מחנה אפרים - ב רכב

זע"ז אינם יכולין ליקח זה מזה כלום וכדתנן שישראל נהנין לי ואני להם אינו מותר כי אם באומות דהכא כיון דמעיקרא של שניהם הי' בשוה לא שייך לומר הנאת לוקח או הנאת מוכר יע"ש וע"פ הדברים האלו הי' נראה לי ג"כ ליישב מה שהקשו הראשונים דהי' לו מרחץ מושכרין בעיר דשרי המודר לרחוץ בהם שהבאתי לעיל דאמאי והלא המשכיר יכול לאסור הבית לשוכר ולע"ד מעיקרא לק"מ דוודאי אי הוי מפרש המדי' ואסר עלי' אפילו המרחץ שהיה א"ל כל נכסי אסורים עליך ה"נ אבל השתא דלא א"ל כי אם הנאתי אסור עליך אין המודר נהנה משל מדיר כלום שאינו משלו כלום אלא משל שוכר שהרי כל ימי מיגר השכירות הנאתו של שוכר הוא

וראיתי להרב מהרימ"ט בח"א סי' ה' שהסכים לדברי אלו אלא דאתי עלי' מטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואינו בידו ודבריו נוטים לחילוק שחלקתי לעיל אבל מדברי התו' שכתבו דההיא דמקשה תלמודא בר"פ המדיר דכיון דמשועבד לה היכי חייל נדרא היינו משום דאלמוה רבנן לשעבודי' משמע דאפילו באומר הנאתי עליך מדיניה מפקיעו מידי שעבוד שהרי מתני' איירי באומר לו הנאתי עליך ומה שהביא מהרי"ט ז"ל ראיה מדברי התוס' בפ' אע"פ גבי נדרה שלא להניק את בנה שכתבו דאין לפרש שאסרה הנאת יניקתה עליו דכיון דמשעבדה ליה אין הנדר חל ואם איתא דהא דאין הנדר חל על השעבוד היינו משום דאלמוה רבנן אבל מדינא חייל א"כ יכולים היינו לפרש הברייתא בנדרה ואסרה הנאת יניקתה דב"ש סברי כיון דהוא נתן אצבע בין שיני' שקיים לה ולא עבדו רבנן תקנתא אלא וודאי משמע דכל כה"ג לא חייל כלל דהנאת יניקה לא מצי לסלוקי בזוזי ולא אמרו דקונמות מפקיעין מידי שעבוד אלא היכי דאפשר לסלוקי אותו שעבוד בדמים. ולע"ד אין משם ראיה כלל דהא וודאי כל שנדרה היא בלא רשות בעלה אף על פי שקיים לה הוא אחר כך מ"מ כיון דבשעת נדרה הי' שלא ברשות לא חייל דכיון דהשתא לא חייל לקמי' נמי לא חייל דאלמוה רבנן לשעבודי' כל ימי היותה תחתיו. אבל אני כתבתי במ"א דכל מידי שמחויב מהתורה לעשותו לא מצי לאסור עצמו באותו דבר ולא אמרו נדרים חלים על דבר מצוה אלא היכי דאוסר חפצא שאין החפץ מושבע על המצוה אבל היכי דאוסר עצמו ואמר הנאתי עליך דאז האסור קאי על גופי' ומהאי טעמא אסור אפי' במה שירויח אח"כ דעדיין לבל"ע וכמ"ש הר"ן בנדרים אמתני' דישראל נהנים לי כה"ג לא חייל על דבר מצוה כדי לאסור הנאתו על אחרים לבטל את המצוה דהא כבר מושבע ועומד הוא על דבר מצוה ורבינו ירוחם ז"ל כתב דאם אסר הנאתו על כל העניים נוטלין ממנו בע"כ ונותנין לעניים ולא אמרי' קונמות מפקיעין מידי שעבוד

עוד ראיתי בתשו' מהרי"ט הנ"ל שכתב על ראובן שהי' משועבד לשמעון ואסר הנאתו עליו דאעפ"י ששמעון ג"כ אסר הנאת ראובן עליו לא בשביל כך נמחל שעבודו דאם אחד אסר על עצמו בקונם הנאת חוב שיש לו אצל אחרים לא מסתבר לומר שאם מת לא יטלוה יורשיו עכ"ד וקשה לי עליו מההיא דכתב הר"ן פ' ואלו נדרים דף פ"ה גבי מתני' דקונם כהנים נהנין לי כו' דקאמר רבא התם שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו ע"כ משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכו' וז"ל ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול בע"כ ואינו יכול לעכב כ"ז שלא אתשיל והיכי דאיתשיל הרשב"א ס"ל דחייבים לשלם ומדברי הר"ן שם נראה דאף א' אי. עלה כבר זכו אחרים דמשעה שאסרו הפקירם

עוד כתב מהרי"ט שם שאין לקהל לפטור עצמם מאותו חלק בטענה דאיהו דאפסיד אנפשי' דמ"ש מההיא דתנן בפרק אע"פ נדרה שלא להניק בית שמאי אומרים שומטת דד וב"ה אומרים כופה ומניקתו ומפרש בגמרא דבנדרה היא וקיים לה הוא קא מיפלגי דבית הלל סברי היא נתנה אצבע בין שיני' הא קמן דאפי' בקיים לה הוא דיכולה היא לומר כסבורה הייתי שיפר ואפי' הכי סברי בית הלל היא נתנה וכופה ומשמשתו וכו' ומלבד שאין הנדון דומה לראיה כמבואר למעיין עוד ק"ל דמאי מייתי דההיא אוקמתא אדחייה. ובפרק המדיר דף ע"א ע"א אוקימנא סתם מתני' כמ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה ועיין בהרמב"ם סוף פי"ב מה' אישות. הן אמת שראיתי בהגהת אשירי פרק אע"פ שכתב משם מהרי"ח כאוקמתא קמייתא ודבריו צ"ע

עוד כתב מהרימ"ט על מה שכתב הרשב"ץ דכל דמחוסר גוביינ' יכול לאסור ז"ל איברא דיכול לאסור חפץ אחד על בעל חובו ואפי' הוא משועבד לו אבל לאסור כל נכסיו על בע"ח הא ודאי אינו יכול דאם כן כל אדם יפקיע שעבודו של חברו יע"ש ודין זה במחלוקת שנוי עיין בהר"ן פרק אע"פ ובה"ע סי' קי"ז, עוד כתב הרב וז"ל וחוץ מזה אפי' לא היה מקום כאן לומר דאלמוה רבנן לשעבודי' הנדר מעיקרו אין בו ממש דהא דכתבו התוס' דאלמוה רבנן לשעבודי' זהו באוסר כל נכסיו על ב"ח דאי בתר הכי נפלו לי' זוזי יכול הב"ח ליהנות מהם אבל אם הדירו לוה לב"ח קונם הנאתי עליך מי חייל קונם עליה ויש לי ראיה מהא דאמרינן פרק המדיר הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו וכו' ע"ש ותמהני עליו דהא ריש פרק המדיר את אשתו מליהנות לו קאמר בגמרא היכי מצי מדיר לה והא משועבד לה הקשה הר"ן ז"ל ומאי קשיא לי' והא אמרינן בפרק אע"פ דקונמות קדושת הנוף ומפקיעין מידי שעבוד י"ל דכי היכי דאמר התם דאלמו' רבנן לשעבודיה דבעל ה"נ אלמוה רבנן לשעבודה דאשה וכ"כ הרא"ש בפרק אע"פ ופ"ב דנדרים ומה שהביא מדברי התוס' דפרק אף ע"פ גבי נדרה שלא להניק אין ראי' משם דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודי' אע"ג דהוה מצי מיפר ה"נ אלמוה אע"פ שקיים לה הוא ומן התימה על הרב ז"ל דהתוס' הכריעו ההיא דב"ח מההיא דפרק המדיר דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לי' ונימא דמפקא שעבודא ע"י קונם ע"כ ואע"ג דהתם איירי באוסר הנאתו עליה. וראיתי להרב בעל לחם משנה בפי"ב מהל' אישות הקשה לדברי הר"ן ז"ל דכ' דאנן קי"ל דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד מההיא דכ' הרמב"ם פי"ד אמר לה תשמישי אסיר עליך שאינו חל מפני שהוא משועבד והא קונמות מפקיעין מידי שעבוד ותירץ דדוקא גבי ממון קונמות מפקיעין אבל גבי עונה דאין התנאי מועיל ולא ניתן למחילה אין הקונם מועיל להפקיעו עכ"ד ותמהני עליו דבפ"ב דנדרים גבי תשמישי אסור עליך כו' הקשה הר"ן והא קי"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ותירץ דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל הכי נמי אלמוה לשעבודיה דידה

סי' ד השאלה נאבדה ומתוך דברי התשובה יובנו דברי השאלה: תשובה ראיתי את השאלה ומה שהשיב עליה החכם נר"ו לחייב את ראובן מטעמים שונים אם מטעם שמה שאמרו פורע חובו של חברו שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי ה"ד היכא שעשה כן מדעתו בלי שום אונס אבל כל שאנסוהו לזה לפרוע חובו של זה הרי זה חוזר ונפרע ממנו וכמ"ש מוהרי"ט בח"א סי' קס"ד

ואיברא דזה לי ימים ושנים שעמדתי על דברי הרב אלו דמדברי הטור לא משמע הכי שכתב בסי' שפ"ח ז"ל ראובן שהיה חייב לעובד כוכבים מעות ואנס העובד כוכבים את שמעון עד שפרע בשבילו אין ראובן חייב לשלם אלא אם כן היה החוב מן המס וכו' ע"כ ומסתימת דברים אלו משמע שאע"פ שהחוב הוא ברור עם כל זה אינו חייב לשלם כיון שהעובד כוכבים אנסו לשמעון שלא כדין ומה שדקדק הרב מדברי הרמב"ן ז"ל והביאם הטור סי' ק"ה דנפקד שמסר הפקדון לב"ח של המפקיד דפטור ולא מצי טעין מפקיד לומר מפייס הוינא ליה ומחיל לי כדאמרינן בפורע חובו של חברו דהתם עילה מצאו שלא לחייבו לזה מפני שעשה שלא ברשות וכ' הרב ומדבריו אתה למד דהיכא דנטלו ממונו של זה כנגד חובו של זה דלא שייך לומר שעשה שלא ברשות ודאי מחייב לשלם לזה לע"ד עדין ליכא למילף מידי דכל שאנסוהו לזה או לממונו בעד חברו כיון שאינו בדין לא מיחייב אידך דמשמיא אנסו להאיך כמ"ש הרב בעה"ת ז"ל משם הרמב"ן ז"ל בשער ע' אלא דלגבי פורע חובו של חברו דלא שייך לומר משמיא אנסו לזה כתב