מחנה אפרים - ב רלב

אפי' אביי מודה דאין דבר שבערוה פחות מב' כמ"ש התו' שם בריש שמעתין

סימן יז והתם ידו של אדם כמאה עדים דמי וכמ"ש הריטב"א במסכת קדושין דף ס"ה לענין שטר קידושין שהוא בכתיבת ידו דאיכא מאן דאמר דלא מהני משום דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל רבינו אומר בשם רבו דכתב ידו כמאה עדים דמי ונראה דאפי' החולקים לא אמרו אלא דחב לאחרים אבל כל היכא דלא חב לאחרים שפיר דמי וכיון שכן מקיימין חתם ידו שלא בפניו דמן התורה חתם ידו כמי שנחקרה עדותו דמי וכן נראה מדברי הרשב"א בתשובות המיוחסות והיא בסי' כ"ב

סימן יח וכתב יד היוצא על היתומים ועד אחד מעיד שלא נפרע נראה מדברי רש"י בפ' יש בכו' אמתני' דלאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ופרש"י ובאמירה סגייא בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזיקינן בחזקת שנפדה לא היא חזקה גמורה דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד כמו כן י"ל בכתב ידו ולא עבר זמן רב

סימן יט ואע"ג דעד אחד נאמן על האיסורין להעיד ואפי' אם הוא חשוד היינו להעיד על גוף הדבר אבל להעיד על האדם שהוא כשר אין עד אחד נאמן ובעי' שני' כדמוכח בר"פ אם אינן מכירין אותו וכן נראה מדברי הטור בחה"מ סי' ל"ד גבי עדות ע"ה ובזה נסתלקה השגת הראב"ד על הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות מעשר גבי חשוד שהעיד על של אחרים

סימן כ עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי ומיהו אם הדיין רואה שום אמתלא שהדין הוא מרומה צריך דרישה וחקירה כך מבואר בר"פ דיני ממונות דף ל"ב ע"ב וכן כתב הרא"ש בתשובה הביאה מוהריק"ו בסי' ס"ז ומה שהקשה מוהריק"ו מפ"ב דכתובות דלא משמע הכי נ"ל לחלק דה"ד היכא דהדיין בלא דברי העדים כבר הוא רואה שהדין הוא מרומה ע"י שום אמתלא אבל כל היכא דלא חזי שום אמתלא כי אם ע"פ העדים שחוזרים ומגידים כיון דלא חזי שום אמתלא דריעותא אין העדים חוזרים ומגידים כיון דכתב ידם יוצא ממקום אחר

סימן כ"א כתב הנ"י ברפ"ק דמציעא דע"א המחייבו שבועה וע"א מכחישו דאין כאן עדות ואפי' ע"א המחייבו תחילה וחייבהו על פיו וקודם שנשבע אתא ע"א והכחישו דמי לאתו שניהם בבת אחת כיון דמחוסר מעשה וראינו מדאמרי' בפ' האשה שלום ע"א אומר מת והתירוה להנשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון וטעמא דהתירוה להנשא וזכתה איהי בעצמה הא לאו הכי לא עכ"ד ומדבריו אלו יש ללמוד דכל היכא דבא ע"א מעיקרא לפוטרו ופטרו אותו ואח"כ בא אחד לחייבו אין דבריו של שני כלום וכ"ז אליבא דמאן דאמר דע"א פוטרו משבועה וראיתי להש"ך סי' פ"ז ס"ק י"ד וסובר ז"ל דע"כ לא אמרינן דכל שנתקבל האחד תחילה שוב אין דבריו של שני כלום אלא במקום שהעדות האחד חשיב כשנים דאמרינן כיון שנתקבל עדותו של זה תחילה בלא שום עירור ה"ז חשיב כשנים וכי אתא ע"א בתר הכי ומכחישו אין דבריו של אחד במקום שנים דאין השני האומר לא מת חשיב כשנים אבל הכא שכל אחד חשיב כשתים אפילו אתא ע"א הפוטרו תחילה ופטרוהו ב"ד אי אתא בפר הכי ע"א ומחייבו הך סהדא בתרא מהימן כמו הראשון אלו דבריו

אבל לע"ד אינו כן דבשלמא סהדא קמא חשיב כשנים כיון דבשעה שנתקבל עדותו לא היה שום מערער עליו ונתקיים עדותו בב"ד אבל סהדא בתרא לא חשיב כשנים ולא נתקיימו דבריו אפי' שעה אחת שהרי יש אחד שמכחישו ועיין בפרש"י ותראה כן. והיכא דאתא ע"א המחייבו תחילה וקודם שנשבע אתא ע"א והכחישו שכתב הר"ן דאין כאן עדות כיון דמחוסר מעשה עדין כתב הרב בש"ך בסי' פ"ז ס"ק י"ד דמדברי רש"י והתוס' בר"פ מי שקינא נראה שאין לחלק בהכי אלא כל שבאו בזאח"ז אע"פ שלא נגזר עדיין מעשה ע"פ הראשון אמרינן הראשון חשיב כשנים עכ"ד ואני אומר דאיברא דכן נראה מדברי התוס' אבל מפי' רש"י ליכא ראיה דאיכא לפלוגי ולומר דההיא דע"א אומר נטמא משעה שהעיד נתקיימו דבריו ונתקבל עדותו ואינו מחוסר שום מעשה משא"כ היכא דמחוסר מעשה כי ההיא דע"א אומר מת שכל זמן שלא התירוה ב"ד על פיהם עדין לא אחשיבניה לעדותו ולכך אם בא אחד אח"כ והכחישו לא תנשא דחשיב כאלו אתו שניהם בבת אחת וע"פ הדברים האלו נסתלקה קושית התוס' שם במ' סוטה על פירש"י וג"כ אין אנו צריכים למה שנדחקו התוס' ברפ"ג דכריתות לומר דמתני' איירי בבאו בבת אחת: חידושי הרב המחבר ז"ל שנמצאו סביבות הרי"ף ומפרשיו למסכת שבת בפ"ק דשבת דף ק"ד ע"ב כתב הר"ן ז"ל כיון שהוא שוכרו לימים וכו' נ"ב ומדברי הרמב"ם בה' שבת במי ששכר את העובד כוכבים לכתוב ס"ת לא משמע הכי

בפרק כירה דף קי"ח ע"ב כתב הר"ן ז"ל וז"ל ומהא שמעינן דמוקצה לעשירים וכו' נ"ב מהא לא שמעינן אלא דהוי מוקצה לעשירים אבל דהוי מוקצה אף לעניים לא ול"נ דכל היכא דמותר לעניים לטלטלו שרי לעשירים ג"כ וההיא דמקשה מבגדי עניים היינו לומר דכל דבר שאינו חשוב אצל עשיר לא מהני מה שהוא חשוב אצל עני ואם כן היכי בטל המחתה אגב קרטין כיון שאין הקרטין חשוב

שם הרב בשה"ג הק' לסברת הר"ן מההיא דתרומה נ"ב לק"מ דתרומה עומדת לנותנה לכהן דהא לא חזי לו מה שאין כן הכא דאינו עומד לינתן לאחרים ובה"ג חילק הר"ן בס"פ נוטל

עוד שם דף קי"ט ע"א כתב הר"ן וז"ל לפי שאין המים מכבים אלא מונעים שלא יתפשט וכו' נ"ב דברים אלו צ"ע דבפרק כל כתבי אמרו גרם כיבוי מי אסור כלומר וכשיגיע למים הוא כבה: בפרק במה אשה דף קכ"ו ע"ב כתב הר"ן ז"ל משמע דס' דתלמודא דהאי וחילופיהן לענין חיוב ופטור כו' נ"ב בפירוש כתב ר"ת דהאי וחלופיהן אחיוב חטאת ולא לענין פטור אבל אסור שם כתב השה"ג ואם המפתחות של כסף כו' נ"ב עיין בהר"ן ריש פרקין והירוש' בענין זה יש שני פי' מחולפים זה מזה והטור הביא שניהם וצ"ע: שם בדף קכ"ח ע"א כתב בשה"ג ז"ל ועוד היאך יהיב סמ"ג טעם לאיסור פירות ע"ג מטבע משום דמיחזי כמערים וכו' נ"ב מ"ש משום דנראה כמערים הוא לתת טעם למה אינו ראוי לטלטול כיון דהוקצה לכך מידי דהוה אאנן דאם הקצה לכך ראוי לטלטול לכך כתב משום דנראה כמערים כדי להוציאה ולא לצורך מלבוש ולא בר טלטול הוא משא"כ גבי אבן והא דאיבעיא בגמרא אי מצי להערים היינו משום דאגוז בר טלטול הוא ואף שהקצה לכך א"צ ומ"ה בעי כיון דיכול לטלטל מהו להערים כיון דאין דרך הוצאתו בכך ומ"ה לא מצי לפשוט ממטבע דהתם לאו בר טלטול כלל וכי אין דרכו בכך מאי הוי ורש"י וסמ"ג ז"ל שוים בטעמם ודו"ק: בפרק שמנה שרצים דף קל"ט ע"א כתב הר"ן ז"ל ומיהו כי שריא אפי' שבות ע"י ישראל וכו' נ"ב ודוקא שהוא שבות