מחנה אפרים - ב רמג

למימר חסר ואתא חסר ואתא ואיתרע לה חזק' מקמי הכי טובא הוה ידעי' מאימת הלכך ריע טפי מתרומה דלא שייך לומר הכי ומש"ה אמרינן השתא הוא דאיטמי וחזק' דמעיקרא לא איתרע ומ"ה הוי ספר וכה"ג מחלק תלמודא בריש נדה וכן נראה מדברי התוס' שם בד"ה התם תרתי לריעותא. אבל לע"ד נ"ל דר"מ ור"י אית דאפילו היכא דאיכא תרתי לריעותא ספיקא הויא ומ"ה אמר מ"מ במקום שלא נמדד ונמצא חסר ספיקו טהור היכא דנטמא בטומאה קלה ואפי' ר"י לא פליג עליה אלא בשלא נמדד המקוה כדמשני רבה הא אם הי' נמדד אזלינן בתר חזק' דמקו' כיון דספיקא היא בדרבנן אזלינן לקולא ולא אמרינן כיון דאיכא תרתי ריעותא דהעמד טמא על חזקתו ועוד דהרי חסר לפניך והוי ודאי אלא ס"ל כר"ש דפליג אחכמים ואומר בר"ה טהורות ומ"ה ני עירוב אע"ג דאיכא תרתי לריעותא מכשיר דהוי ספיקא בדרבנן מי ליתנהו לדברי התוספות שכתבו הוה מצי לשנויי הרי חסר וז"א דגבי עירוב נמי הרי טמא' לפניך וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהלכות מקואות כר"י במקוה שנמדד ונמצא חסר בטומאה והם להקל ובפ"ה מהלכות תרומות ג"כ פסק דספיקא הוי וא"כ כ"מ לא זכר שם דר"י ור"מ כולהו סברי כר"ש וא"ש השתא בפרק כל הגט גבי המניח פירות ומצאן שעברו ה"ז חושש מעת עי וקאמר חלוקים עליו חבריו דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר עי מהרוח שנעשו על גביו כו' וקאמר עלה פשיט' ומשני מהו דילמא מאי מעת לעת למפרע משמע דאי הוה מפרשינן הכי לא ס"ט אומרים חלוקים ואע"ג דלר"א ספק קאמר וכ"פ הרמב"ם י"ל שם ה"ז חושש למפרע מכיון דר"ש ור"י ור"מ סברי כותיה. ונשאר לנו לבאר דעת הטור שכתב דבתוך ו' חדשים ספקא הויא ס"ל להכריע כן וסוגיא דשמעתין שפיר דייקא כוותיה דקאמר אדרבה העמד מקוה על חזקתו ומשני הרי חסר לפניך כלומר ואיתרע לה חזקה דמקוה ומאי דקאמר בגמרא בתר הכי בין לרב בין לשמואל מי קא נפקא נפשיה מחזקה דמקמה כלומר הכא ליכא שום חזק' דמה תאמר העמד הגוף בחזקת נערה הרי בגרת לפניך והוי ספק משא"כ הכא דאמרינן אוקמי' אחזקת בריא כיון דהשתא הוא בריא ולא איתרע חזק' דבריאים ומאי דקאמר ר' נתן אם ש"מ הוא עליהם להביא ראי' דהשתא ליכא למימר אוקמה אחזקת בריאים דהרי חולה לפניך וכ"נ מההיא דנגע באחד בלילה ולא ידע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ, מטהר וחכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן שלה היכא דנבדק מבערב דאז לא שייך לומר כל הטומאות כשע' מציאתן אפ"ה ספיקא הויא וכי אמרינן בריש חולין דאזלינן בתר א חזק' היינו היכא דלא איתרע חזק' וההיא דאיצטריכו לומר ברפ"ק דנידה דה"ט דהילל דלא אזיל בתר חזקה כיון דמגופה קא חזיא פי' מועדת ועלולה היא לכך דמשמע דאי לאו האי טעמא הוה מוקמינן לה אחזקת טהורה ואף ע"ג דהשתא ודאי טמא' היא ואיתרע חזקת' ה"ט משום דנהי דאשה איתרעא טהרות מי איתרעו וכה"ג מחלק תלמודא בפ"ק דחולין גבי סכין איתרע בהמה מי איתרע אבל התוס' שם אזלי לטעמייהו וכתבו דאי לאו האי טעמא הוה מוקמינן לה אחזקתה אע"ג דהשתא ידרי טמאה כמו בנגע בא' דמטהרי רבנן בראהו חי מבערב אע"ג דהשתא הוא מת וזה תימה דהא מסיים עלה דכל ס' בר"ה טהור הן אמת דהתוס' בריש דף ד' דחקו בתוספתא זו יע"ש אבל הרמב"ם תפיס לה כפשטה וכן נראה מדברי התוס' בפ"ב דגיטין דף י"ז ד"ה משום בת אחותו דכל שהיא גרושה לפנינו לא אמרינן אוקמה אחזקת' אלא ספק' הויא וכן נראה מההיא דפסחים שהביא בעט"ז וכ"נ מדברי התוס' ביבמות הביאו הרב מהרי"ט סי' י"א ז"ל גבי' מתני' ספק בן ט' ספק אינו הקשו התוס' ולמה לא נעמידנו בחזקתו ראשונה שהי' קטן ותירצו כיון דהשתא דאתי קמן הוא ודאי בן ט' דחזק' קמייתא איתרע לה. ואיברא דצ"ל דנראה כסותרים מ"ש בפ"ק דנידה דכל היכא דליכא ריעותא בגופה מוקמינן לה אחזקת' קמייתא והרב מהרי"ט תירץ דהך דיבמות דמיא לההיא דנידה הקטן כל יום ויום לגדל קאי ולע"ד אין אנו צריכים לכל זה. אלא החילוק מבואר בדברי הר"ן פ"ק דחולין בי גבינות שנעשו מבהמ' שנמצאת טריפה עכשיו דמוקמי' בהמה אחזקת כשרה שהיה מקודם ואע"ג דהשתא טריפה לפניך ודוקא בטרפות דאיכא למימר עכשיו סמוך לשחיטה נעשה אבל בטרפות דסירכה דא"א לומר סמוך לשחיטה נעשה לא מוקמי' בהמה אחזקת' דכיון דיצאה מחזקת' וע"כ קודם לזמן מציאתה יצאת ואין אנו יודעים כמה אנו אוסרים אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמי' כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע אלמא כיון שכתם זה יבש הוא וא"א לומר עכשיו ראתה מטמאינן לה למפרע וזהו מ"ש התוס' דעכשיו דאיתיה קמן הוא ודאי בן ט'

אלא דצ"ל הראיה דמייתי הר"ן מההיא דהתם שנמצא מטמא למפרע וכ' אלמא כיון דכתם זה יבש וא"א לומר עכשיו ראתה מטמאינן לי' למפרע ולפיכך סיפא דמתני' ק' ליה דקתני אבל אם הי' לח ה"ז טמא משעה שאפשר להיות לח ולא אמרינן עכשיו ראתה אע"ג דאיכא למימר עכשיו ראתה וגדולה מזאת אמרו שם ל"ש אלא שנמצא שרץ דאם נמצא יבש אינו מטמא למפרע אבל כתם אפי' לח הרי זה טמא למפרע אימור יבש היה ונפול עליה מיא וכן הלכה. וברפ"ק דנידה אמתניתין דבש"א כל הנשים דיין שעתן פריך ממתני' דהשרץ שנמצא במבוי ה"ז מטמא למפרע ומשני התם כיון דאיכא דמעלמא ושרצים דגופה כתרתי לריעות' דמי אלמא משמע דאי לאו ה"ט הוה מוקמינן אחזקתיה. ואין לומר דהאי שינוייא לב"ש היא אבל לב"ה א"ש בלאו ה"ט דהא אפי' ב"ה לא קאמר אלא באשה משום דמועדת ועלול' היא בכך כמו שפרש"י והתוס' הא לאו הכי הוה מוקמי' ליה אחזקתו וגבי קבר הנמצא דמטמא למפרע ואם בא א' ואמר אני בדקתי וברי לי שלא היה כאן קבר אפי' קודם לכ' שנה אינו מטמא אלא משעת מציאה ואילך. וכתבו הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' ט"מ והי' נ"ל לפרש דמאי דקאמר הגמרא כיון דמגופה קא חזייא לא אמרינן אוקמה אחזקתיה ה"פ הא דאמרי' אוקמי' אחזקתי' היינו היכא דהריעותא אתיא מעלמא כגון קבר הנמצא וכו' אבל היכא דהריעותא אתיא מגופה כגון גבי אשה ושרץ הנמצא וכיוצא להם ולדברי התוס' איכא למימר דמבוי נמי מועד ועלול הוא בכך דרגילות היא דשכיחי ביה שרצים ומ"מ מתיישב שפיר מה שהשיג הראב"ד ז"ל. ולענין **הגה

ונ"ל ראיה לחילוקו של הר"ן מרפ"ק דנידה דקאמר נימא השתא הוא דחסר ומשני הכי השת' התם איכ' למימר חסר ואתא חסר ואתא כלו' ואיתרע לה חזקה מקמי הכי טובא ולא ידעי' מאימת ופרש"י שם ואע"ג דדחי ליה אשה נמי אימא הגס הגס חזיתיה כלומר ואיתרע לה חזקה מקמי הכי טוב' לאו בעיקר טעמא פליג עליה דודאי האי טעמא חריצא היא אלא דמקש' ליה למ"ש דהכא ודאי והכא ספק וכן נראה מהתוספות שם דלפי האמת ג"כ קאי שכתבו דע"כ לא אמרינן כל היכא דאיכ' תרתי לריעותא כודאי משוינן ליה אלא היכא דאיתרע חזק' מקמי הכי טובא וכ"נ מההיא דערובין שהבאתי לעיל דהתם נמי הוי תרתי לריעותא וא"ה ספיקא משוינן ליה ואזלינן לקולא אלא ע"כ אנו צריכין לחלק במ"ש דהתם לא איתרע חזק' מקמי הכי וכ"ז כתבתי לדעת התוס' והר"ן ז"ל אבל לדעת הרמב"ם ז"ל נראה דלפי האמת לא קאי הכי וההיא דערובין לק"מ דלפי המסקנא דמסיק דסוגיין דנדה דה"ט דחכמי' גבי מקוה דמטמאין בר"ה לאו משום דמשוה לי' כודאי אלא משום דסוף טומאה לא ילפי' לה מסוט' וכי ילפי' מסוטה לטהר ברה"ר היינו בתחל' טומאה והשתא א"ש דגבי מקוה פסק הר"מ ז"ל כחכמים ובפ"ו מהלכות תרומות לגבי חבית כתב דהוי ספק אף ע"ג דהוי תרתי לריעותא וא"ש סוגיין דמסכת עירובין דכי פריך העמד מקוה אחזקתו לא משני לי' הרי חסר לפניך דמ"מ ספקא הויא ואפילו ר"י לא פליג על ר"מ אלא כשלא נמדד המקוה הא נמדד ספיקא הויא:** ספק שמועה אם היא קרובה רחוקה ירא' דאזלינן לקולא דליכא למימר כיון דהשתא מת מעיקרא נמי מת ובההיא דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן דכבר כתבו התוס' דרפ"ק דנדה ובפרק