מחנה אפרים - ב רכז

או אני נותן אלא שאמר אינו מפסיד ולישנא דאינו מפסיד אינו משמע שמתחייב ולהכי שרי כך היה נראה לכאורה בשיטת ההלכה ובהכי אתי שפיר דלא אוקמה למתני' באומר כל הזן אני נותן לו משמע דבכה"ג ה"ז מתחייב משום ערב ולפי דרכנו נראה דטעמא דבאומר כל. הזן אינו מפסיד דלא מתחייב היינו טעמא משום דלא הוי לשון צווי ומשום שליחות ליכא ומשום חיובא ליכא דלישנא דאינו מפסיד לא הוי לשון חיובא נראה דהוא הדין באומר לחברו אם תזון לא תפסיד דה"ז לא מתחייב לפורעו וכן נראה מדברי התוס' בשמעתין שכתבו בשם רשב"ם ז"ל דאסור לומר למודר אם תזון לא תפסיד משום דמיחזי כשלוחו משמע דמדינא שרי משום דכה"ג לא מתחייב זה לפורעו. אבל מדברי הריטב"א ז"ל שכתב דבאומר אם תזון לא תפסיד שליחותיה דבעל קא עביד וחייב לפרוע לו נראה דבאומר כל הזן אינו מפסיד דשרי ה"ט משום דאמר דרך כלל ולא ייחד שום אדם וכ"כ הרב בעל התרומות בשער ס"ה נראה כסברת מהרשד"ם ז"ל דכל שלא ייחד שום אדם ה"ז לא משתעבד משום ערב ואפי' אמר בל' חיוב שאמר כל הנותן לפ' אני נותן לו וכ"נ מדברי הר"ן פ"ק דקדושין גבי ההיא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך כתב הר"ן שפי' הראב"ד דטעם משום דהוי כאלו אמר כל מי שיתן לך מנה מעלה אני עליו כאלו נתנו לי דמקודשת מדין ערב והר"ן ז"ל דחה זה הפי' וכ' דמשום ערבות לא שייך הכא שכל שאינו מתנה עם אדם ידוע לא גמר ומשעבד נפשיה וכ"כ התוס' שם והרא"ש ג"כ דמשום ערב ליכא כיון שאינו מדבר עם המקדש אלא עם הבת ונראה שר"ל כמ"ש הר"ן שכל שאינו מדבר עם אדם ידוע לא גמר ומשעבד נפשיה ולפי זה נראה דהאומר לחברו או לבנו צא וקח מן השוק ואני אשלם לא משתעבד כיון שלא דיבר עם אדם ידוע וההיא דכל השומע קולי יזון דמשמע דמשתעבד היינו משום דאמר בלשון ציווי ועשאם שליח אבל כל שלא אמר בלשון שליחות ה"ז לא גמר להשתעבד כל שאינו מדבר עם אדם ידוע וכ"ז לדעת הריטב"א והתוס' והר"ן אבל לדעת הראב"ד שם בפ"ק דקידושין נראה דאפי' בשאינו מדבר עם אדם ידוע ה"ז משתעבד מדין ערב וכן הוא דעת הרשב"א והרמב"ן ז"ל שם שכתב בדף ט' ז"ל וכן אם אמר כל הנותן כסף לבתי קטנה מקודשת בההיא הנאה שהוציא זה כספו לאיבוד על פיו עכ"ל ול"ד לאומר כל הזן אינו מפסיד דהתם לא אמר ואני אשלם

ולכאורה היה נראה להביא ראיה לזה דאפי' כשאינו מדבר עם המלוה הרי זה משתעבד מדין ערב מדאמרינן בר"פ בתרא דעי"ז דבי רבי ינאי הוו יזפי פירות מעניים בשביעית ופרעי להו בשמיני אתו ואמרו להו לר"י וא"ל יאות הן עבדין ומותיב ליה מהברייתא דקתני דאם א"ל לפועליו צאו ואכלו ואני פורע ה"ז חושש משום שביעית ומשום י"נ אלמא כי קא פרע דמי איסורא קא פרע ומשני התם בחנוני המקיפו ופריך וכי חנוני שאינו מקיפו לא משתעבד והאמר רבא תן מנה לפ' ויקנה נכסי לך קנה מדין ערב כלומר והכא נמי בדר' ינאי אף ע"פ דהוי בחנוני שאינו מקיפו הרי הוא נשתעבד מדין ערב. אלמא דאף על פי דר' ינאי לא דיבר עם העניים אלא שאמר לבני ביתו צאו ואכלו ואני פורע נשתעבד משום ערב והטור בא"ח כתב דאסור לומר לעבדו צא ואכול ואני פורע אלמא דאע"פ שלא ייחד לחנוני משתעבד יע"ש. אבל יש לחלק דהתם ר' ינאי גמר להשתעבד עצמו במה שהיו לוקחים בני ביתו כיון דהיו סמוכים עליו לפרנסם ולכך חל השעבוד ואף על פי שלא היה מדבר עם המלוה והא דהאומר כל הזן לא משתעבד ואפי' גבי מזונות אשתו שמוטל עליו לפרנסה היינו משום דקאמר אינו מפסיד דלשון זה לא משמע ערבות אבל אי אמר אני ערב או אני אתן לו הרי זה משתעבד

וראיתי להרב מהרא"ש שהביא הוא ג"כ ראיה לזה מאותה שכתב הנ"י בפ' גט פשוט דשטר שכתוב בו שמשתעבד בו לכל המוציאו דכשר ואי משום שלא נתברר כשכתבו למי נתחייב וקיי"ל דאין ברירה שאני הכא דכיון דהוא ראוי להתחייב בו לכל אדם אין כאן דין ברירה עכ"ל אלמא שאע"פ שלא שעבד עצמו לאיש ידוע חל החיוב אלו דבריו ז"ל. ולכאורה איכא למישדי בהו נרגא וממקום שבא שהרי כתב הנ"י דהכא לא שייך לדין ברירה משום שהוא ראוי להתחייב בו לכל אדם כלומר שאפשר שיהא משועבד לכל העולם זה אחר זה ע"ד שכתב הר"ן בפ"ק דגיטין גבי משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך משא"כ בנ"ד דלא אפשר לומר הכי דאי משתעבד להאי לא משתעבד להאי ה"ז דומה לההיא דכל היוצאה מפתח ביתי דאינה מגורשת משום דאין ברירה שא"א להתגרש בו אלא אחת מהם בדוקא וה"נ באומר כל מי שיתן מנה לראובן אני ערב לו א"א להשתעבד בו לכל העולם אלא לאחד מהם דוקא ואין ברירה

איברא דיראה דבנ"ד לא שייך לדיני ברירה ול"ד לההיא דשטר שכתוב בו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתיך דאי לאו טעמא משום שראוי להתחייב בו לכל העולם לא הוה מועיל משום דאין ברירה דהתם ע"י מסירת השטר הוא מתחייב ואינו מבורר בו למי מתחייב אבל בנ"ד שמתחייב ע"י מה שהוציא ממונו על פיו ובשעה שהוציא ממון על פיו כבר הוא מבורר מי הוא שזכה בשעבוד וכיוצא לזה כתב הרב מהרימ"ט בח"א והביא ראיה לזה מההיא דהמבשרני מה תלד אשתי אם זכר יטול מנה. דאלמא זכה המבשר במנה ואע"פ שבשעה שנדר. זה ליתן לא היה מבורר מי הוא שיזכה משום דבשעה שעשה שליחותו כבר הוא מבורר ובאותה שעה זכה במנה משום שכר אמירתו אפי' בלא קנין וכדבריו מצאתי בהגה' מיימון לספר שכתבו הכי משם התוס'. (איברא במ"ש בההיא דהמבשרני דשליחותיה קא עביד קשה דהא לית כאן לשון שליחות). אבל ראיתי להרב מהרי"ט בח"מ סי' כ"ג שאחר שכתב כ"ז הביא תשו' הרב מהרשד"ם על מי שנתחייב בשטר למי שיתן לפ' סחורה עד סך מה דהשטר כשר והוא חולק עליו דקי"ל דאין ברירה יע"ש נראה שמחלק בין הך דערבות לההיא דהמבשרני דהתם שכירות הוא ובשעה שעשה שליחותו זכה בשכרו אבל בערבות דאין זה שקיל מידי ואין הערב מתחייב אלא משום דעל אמונתו הלוהו כיון דלא מתחייב באותה שעה שנדר שעדין אינו מבורר לא מתחייב נמי בתר הכי בשעה שנתן המנה לשמעון כיון דלא מטי ליה לערך שום הנאה. אבל מדברי הר"ן שהבאתי מפ"ק דקידושין נראה דהא דלא משתעבד הערב כל שלא יחדו למלוה לאו משום דין ברירה הוי אלא משום דלא גמר זה לשעבד אנפשיה כל שאינו מתנה עם אדם ידוע ולפי מש"ל נראה דע"כ לא אמרה הר"ן אלא באומר כל מי שיתן לפ' אני ערב לו אז הוא דלא גמר להשתעבד כל שלא יחדו כיון דלא אמר בל' ציווי תנו אבל אם אמר בלשון ציווי כל הרואה כת"י יתן לפ' מנה ואני ערב לו אע"פ שאינו מבורר המלוה ה"ז גמר להשתעבד לכל מי שיתן כיון שציוה ליתן ואע"פ שאין חיובו של זה אלא מדין ערב דהא לא מטייא לידיה מידי וכדאמרינן פ"ק דקידושין תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב אלמא דאפי' אמרה בלשון ציווי אינה מתחייבת אלא מדין ערב. אלמא דכל כה"ג דערבות לא שייך לדיני ברירה אלא כל שגמר נפשיה להשתעבד חל השעבוד בשעתא דיוציא חבירו ממון על פי כת"י ובאותה שעה הרי הוא מבורר מי הוא המלוה

וראיתי להר"ן שכתב בפ' אין בין המודר גבי כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דהאי לישנא מציעא הוא ומ"ה נהי דלגבי מודר לא הוי שליחות לתרומה מיהא הוי' שליחות אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד אפשר דאפי' לגבי תרומה לא מהני דלאו לישנא מעלייא היא והכי מוכח דהא האומר כל הזן אינו מפסיד והלך אחד וזן אינו חייב לשלם דלאו שוייה שליח כלל עכ"ל משמע בהדיא דאפי' כשלא אמר בלשון ציווי וג"כ לא יחד אדם ה"ז מתחייב כל שאמר כל הזן אני אשלם לו וכמ"ש מהרא"ש דהוי לשון שליחות. ומ"ש הרשב"א בתשו' שהביא ב"י בא"ה סי' קמ"ה דאפשר שאם אמרה כל מי מכם שירצה הבעל ליתנו יהא שלוה לקבלה שנאמר בזה אין ברירה כענין לאיזו שארצה אגרש בו דאין ברירה עכ"ל לכאורה דבריו תמוהים דהא באומר כל השומע קולי יזון או יכתוב גט לאשתי אינו מבורר השליח ומהני השליחות: