מחנה אפרים - ב רלא

י אי איסורא כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן אבל איתחזק איסורא אין ע"א נאמן להתיר וכמו כן אי איתחזק היתרא ואתי ע"א לאסור אינו נאמן אם לא דהוי בידו או שהבעלים שותקים ובמקום שהיו יכולים להכחיש דכיון דשתק חשיב כהודאה וכ"כ התוס' בפר' האומר דקדושין אבל האחרונים ז"ל חלקו ע"ז ופי' דאפי' באיתחזק איסורא ע"א נאמן להתיר וכמו כן באיתחזק היתרא ואתא ע"א לאסור דנאמן ואיברא דסוגיא דשמעתין דקדושין הכי ריהטא ואזלא דאיירי אפי' במקום שאינו יודע להכחיש. העד וכעובדא דמייתי שם מאשתו זנתה וה"ט דנאמן משום דע"א נאמן באיסורין זולת בדבר ערוה וכן מוכח מההיא דנאמן אדם לומר בני זה בן י"ג שנים לקרבנות והתוס' נדחקו שם וכתבו דהא דנאמן משום דחשיב כידו ונראה דאפי' למ"ש התוס' דכל שאינו יכול לידע אינו נאמן העד דלא שייך לומר שתיקה כהודאה דמיא אינו אלא כשמעיד לחברו כגון שא"ל נטמאו טהרותיך שמפסידו ומ"ה אינו נאמן אבל כשמעיד ואינו מפסיד לשום אדם בעדותו כל היכא דליכא דקא מכחיש ליה ה"ז הוחזק ע"פ דבורו של עד אחד וכמ"ש הר"מ פט"ו מה' סנהדרין וז"ל א"צ שני עדים אלא כשמעיד בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב הוא זה אשה זו גרושה היא ה"ז הוחזק על פי ע"א ודבריו הם מהירוש' פ' מי שקנא וכמ"ש ז"ל בפ"א מהלכות איסורי ביאה דהאיסור בע"א יוחזק וכ"ת יקשה עלינו ההיא דפרק האומר דא"ר חסדא נאמן אדם לומר בני זה בן י"ג שנה בתי זו בת י"ב ויום אחד לנדרים כו' אבל לא למכות ולעונשין ומשמע דאיירי אפילו כשהעיד כן קודם מעשה ואלו הרמז"ל כתב דכל שהוחזק על פי ע"א ה"ז לוקה איכא למימר דהתם איירי במכחישו קודם שעבר

וראיתי להב"י בי"ד סי' קכ"ז שהביא מצאתי כתוב מה שפירש ר"ת דע"א שאמר נתנסך יינך ומכחישו או שאומר איני יודע דאינו נאמן נראה דהיינו לב"ה ולבני ביתו דוקא שמפסיד ממון להם אינו נאמן אבל אחרים לא כל כמינייהו לסמוך על הכחשה דבע"ה דעד אחד נאמן באיסורין ומורי הג' אמר דע"א נאמן באיסורין אלא להיתר היכא דלא אתחזק איסורא אבל לאסור דבר שבחזקת היתר לאו כ"כ כיון דמכחשי ליה לא מהימן כבי תרי וק"ל דבפ' האומר אמרי' מקוה פיסולו ביחיד אם אמר ע"א שחסר משום דע"א נאמן באיסורין כדפ"ה עכ"ל ומתוך דברים אלו למדנו כמש"ל דכל שאינו מפסיד לחברו בעדותו ה"ז נאמן ואפילו באומר איני יודע אבל במ"ש דאפילו במכחיש ליה ב"ה ה"ז אסור לאחרים אינו נראה דהא אמרו בפ' האומר גבי חבילה ותסברא ע"א בהכחשה בעל דבר מי מהימן והר"מ ז"ל כתב בסוף ה' מטמא משכב וז"ל א"ל נטמאו טהרותיך והלה שותק ה"ז נאמן ואם הכחישו וא"ל לא נטמאו הרי הן בחזקתן עד שיעידו ב' עכ"ל ולמדנו מדבריו דכל שהכחישו שרי אפי' לאחרים דאי לעצמו אפי' בשיעידו שנים מותר וכמ"ש בפט"ו מהלכות שאר אבות הטומאה דלענין טהרות הוא נאמן ע"י עצמו

סימן יא גרסינן בקדושין פרק האומר גבי מתני' דקדשתי את בתי ובא א' ואמר אני קדשתיה נאמן לפטור ורב אסי אמר אפי' נאמן לכנוס כתב הר"ן ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים התם הוא להוצי' הדבר מחזקתה אבל זה שמשמיד' בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן וכתב מהריב"ל ח"ג סי' ק"ב דלא איצטריך הר"ן לה"ט אלא אליבא דמ"ד דנאמן אפילו לכנוס אבל לפטור נאמן בלאו ה"ט משום דאין אדם חוטא ולא לו עכ"ד וק"ל ע"ד דבמ' גיטין פרק התקבל גבי האומר לחברו צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים שבעולם כתב הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל דאם באו הקרובות ואמרו שלא קידש להן שמותרת היא והקשה הר"ן ע"ז דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה יע"ש אלמא דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה מטעם שאין אדם חוטא ולא לו ואפי' לא בא לכנוס וכן מוכח מפ"ק דגיטין יע"ש וגבי מתני' דמי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן אוקמוה אפי' במוחזק דלית לי' וה"ט משום מיגו אבל מטעם דאין אדם חוטא ולא לו לא אמרו ושוב ראיתי להמרדכי בפר' מצות חליצה שכתב דכל היכא דאיתחזק איסורא לא מהני ה"ט דאין אדם חוטא ולא לו

סימן יב כתב הרמז"ל בפי"ב מה' מעשר חשוד שהעיד על של אחרים נאמן חזקה אין אדם חוטא ולא לו והקשה הב"י ע"ז בי"ד סי' קי"ט ממתני' דדמאי דקתני הלוקח פירות ממי שאינו נאמן שואלו בשבת א"ל אחד שאינו נאמן כו' ה"ז אוכל בשבת חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ואמאי הא קי"ל החשוד על הדבר נאמן על של אחרים ולע"ד לא ק"מ דנהי דחשוד נאמן על של אחרים מ"מ אין ע"א נאמן במידי דאיתחזק איסורא כל כמה דאין בידו לתקנו כדמוכח בפר' האשה רבה אלא דבדמאי הקלו גבי שבת והכי אמרו שם בירושלמי ומ"ש הרמב"ם דהחשוד על הדבר מעיד על של אחרים איירי באחר עומד עמו

סימן יג עד א' שאמר אשה זו גרושה היא ושתקה איהי ואחר זה נתקדשה לכהן מהו

וראיתי להרמב"ם בפי"ו מהל' סנהדרין שכתב דהאיסור יוחזק בעד א' כיצד בא ע"א ואמר אשה זו גרושה היא ובעל אח"כ ה"ז לוקה ואיברא סוגיא דשמעתין דפ' האומר משמע דבכה"ג אין ע"א נאמן דמייתי שם מעובדא דינאי דאין ע"א נאמן לומר שנשבית וכמו כן אינו נאמן לומר בן גרושה הוא ונראה לכאורה דה"ט משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכ"כ הריטב"א שם וז"ל ומשמעתין ילפינן דאין ע"א נאמן לומר אשה זו גרושה היא או נשבית והיה נרא' לומר לדעת הרמז"ל דשניא ההיא שכבר נשאת לכהן והויא ערוה עליו וכן נמי בנה הוי בן הערוה ולהכי אין ע"א נאמן לומר בן גרושה הוא אבל כל שלא נשאת עדיין לכהן אין הגרושה שם ערוה עליה אלא הרי היא כשאר פנויה שאינה נקראת ערוה אלא לאחר שתנשא לכהן. שוב ראיתי דנראה דאין איסור כהונה חשיב ערוה אפי' לאחר שנשאת לכהן כדמוכח בפרק הבא על יבמתו דקתני איסור ערוה או מפסולי כהונה וכן מוכח בשמעתין. ולפ"ז צריך להבין היכי מדמה שמעתין ההיא דינאי לדבר שבערוה ואם אינו דבר שבערוה ע"א נאמן כל היכא דשתיק אם לא שנאמר דה"ד היכא דמעיד על הדבר לאוסרו לאחרים כגון חלב הוא זה או גרושה היא זו שמעיד על הדבר כדי שלא יוכלו אחרים לאוכלו או לבעול אותה אבל להעיד על האדם כדי לפסלו אין ע"א נאמן דלאכשורי גברא או לפוסלו בעינן שנים כיון שאין זה מעיד לומר זה הוא דבר האסור ועוד יש לחלק והוא הנכון דכשמעיד לומר שהוא בן גרוש' ה"ז בא להוציאו מחזק' כהונה שהיה הוא מוחזק בה דאסור לישא גרושה או להטמא לה וזה בא להוציאו מחזקתו ולאחתתיה מכהונתו שהוא מוחזק בה

סימן יד כתב הש"ך בח"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ג דכל הפסולים מחמת עבירה כשרים כשחזרו בתשובה אפי' בעדות שראו בשעה שהם פסולים בעבירה דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות א"ד ז"ל וזה אינו כמבואר בדברי הרא"ש פ"ב דגטין והביאו הטא"ה סי' קמ"א ובתשו' הרא"ש הביאה הב"י ר"ס י"ז. (א"ה עיין ש"ך סי' ל"ה סק"ו כי לעד"ן ממ"ש שם בסוף דבריו שחזר בו)

סימן טו מי שנתחייב שבועת היסת והביא ע"א הנתבע כדי לאיפטורי נפשיה משבועה ואשתכח סהדא דקרוב ונתרחק הוא כיון דשבועת היסת מדבריהם היא לא בעי' תחלתו וסופו בכשרות כאותה שאמרו ואלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן

סימן טז כתבו התוס' פ' האומר דקדושין גבי שלח ואחוי מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר ע"א נאמן והש"ך בסי' ל' כתב שלא נאמר דין זה כי אם באיסורין משום דע"א נאמן אבל לענין ממון אין חילוק בין דבר שיכול להתברר או לא ע"כ ולע"ד לכשנדקדק בשמעתין שם אנ"כ דהלא לפי תירוצא של אביי ברייתא הכי מתפרשא דבעל מום פסולו ביחיד משום דיכול להתברר אבל בן גרושה הוי פסולו בשנים משום דאינו יכול להתברר משמע דאי הוה יכול להתברר אף בגרושה היה הדין כן ואע"ג דבכה"ג דאיכא מאן דמכחיש ליה