מחנה אפרים - ב רלט

עוד שם דף שפ"א ע"א כתב הר"ן וז"ל אוקמה רבא דאמר ליה וכו' עד מה שכתב שמא לא שכרו כלל נ"ב עיין בפ' ר"י גבי האי עובד כוכבים דנסכיה לחמרא דישראל מ"ש הר"ן שם

עוד שם ע"ב כתב הר"ן גבי בת תיהא וז"ל והכא אפשר וקא מכוון הוא וכו' נ"ב בפרק גיד הנשה דף תש"ט ע"א כתב הר"ן הפך מזה ומדברי התוס' בפרק כל שעה נראה דאפשר ולא מכוין מותר היינו דלא הוי פסיק רישיה: עוד שם דף שפ"ז ע"א כתב הר"ן וז"ל וכתב הראב"ד וכו' עד סוף לשונו מפני שהוא כגופו של יין נסך נ"ב לפי מ"ש הראב"ד דיבש דחתיכה עצמה נעשה נבילה בכל מקום חוץ מיין ביין דהוי לח בלח וכ"כ הר"ן בפג"ה משמו אם כן ביבש בלח קאמר הירושלמי מטעם דחתיכה נעשה נבילה: עוד שם דף שפ"ח ע"א כתב הר"ן וז"ל והקשו עליו והא קי"ל וט' עד מ"ש זה דעת הרמב"ם ז"ל נ"ב דעת רש"י בשבת כדעת ר"ת ואפ"ה כתב דמותר לערות מכלי ראשון לתוך מים צוננין משום דתתאה גבר כמ"ש הב"י טור או"ח גבי אמבטי

בפרק ר"י כתב המרדכי בסס"י תתמ"ז וז"ל ואפי' ביוחסין דעבוד וכו' עד מ"ש ואע"ג דאי אפשר דלא עקר חד מינייהו ובעיל עכ"ל צ"ע דהיכי חילקו שם בגמרא בין ההיא דב' שבילין דהתם ודאי טומאה הכא מי יימר דאיטמאו

הלכות אישות חידושים על הרמב"ם ומפרשיו על ח"ב

פ"ב דין י"ב כתב הרב המגיד ז"ל הגיע לשנת עשרים וכו' עד ולפי שיטה זו יש לתמוה כו' למה הוזכרו שאר סימנין וכו' ע"כ נ"ב להכי הוזכרו לומר דאם לא הביא מתחלת לידתו לא הוי ודאי סריס אלא ספק וק"ק דבפרק יוצא דופן תנן בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס ע"כ והשתא היכי מיירי אי הביא שתי שערות בזקן הא להראב"ד לא הוי סריס ואי לא הביא א"כ מאי פריך בגמרא והוצרך להעמידה בשנולדו בו סימני סריס הא בסימן זה די

פ"ד דין ז' כתב הרב בכ"מ בסוף הלשון ואני אומר שאין כאן תמיהא כלל דנבונת לחש דקאמר היינו לומר שהיא חריפה כפי שנותיה ומ"מ כיון שהיא פחותה מבת שש חזקה על הרוב שאינה יודעת לשמור קדושיה ע"כ נ"ב מדברי רבינו פי"א מה' גרושין דין ז' אין נראה כן: שם דין כ"א כתב הבכ"מ ז"ל המקדש את האשה וכו' או לתוך חצרה כו' לכאורה נראה דלתוך חצרה מקודשת אפילו אינה משתמרת ואינה עומדת בצדה וכו' עד וכך הם דברי ה"ה ע"כ נ"ב זה אינו דהרב המגיד ז"ל לא כתב אלא דעדיפי קידושין מגט ולא בעינן עומד בצדו אבל חצר המשתמרת בעינן: שם דין כ"א כתב ה"ה ז"ל היתה עומדת ברשות של שניהם וכו' עד שאע"פ שבמקח וממכר אין חצר של שניהם קונה מזה לזה וכו' יש לחוש שמא הוא משאיל לה זכותו ע"כ נ"ב דברים אלו צ"ע דאפי' אם פירש ואמר שהוא משאיל לה זכותו במאי קנאתו אותו הזכות

פ"ה דין ט"ו כתב ה"ה ויש מי שכתב דלפי זה כל שכן אם מחל המלוה בעצמה ע"כ נ"ב אם מחל המלוה בתוך זמנו כיון דאינה יכולה לתובעה בדין נראה מדברי התוס' בב"ק דף פ"ט דאינה מקודשת (א"ה ע' מ"ש א"א הרב ז"ל בהלכות קנין מעות סי' ג')

פ"ד דין א' כתב הרמב"ם ז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבי רצה האב מקודשת כו' והראב"ד ז"ל השיג עליו יע"ש נ"ב ע' בפרק המדיר גבי ההיא דפריך מההיא דהריני בועליך וכו' דיש ראיה לסברת רבינו: שם כתב ה"ה בסוף לשונו והאומר ע"ת שלא ימחה הרי התנאי בשב ואל תעשה וכל זמן שנעשה המעשה נתבטל והרי זה כאומר לאשה הרי זה גיטך ע"מ שלא תשתי יין שהכונה שלא תשתי יין אפי' פעם אחת לעולם ע"כ נ"ב עיין במהריב"ל ח"א דף קמ"ה דנראה דלא זכר מזה

שם דין כ"ב כתב הרמב"ם ז"ל המקדש ע"ת כו' עד לפיכך המקדש ע"ת וכנס סתם או בעל סתם הרי זו צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי וכו' ע"כ נ"ב היינו דוקא כשבעל שלא בפני עדים דשמא אינו רוצה למחול תנאו כדי שלא יהא לה כתובה וסבור שיתקיים התנאי אבל כל שבעל בפני עדים אמרינן נהי דאינו מוחל תנאו אבל עכשו בועל לשם קידושין כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות

פ"ח בדין הנזכר כתב הבכ"מ המקדש ע"ת וחזר וכו' עד וא"ת והא תנן בפ' האיש מקדש ע"מ שאני עשיר ונמצא עני כהן ונמצא לוי ואם איתא דיכולה למחול אמאי אינה מקודשת ע"כ נ"ב ה"ד בשאר תנאים שדעתו של אדם במתנה מעיקרא אם יקפיד בהם כשידע אבל במתנה ע"מ שאני כהן או לוי הרי הקפיד בהכי

בסוף לשון זה סיים הבכ"מ ז"ל נתבטלו קידושין לאלתר שלא להנאתה התנית ע"כ נ"ב לא הבנתי דאם שלא להנאתה התנית א"כ יכול הוא לבטל התנאי וכ"נ מהירוש' גבי ע"מ שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב דיכולה לומר בעיתי מטרפסא אזלא וכו' אלא נ"ל דכיון דהוא התנה להנאתה והיא היתה צריכה להתנות לא מצית היא למחול התנאי דלא אמרו למחול אלא במי שהוא בעל התנאי

פ"מ דין כ"ד כתב הרמב"ם ז"ל יצא עליה קול שנתקדשה לפ' ולאחר ימים אמרו אמתלא אם נראין הדברים לב"ד שהוא כן וכו' נ"ב כלומר שבירר בעדים דע"ת קידש וכי אמרו לאו כל כמינך דמוחזקת אמתלא התם לא הוו עדים בזה והכי דייק הלשון ולפ"ז סבירא ליה לרבינו דמבטלינן קלא כה"ג

פי"א דין ה' כתב הר"מ נשא חרשת וכו' נ"ב פ"ק דכתובות פריך בירושלמי וחרשת יש לה קנין ומוקי לה כשכנסה פקחת כנס': פי"ב דין י"ט כתב ה"ה ואין נראה כן דעת הראשונים אלא אפילו במפרנס סתם אבד מעותיו ע"כ נ"ב לא ידעתי זה דהא כל המפרשים כתבו דלותה הוא שגובה מן הבעל דשליחותא דידיה קא עבדא ובפרנסה ג"כ כיון דלשם הלואה נתנה ומהר"ם כתב דכל היכא דהיא פטורה הבעל נמי לא מחייב

שם באותו לשון ואלו לא זן אותה היתה ניזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת ע"כ נ"ב ק"ק דגם אם היתה לוה היתה נפרעת ממנו וכ"כ רש"י והרשב"א והר"ן ז"ל בנדרים כתב על דברי הרשב"א דנהי דלאו בתורת מתנה קעביד מיהו סתמא זו אדעתא דבעל נחית ולא אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה נכסים ע"כ ודבריו קשים ג"כ דנהי דאין לאשה נכסים יפרע מן הבעל מדר' נתן והכי כתב הר"ן ז"ל בפרק השותפין גבי האומר לאשתו קונם שאיני נהנה לך וב"ח באים ונפרעים

פי"ו דין כ"ו כתב ה"ה ז"ל האשה שאמרה לבעלה וכו' עד ולעניין גביית הכתובה הכריע הרמב"ן ז"ל כדברי רבינו וכו' ע"כ נ"ב צ"ל דכיון דאיכא חזקה אלימתא מטעם זה תגבה כתובה ותוספות דכל חזקה שהיא תלויה בסברא אלימא מחזקת ממון איברא דגבי מת בעלי אינה גובה כתובה אלא מטעם זה והטוען פתח פתוח מצאתי לא היה נאמן אי לאו משום דחכמים האמינוהו ואע"ג דאיכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה

פכ"א דין ט' כתב הראב"ד ז"ל אלא מפני שהיא שמירה בבעלים וכו' נ"ב לא הבנתי זה דהאי טעמא לא סגי הכא בששברה כלים דאדם מועד לעולם וחשיב מזיק בידים ולא נפטרו בבעלים אלא כשנאבד בפשיעה ע"י גרמא. ונראה דאם הפקיד בידה ופשעה בשמירתה לדעת הראב"ד פטורה ולפי מ"ש ה"ה אפשר דחייבת דלא שייך האי טעמא דשלום הבית בכה"ג ולתרץ מ"ש על הראב"ד ז"ל אפשר דס"ל כסברת רבינו פרץ ז"ל דשכיר לעשות מלאכה לא אמרינן האי דינא כיון דצריך להתעסוקי בהו

פכ"ב דין ח"י כתב הרב בכ"מ ז"ל כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנצ"ב וכו' עד יש לדון דרבינו לא איירי אלא במוכרת או נותנת ולא במוחלת וכו' ע"כ נ"ב בפי"ז כתב הבכ"מ גבי המוחלת דהיינו דוקא בעיקר וכ"נ מדברי רבינו שכתב דהיכא דנגבו צריך קנין ואע"ג דהוי מחילה וזה שכתב הראב"ד ז"ל מעתה אפי' בלא קנין דהוא ז"ל סובר דבמחילה ליכא טענת נחת רוח ולפ"ז ליתא למ"ש מהראנ"ח ז"ל סי' כ"ד לדעת הרב המגיד

פכ"ד דין י"ד כתב ה"ה וז"ל וכ"ש לדעת רבינו שכתב פי"ד