מחנה אפרים - ב רמב

ניחוש כה"ג שיאמרו דנאמנות לומר קטנה היא שתמאן וכה"ג אינם נאמנות לק"מ וק"ל)

ובפרק האומר דקידושין נמי אמרו נאמן אדם לומר בני זה בן י"ג שנים ויום א' לנדרים וערכין והקדשות ופרש"י ז"ל דמיירי שהביא ב' שערות ואפ"ה צריכין אנו לידע שנותיו דאם לא אמרינן שומא נינהו. אלמא דאפי' היכא שהביא ב' שערות אם לא היתה עדותו של אביו הוה אזלינן לקולא ואמרינן עדין קטן הוא ואפי' למ"ש התוס' ז"ל שם דאם הביא ב' שערות אין צריך עדות היינו משום דס"ל דשומא לא שכיח ומטעם זה כתב הרמב"ן ז"ל (עיין במהריב"ל ח"ד סי' ט') דאם נסתפקנו במספר שנותי' והביאה שערות אזלינן לחומרא אבל כל שלא הביאה ב' שערות יראה דלא חיישי' לשמא נשרו

וצריך להבין לפירוש רש"י דהא כיון דמהימנינן לאב שהגיע לכלל שנותיו כי נמי אין לו שערות אמאי לא חיישינן לשמא נשרו לחומרא. וראיתי להר"מ ז"ל גבי מאי דאיבעיא לן בפרק מי שמת ש"מ שהקדיש נכסיו ועמד אם חוזר בו אם לאו ולא אפשיטא ופסקה הרב ז"ל לקולא נראה משם דכל ספק הקדש כיון דממונא הוא אזלינן לקולא ואפי' הרא"ש ז"ל שחלק עליו שם ה"ט כמ"ש שההקדש הקדש בודאי ולא אתי ספק אומדנא ומבטל מעשה דס"ל דכיון שכבר חל ההקדש בודאי מחיים דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא שאנו מסופקים בו דשמא לא הקדיש זה אלא מפני שהיה סבור שימות וכיון שכן לא אתי ספק אומדנא ומבטל מעשה, אבל כל ספק בתחלת הקדש אם חל אם לא מוקמינן אחזקתא קמייתא ואע"ג דהוי ספק איסורא וכ"כ הרשב"א בתשו' סימן תרנ"ו וכן נראה מההיא דאמרינן בפ' בכל מערבין (דף ל"ו) אמר ככר זה היום חול ולמחר קדש מערבין לו בה היום קדש ולמחר חול אין מערבין לו בה ופריך עלה מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני היום חול ולמחר קדש מספיק' לא נחתא לי' מקדושתה היום קדש ולמחר חול מספיקא לא פרקא קדושה וכה"ג כתבו התוס' גבי הא דק' דקי"ל כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינה תענית דהיינו סוף שקיעת החמה ומה שנהגו העולם להמתין עד צאת הכוכבים היינו מפני שאינם בקיאים בשקיע' ואף ע"ג דגבי ט' באב מוכח בגמרא דאי לאו משום חומרא דט"ב בין השמשות הוה שרי היינו להכנס בתענית דספקא שרי אבל אפוקי יומא מספיקא לא נפיק ובפרק יוצא דופן איבעי' להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן ומייתי רב המנונא ממתני' דקתני לאחר זמן אע"פ שאינם יודעים נדרם נדר וכו' והאי לאחר זמן ה"ד אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוה אלא לאו דאייתו ב' שערות ודוקא לאחר זמן הא תוך זמן לא. ולע"ד הוה קשה בשמעתין דלימא דמתני' איירי אפי' בשלא הביא ב' שערות אלא כיון דהא לאחר זמן חיישינן לשמא נשרו דקי"ל כרבנן דאמרי קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנין אבל תוך הזמן אם לא הביא חיישי' לשמא נשרו והכי אמרינן בפ' בא סימן תוך הפרק לית לן חזקה דרבא. אבל לפי מ"ש א"ש דכל ספק כה"ג מוקמינן אחזקת קמייתא והכי דייק פי' רש"י שם שכתב גבי קטן הוא ואמאי נדרו נדר הא לאו בחזקת גדול כל זמן שלא הביא ב' שערות וזה נוטה למה שפי' בקידושין ודלא כהרב ש"ך שכתב בי"ד דלאחר זמן נדרו נדר אפי' לא הביא ב' שערות אבל עדין נשאר לן להבין דבפ"ק דנדרים איבעיא לן אם יש יד לצדקה אם לאו לן איפשטא וכתבו המפרשים ז"ל דנקטינן לה לחומרא ולכאורה נראה דסותר למ"ש דכל ספק בתחלת ההקדש אזלינן לקולא. אבל לע"ד נראה לחלק דההיא דפ' מי שמת דמספקא לן בממון זה אי ברשותי' דמארי' קאי או ברשות ההקדש בהא דוקא הוא דאמרינן מוקמי ממונא אחזקה קמייתא אבל בההיא דנדרים אין הספק על גוף הממון אם הוא ברשות הבעלים אם לאו עד דנימא אוקי ממונא אחזקת קמייתא דאפי' אי הוי צדקה בודאי עדין ברשותי' דבעלים קאי ויכול לשנות' וליתן אחר תחתי' כדאמרי' בערכין אלא ענין חיובא בלבד הוא דמספקא לן אי חייב לקיים נדרו משום בפיך זו צדקה וכל ספק נדרים להחמיר ובההיא דפ' מי שמת לא שייך לומר הכי דהתם לא הוי לשון נדר כמ"ש המרדכי ועוד דאזלינן בתר חזקה ואין כאן הקדש

וראיתי להרב בפ"מ בח"ב שכתב לחלק בין ההיא דנדרים דאיכא אומדנא דמוכח ואנן סהדי דמאי דאמר מהדין לאו לנפקותא נתכוון אלא לצדקה ומש"ה אזלינן לחומרא עכ"ד ז"ל ולע"ד לא הבנתי אותם דאי ודאי אי קים לן דאין יד לצדקה היינו אפי' דלאו ידים מוכיחות טפי משתמע לצדקה יותר מלומ' לנפקותא. אלא דאי לא הוו בלשון זה כי אם משמעות אח' כי נמי אין יד לצדקה הוה אמרינן לצדקה כמ"ש הרא"ש ז"ל שם אלא מפני שיש צד משמעות לומר לנפקותא הוא דחשיב יד ואע"ג דאומדן דעתא איכא דלצדקה קאמר מ"מ יד קחשיב

סימן ג כתב הטור בא"ה סימן ל"ז ז"ל קדשה אביה בבקר וקדשה עצמה בערב והוא בתוך הששה חדשים ונמצאו לה סימנים הוי ספק וצריכה גט משניהם וכתב הב"י זה מבואר בגמ' ונראה דטעמו מדקאמר אימת אילימא בתוך ששה בהא נימא רב הרי היא בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה. משמע דלשמואל אתי שפי דאתי ספק ומזה אין ראיה דאה"נ דלשמואל נמי לא אתי אלא משום דפריך ליה לרב נקט הכי והכי משמע מדברי התוס' בד"ה ושמואל מ"ש ממקוה וא"ת לרב נמי דע"כ לא אמר רב דמצפרא נמי בוגרת הוייא אלא משום דליכא חזקה דנערות. אבל אי הוייא חזקה דנערות מודה רב דאוקמא אחזקתא אלמא משמע דתוך ששה מוקמי' אחזקת' דנערות וההיא דמקו'. לרב נמי ה"ט משום דאיכא תרתי לריעותא כמו שנרא' מהתוס' ומסתייע האי סברא מההיא דמייתי בגמרא לימא רב דאמר כר' נתן ושמואל כר"י ומשני אמר לך רב אנא דאמרי אפי' כר"י ע"כ לא קאמר ר"י התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו כלומר ותהוי נערה יומא דמישלם שית אין בה חזקה דנערות. משמע דאי הוה לה חזקה דנערות הוה מוקמינן לן אחזקת' דנערות

איברא דמההיא ברייתא גופא איכא למוכח אפכא דקאמר אם ש"מ הוה עליהם להביא ראיה ולא אמרינן כיון דאיכא חזקה דכ"ע בחזקת בריאים קיימי נימא השתא הוא דחלה אלמא אפי' במקום חזקה אזלינן בתר השתא ולא מוקמינן ליה אחזקת בריא דמעיקרא. ומ"מ עדין איכא למידחי דהתם נמי איכא תרתי לריעותא חדא דהרי חלה לפנינו ועוד דהעמד ממון על חזקתו. ועיין מוהריב"ל ח"ג סי' ע"ב ועיין בהר"ן פ"ק דחולין גבי גבינות שנעשו מבהמה שיצאת' טריפה ובטור בה' אבילות ובתוס' ריש פ"ב דגיטין דף י"ז ע"א ד"ה משום בת אחותו שלא יחפה ומהסוגייא דפ' מי שמת נראה דכל היכא דהוי עכשיו מת לא מוקמי' אחזקה והוי ספק ועיין בהר"ן פ' המדיר גבי נמצא החמור מת ועיין בלשון הטור בהלכות נדה בדין כיבוס החלוק ונמצא כתם ועיין לשון ר' שמחה שחילק בין חזק' שאינה פוסקת הביאו הרב תרומת הדשן בדין סבלונות ועיין בתשו' מהרי"ט ח"א ובפני משה ח"א וצריך להבין בפרק בכל מערבין גבי מתני' דתרומה ונטמאת אם ספק ר"מ אומר ה"ז חמר גמל ור"י אומר הרי זה עירוב פריך בגמרא ממתניתין דטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ר"י מטמא ומשני שם אמר רבא ה"ט דר"י התם העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל אדרבא העמד מקוה אחזקתו ואימור לא חסר שלא נמדד ופרש"י העמד טמא על חזקתו כולי חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתניתין איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת עירוב ביתו ואימור לא עירב העמד תרומה אחזקתה ועירב ובדרבנן אזלינן לקולא עכ"ד וק"ל דהא איכא שם תרתי לריעותא חדא דהעמד אדם בחזקת שלא עירב וכ"ת הא איכא תרומה דהעמד תרומה אחזקתה בחזקה שהיתה טהורה הרי טמאה לפניך וכל היכא דאיכא תרתי לריעות' אפילו בר"ה טמא דחשיב ודאי ואיתרע חזקה דהעמד תרומה אחזקתה. ונ"ל לתרץ דע"כ לא אמרינן הכי דכל היכא דאיכא תרתי לריעותא איתרע חזקת דכשרות דמעיקרא אלא בחזקת דמריה דכיון דאשתכח חסר לפניך איתרע חזקת דמעיקרא משום דאיכא