מחנה אפרים - ב רלג

כדרכו אבל ע"י שינוי קיל טפי ע"י ישראל משבות כדרכו ע"י עובד כוכבים כמ"ש הר"ן דף קס"ג ומדברי הר"ן שם נראה דכל שא"א ע"י ישראל מותר ולפ"ז קשה ההיא דפי"ט דהתם נמי א"א בלאו הכי

בפרק כל כתבי דף תמ"ה ע"א כתב הרב בעל שה"ג וז"ל שהרי גבי מאכילין נתן טעם להיתר שאלת שכרו משום שלא היה שם איסור נ"ב עיין מ"ש הרב המגיד ז"ל בפי' דברים אלו: עוד שם ע"ב כתב הבשה"ג וז"ל ומסופקני בכל מלאכת שבת הנעשה בלא מתכוין ע"י גורם וכו' נ"ב לא ידעתי במאי נסתפק דהא נר שאחרי הדלת הוי גורם ואינו מתכוין דאי במתכוין היכי סבור לומר דאתי כר"ש הא ר"ש לא אמר אלא בשאינו מתכוין וא"ה אסרו מטעמא דפסיק רישיה וגבי דליק' התירו והכי משני גמרא ועיין סביבות פ"ד מיתות בש"ס

בפרק שואל דף קס"ז ע"א כתב הר"ן וז"ל דכיון דלחברו הוא מותר וכו' נ"ב האי טעמא לא סגי אלא לו' שיעשה לו בחול אבל לא בשבת כמ"ש הר"ן בסמוך והא דמותר לומר לחברו שמור לי פירות ה"ט רשום דכיון דלחברו מותר כמ"ש הרשב"א ז"ל

בפרק מי שהחשיך דף קס"ט ע"א כתב הר"ן וז"ל ותשו' איני מכיר וכו' נ"ב לא ידעתי מה שייך הכא טלטול ד' אמות דבחצר המעורבת מיירי: עוד שם כתב הר"ן וז"ל דאיסורא דרבנן ספינן בידים כו' אין מכאן ראי' דהכא אי לא שרית לי' אתי למיעבד איסורא דאורייתא עוד שם נ"ב ואף בדבר דלא שכיחא כגון דלוקה חיישי' דילמא אתי למיסרך וזה הפך ממ"ש הר"ן בפרק תולין בשם התוס'

למסכת יבמות

בפרק האשה שהלך דף תל"ה ע"א כתב השה"ג וז"ל כתב ריא"ז היתה אחות אשתו וכו' עד מה שכתב שנראה כנושא אחות גרושתו כמבואר בקו' הראיות ע"כ. נ"ב דברים אלו צ"ע והיא הפך הסוגיא וכעת אין בידי קונטריס הראיות

בפרק בית שמאי דף תמ"ב ע"א כתב הנ"י וז"ל הלכתא כאותו הזוג וכו' עד מ"ש אין לך מיאון גדול מזה וכו' נ"ב עיין בהריטב"א בקדושין פרק האומר גבי לא חזרה בה מהו דבעינן חזרה בפני שנים: עוד שם כתב הנ"י וז"ל ואפשר דלר"ח בן אנטיגנוס אף הקטנה שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה יוצאה בכדי אלא במיאון וכו' נ"ב לפי זה קשה הא דאמרינן בגיטין פר' האומר דף ס"ה וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון עוד שם דף תמ"ד ע"א כתב הנ"י וז"ל ומיהו צריך לן למימר שנחרצ' בו לבסוף להיות לו לחוטף אשה דאל"כ לא הוה צריך לן לטעמא דאפקעינהו לקידושיה וכו' נ"ב כלומר למה לן לטעמא דאפקעינהו משום חוטף אשה מבעלה תיפוק ליה משום דתלוה וקדיש לאו קדושיו קדושין ועיין במהר"ש סי' ח"י

בפרק האשה שהלכה דף ת"ן ע"א כתב הנ"י וז"ל וא"ת וכו' עד מ"ש דלית ליה דרבא כלל נ"ב התם הוא משום דבא בטענה ועיין בהר"ן שם: עוד שם דף תנ"א ע"א כתב הנ"י וז"ל ובודאי דכשבאו בבת אחת וכו' אפילו לכתחלה תנשא וכו' נ"ב לא ודעתי מק"ל לימא דלא תנשא משום דרב אסי כדאמרי' בפ' האשה שנתארמלה: עוד שם דף תנ"ד ע"א כתב הנ"י וז"ל וכתב הריטב"א וכו' עד מ"ש ולהכי מייתי הא דר"י לתרוצי אפי' קושיא דשד עכ"ל נ"ב אבל הר"ן בפרק האומר דף תקפ"ו ע"א דקדק מדברי הרי"ף איפכא

בפרק הבא על יבמתו כתב המרדכי בססי' נ"ו וז"ל אבל המדיר וכו' עד מ"ש כדפירש ר"י וכו'. נ"ב צ"ע דר"י אית ליה דכופין בשוטי' ועיין בפרק המדיר וצ"ל ר"ח

למסכת כתובות

בפ"ק דכתובות דף תע"א ע"א כתב הר"ן וז"ל וכתב הרשב"א וכו' עד מ"ש וחזקה דגופא. נ"ב משמע מהכא דחזקה דגופא ורובא עדיפא מחזקת ממון וזה אינו תדע ממתני' דהיא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך דאיכא רובא וחזקה ואפ"ה צריך ראיה וכ"כ התוס' בבכורות דף כ': עוד שם דף קע"ב ע"א כ' הרי"ף וז"ל לימא דרב הונא ור"י דאמרי כר"ג וכו' נ"ב ק"ק לפי מאי דהוו סברי דטעמא דרשב"ג דברי ושמא ברי עדיף הא אי שתיהם טוענים ברי כגון שטוען בעולה מצאתיה הוא נאמן ואמאי והא רשב"ג אית ליה דכתובה דאורייתא ולעיל אמרינן דטוען פתח פתוח נאמן משום דכתובה דרבנן הא אי הוה דאורייתא אינו נאמן

בפרק האשה שנתארמלה דף תע"ג ע"ב כתב הר"ן וז"ל וא"ת דכיון דפלגינן דבורא וכו' עד סוף לשונו ולא מפלג דיבורא נ"ב עיין בנ"י בפ"ב דיבמות דף ת"ט ע"א וצ"ע מפ' בא על אשתי דאיתא בסנהדרין דף ט': עוד שם דף תע"ה ע"ב כתב הר"ן וז"ל וההיא דצא תן לו וכו' עד מ"ש מסתמא יפרעהו לאלתר וכו' נ"ב כ"כ הרמב"ן בחי' לפ' חזקת דף מ' ואפי' קבעי לי' ב"ד זימנא דעביד איניש דפרע בגו זימניה דב"ד כדאמרינן בפרק שנים אוחזין ולפי זה צ"ע מה ראיה מייתי הכא: עוד שם דף ת"פ ע"ב כתב הר"ן וז"ל אבל בירוש' משמע וכו' עד מ"ש ומשמע מיהא דבלא נשאו אפי' בחצר שרי כו'. נ"ב וק"ל דנישאו ה"ק אם נישאו ונתגרשה מן הנשואין לאפוקי אם נתגרשה מן האירוסין וא"ש הא דמסיים בירוש' וארוסה ביהודה כנשואה היא כלומר משום דלבו גס בה וראיתי למוהראנ"ח דקדק כן מלשון נישאו ולא ידעתי אמאי איצטריך לזה דבפי' נראה כאשר כתבתי

בפרק אע"פ דף תצ"ג ע"ב כתב הר"ן וז"ל ואיכא מ"ד וכו' עד מ"ש ומוכיחים לה מדאמרי' בירוש' וכו' נ"ב אין ראיה דהמדיר את אשתו היינו שהדיר את עצמו

בפרק המדיר דף תק"א ע"ב כתב הר"ן וז"ל וא"ת ומ"ק וכו' עד מ"ש ומפקיעין מידי שעבוד ומש"ה מצי מדיר לה וכו' נ"ב היינו בקונם כללי אבל במדיר לא תדע דפריך בירושלמי וכי אדם נודר שלא לפרוע לב"ח ומ"ש דכי היכי דאלמוה לשעבודיה ה"נ אלמוה לשעבודא דידה ל"ד דבעל עשו אותו כלוקח ראשון וזה לא מצינו באשה כי אם חוב יש לה אצלו: עוד שם דף תק"ג ע"א כתב הר"ן וז"ל ואי דלא ידע נסמוך עד מ"ש דהכא מוכח מקרא דמצי למסמך עילוה עכ"ל נ"ב עיין בהר"ן בריש פסחים דף רכ"ח ע"א גבי בדיקת חמץ ונראה דט"ס נפל בכאן: עוד שם דף תק"ו ע"א כתב הר"ן וז"ל ומשום ה"ט וכו' עד מ"ש אפי' בשמא ושמא נמי חייב הבעל וכו' נ"ב ק"ק דבר"פ האשה שנתארמל' דקאמר מתני' דלא כרשב"ג ומשני ע"כ לא קאמר רשב"ג אלא בברי ושמא והא במתני' שם לא שייך ה"ט דכאן נמצאו וכאן היו ובכהאי גוונא אפילו בשמא ושמא אמרה ר"ש בן גמליאל: עוד שם כתב הרב בשה"ג וז"ל ונראה בעיני שאם לא מצא וכו' עד מ"ש לא היה כונסה. נ"ב עיין במלחמת ה' דף תפ"ב ע"ב שחולק ע"ז

בפרק אלמנה ניזונית דף תקכ"ה ע"ב כתב הר"ן וז"ל ומיהו כל הני מילי דוקא לדינא דגמרא אבל עכשו כבר תקנו הגאונים וכו' נ"ב הר"ד ן' לב בח"ב סי' כ"ה הקשה דנפקא לן אחר התקנה אי אמרינן דלא מהניא אלא דוקא כשתפס מסימטא או מרשות הרבים אבל מרשות היורש לא ואישתמיטתיה מ"ש הר"ן בפרק הכותב גבי מתני' מי שמת וכו' וז"ל ובגמרא אפליגו אי בעיא דוקא שתפס מר"ה וכו' ומיהו השתא לדידן לא נפקא לן מידי דהא תקינו רבנן דבכל מקום תפיסה מהניא

עוד שם דף תק"ל ע"ב כתב הרי"ף וז"ל ולא פירות ירושלמי שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל ע"כ. נ"ב אבל בתו' בד"ה אילימא אממאנת וכו' כתבו דאפי' פירות שהן בעין וצ"ע

בפרק שני דייני גזירות דף תקל"ה ע"ב כתב הר"ן וז"ל וכתב הרא"ה דדוקא מה שיש בגוף השטר הוא שאין צריכין לקרות וכו' נ"ב משמע דהעדים אכוליה שטרא באי' להעיד וז"א דממתני' מוכח דוקא משום שחתום העורר הא לאו הכי אין ראיה מעדים החתומים דהעדים לא קא מסהדי אלא ע"פ מ"ש להו מוכר וכ"כ הפוסקים ז"ל ועיין בהר"ן בפ"ב גבי אני פ' כהן כדברי