי פי' ועוד אני תמה על שניהם המלכים דאפי' בודאי שנתרצ' הבן רצוי דבתר קדושין לא מהני גבי בן כמו שאמרו בגמ' אפי' למ"ד שמא נתרצה האב שמא נתרצ' הבן לא אמרינן וכתב הרא"ש בפי' דרצוי הבן דאח"כ לא מהני וכ"כ הטור בהדיא והריטב"א ז"ל וכן הוכיח מרן ז"ל בתשו' סימן ז' דבין לרב ושמואל בין לרבינא רצוי דאח"כ דבן לאו כלום והוא מוכרח מסוגית הגמרא יע"ש וא"כ אמאי הוצרך הר"א ן' יעיש לס' ומה הקשה עליו הרא"ם דהוי ודאי ובין הכי ובין הכי לאו כלום הוא וצ"ע

אנקוט בודאי לנ"ד שנתינת הטבעת היתה מיד אם החתן לכלה לדעת הני רבוותא דס"ל כרבינא דלא חיישינן לשוייה שליח ה"נ לא חיישינן ואין כאן בית מיחוש לפי סבר' הר"א ן' יעיש ומהריב"ל ואף למאן דפסק כרב ושמואל אעיקרא דדינא מ"מ בנ"ד איכא ס"ס דהר"א ן' יעיש ועוד ס"ס אחר והוא דילמא הלכתא כרבינא דלא חיישינן ואת"ל דהלכתא כרב ושמואל דילמא הלכתא כרש"י ז"ל דסובר דהן עצמן קדושין ובנ"ד אין לחוש לזה כמ"ש לעיל. ועוד איכא ספק אחר מ"ש הר"ן משם התוס' דדוקא באב הוא דחיישינן לשוייה שליח ולא אחר ואף יש חולקים הוי ס"ס והוי מתהפך שניהם כא' ואע"פ שהרא"ם חולק בכל זה מ"מ לע"ד דבריו תמוהים כמ"ש וגם מהריב"ל ז"ל לא הזכיר סברתו ואם באנו לחוש לדבריו הואיל ונפק מפומיה הוי ס"ס כנז'. והגם שמרן זקני ז"ל כתב דאין לומר ס"ס מפני רבוי הסברות הוא ז"ל לטעמיה אזיל דס"ל כמהריב"ל ז"ל דאין לומר ס"ס בפלוגתא דרבוותא ז"ל כמ"ש ז"ל שם באותה תשו' אמנם סוגיין דעלמא דלא כותייהו כמ"ש האחרונים איש על מקומו ואין דבר עומד לנגדי בזה זולת דברי הריב"ש שכתב בסי' תע"ט שאם אבי החתן נתן לסבלונות לשליח דלרש"י ליכא למיחש אבל לר"ח עדיין הם הוראה לקידושין שקדמו יע"ש ומרן זקני ז"ל חשש בדבר וכתב דהריב"ש לא למעשה אמרה ואף אם אמרה מהריב"ל ז"ל חולק וכו' ומ"מ מי לא יחוש לדבריו כי גדול שמו אמנם יראה לע"ד דנ"ד אין כאן חששא אפי' לדברי הריב"ש ז"ל דע"כ לא קאמר הריב"ש דלר"ח חיישינן אלא דוקא כששלח הסבלונות בשם החתן ונתנם השליח לכלה בשם החתן כמ"ש הריב"ש שם בפי' וכן כתב הרמ"ז ז"ל שם אסוף דיניה להחמיר כששלחו בשם החתן יע"ש אבל כל שלא נשלחו בשם החתן כנ"ד שנתנה לה הטבעת בסתם שלא בשם החתן בזה יאמר הריב"ש ז"ל להקל ועוד נראה לע"ד חילוק ברור דשאני ההיא דהריב"ש ששלח אבי החתן ואין דרך אבות החתנים לתת לכלתם משום הכי אמרינן דאיכא למיחש דהוי כמו ששלח החתן בעצמו אבל בנ"ד שנתנה אם החתן ומנהג העולם דנהיגי נשי כי תמצאנה לכלותיהן ונושקו' ידיהן לתת לבן מתנה ואם לא תתנו בוז יבוזו להן בזה אפי' הריב"ש יודה דאין זה הוראה לקידושין שקדמו דאנא אמינא שאם ידע' שהוא מהחתן לא היתה מקבלת משום דלא קדמו קידושין אלא משום דסברא דזו היא מתנת חמותה כי דרך נשים להן וכ"ע ידעי זה ושמה מוכיח עליה דקרו לה מתנה מנשיקת יד ומש"ה קבלה כגון זו לכ"ע לא הוי הוראה לקידו' שקדמו ואזיל ומודה הריב"ש דאין לחוש ובהצטרף שלא נזכר שם החתן ועוד דהריב"ש דרך אפשר אמרה ונ"ד דיש הני טעמי יקל ידו ואולם ראיתי להרא"ם ז"ל בקומו למשפט עם הר"א ן' יעיש ז"ל כתב וז"ל עוד כתב כ"ש שהמסרק לא נתנו המשדך רק אמו וכו' וזה אין צריך לפנים אדרבה זה צריך לפנים ולפני פנים שהרי המסרק יש לחוש שמא בנה נתנו לה להוליכו לארוסתו או אמו נתנו לארוסתו במקום בנה שזכתה אותו לה שרוב הסבלונות ששולחין האבות לארוסות בניהם אינם אלא שמזכים אותו לבניהם וכו' יע"ש והנה מ"ש יש לחוש שמא בנו נתנו לה וכו' הא ודאי ליתא דלא