מחנה אפרים - ב ריד

ניהליה אלא היכא דאמר ליה לעובד כוכבים ללות מישראל משום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא אבל כי האי גוונא דאמר ליה ללות מעובד כוכבים והלך ולוה מישראל אף ר"י מודה להרמב"ן דאסור ואף דשינה העובד כוכבים שליחותיה ומטעם האמור לעיל ואף הרא"ש יודה בזה וראיתי להב"י שכתב על מה שכתב המרדכי דאם אמר ליה צא ולוה לי מן העובד כוכבים והלך העובד כוכבים ולוה מישראל מספקא לן מהו ונ"ל דשרי כיון דשני שליחותיה ע"כ דהאי שרי לא קאי אמלוה דאי ידע דשל ישראל הוא ליתסר וכו' יע"ש ולכאורה דבריו צריכים ישוב דהא טעמא בידע דאסור היינו משום דיש שליחות לעובדי כוכבים לחומרא וכיון דשני נלכ" שליחית דהא לר"ת דליתי' שליחות לעובדי כוכבי' כלל אפי' ידע המלוה מותר כמ"ש הרא"ש בהדי' בתשו'

סימן לה כתב הריב"ש בסי' ש"ה דהא דכתב ר"ת ז"ל דאין שליחות לעובדי כוכבים לחומרא היינו כשכבר לוה אותם העובד כוכבים מן הישראל והרי הן של עובד כוכבים לגמרי אבל בנדון זה שהמעות מופקדות בידו של עובד כוכבים להלוותם ברבית לישראל הרי הוא רבית קצוצה והביא מן התוספתא ישראל שעשה סנטר או אפוטרופס אסור ללות ממנו ברבית ע"כ וראיתי במרדכי דף קמ"ה שהביא שגדול אחד פליג על ר"ת ז"ל וראיתו מן התוספתא הנז' והמרדכי ז"ל כתב דיש לדחות דסנטר או אפוטרופוס דבר מפורסם הוא ע"כ משמע דליכא איסור' אלא משום דידע שהמעות של ישראל וכ"כ בהגהת מרדכי דף קנ"ב ע"ד שהביאו ראיה מהתוספתא דקתני ישראל שאמר לעובד כוכבים טול שכרך ולוה מעותי ברבית מותר אבל אסור לעשות כן משום מראית העין יע"ש ומה שכתב שם שגם ר"ח ז"ל סבירא ליה כר"ת ז"ל התוס' והנ"י לא כתבו כן אלא דר"ח סבירא ליה כרש"י ז"ל

סימן לו כתב הריב"ש סי' ש"ח שאסור לישראל להלוות לישראל חבירו דינר זהב השוה כ' דינרים על אחריות ספינה ושיתן לו בשובה כ"ד דינרים והביא ראיה מדברי התוס' בההיא דר' חמא דהוה מוגר זוזי ופירשו התוס' שהיה ר' חמא מקבל אונסם ואפ"ה כתבו דהוה אסור ע"כ. ומשמע מדבריו דאפי' הי' מקבל הנותן מהשתא כל מיני אונסים אפי' גניבה ואבידה אסור יע"ש אמנם מדברי מהר"ם ז"ל במרדכי דף קמ"ג נראה דאם קיבל הנותן אף אחריות דגניבה ואבידה מותר והמבי"ט בסי' ו' כתב ראובן שלוה לשמעון מנה ונתן לו שמעון סחורה שיוליך לעיר אחרת ונתן לו דינר שיקבל עליו אחריות הדרך והשיב שהוא מותר אפי' שהלוה על תנאי דהרי הוא כאלו הלוהו ע"מ שימכור לו חפץ פלוני בשוויו דמותר כדמוכח ממתני' דהמלוה את חבירו וכו' יע"ש ומדברי מהר"ם הנז' שהובאו במרדכי ז"ל ששאלת על הבחור שהלוה לך מעות וקצבת לו יציאותיו כדי שילמוד את בנך אע"פ שאינו נותן לו אלא כדי שילמוד את בנו אסור ע"כ ומשמע מדבריו דאפי' לא הוי אלא שוה שכר הלימוד א"ה אסור כיון שהתנה גם מ"ש דכיון שנתחייב כל אחריות הדרך אפי' גניבה ואבידה אין בזה צד רבית יע"ש כבר כתבתי דמתשוב' הריב"ש ז"ל אנ"כ ועיין מהר"ם אלשיך סימן ב' ובמהרש"ך ח"ג סי' ב'

סימן לז מי שהלוה לחבירו ק' ע"מ שיתן לו אחר יב"ח מאה ועשרים או ע"מ שידור בחצירו חנם ואח"כ נודע למלוה שזה התנאי הוא בטל ובא לתבוע מעותיו מהלוה כי על תנאי זה הלוה לו וכיון שהתנאי בטל יחזיר לו מעותיו והלוה טוען שכבר זכה הוא במעות להשתמש בהם עד תשלום הזמן ואם התנאי הוא בטל המעשה יהי' קיים כדין מתנה עמש"ב וכן מי שמכר לחברו סחורה לזמן ביותר מכדי שווייה ואח"כ נודע למוכר שלא יוכל להוציא מהלוקח בסוף הזמן אותו היתרון ותובע מהלוקח עכשיו שיתן לו כמו ששוה עכשיו או יחזיר לו סחורתו והלוקח טוען שלא ישלם לו כי אם בסוף הזמן יורנו מורינו ושכמ"ה

תשובה הא מילתא דמתנה עמש"ב דתנאי בטל והמעשה קיים נחלקו בה הראשונים בטעמא דר"ת ס"ל דטעמא הוי כאותה שאמרו במתנה בדבר שא"א לקיימו בסופו מצד הדין הוי כאומר ע"מ שתעלי לרקיע והרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין בחידושיו נחלק עליו וכתב דטעמא הוי משום דחשיב זה התנאי סותר המעשה דאין קדושין לחצאין ולכאורה נראה דנ"ד תלייא בהך פלוגתא דלס' ר"ת הכא נמי חשיב מעמש"ב כיון שאין הלוה יוכל לקיים תנאי זה והתנאי בטל והמעשה קיים אבל לפי ס' הרמב"ן כל כה"ג לא חשיב מעמש"ב ואע"פ שמצד הדין לא יכול הלוה לקיים תנאו אמרינן לי' שלא יעבור האיסור והמעשה יהיה בטל כההיא דאמרינן פ' המגרש באומר לאשה ה"ז גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר אליבא דרבא דהלכתא כוותיה דהתנאי קיים דע"כ לא חשיב מתנה עמש"ב אלא ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דודאי קא עקר אבל הכא מי קאמר לה לא סגייא דלא אכלה לא תיכול ולא תגרש ולכאורה פשטא דהך סוגיא לא אזלא בשיטת ר"ת דבתר דקאמר שם אליבא דרבא דע"מ שתאכלי בשר חזיר לא דמי לתנאי שא"א לקיימו בסופו משום דהכא אפשר דאכלה ולקייא אותיב עליה ותיפוק ליה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה משמע דטעמא דמעמש"ב דתנאו בטל לאו מטעמא דרישא הוי ומשום דהוי מפליגה בדברים אלא דס"ל דכל מעמש"ב דבריו בטלים ועדיין יראה דאיכא למימר דאפי' לשיטת ר"ת ז"ל דאית ליה דטעמא דמתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל משום דכיון דאי אפשר לקיימו מצד הדין הוי כאלו אי אפשר לקיימו בפועל והוי כמפליגה בדברים אינו אלא בדבר שאי אפשר לקיימו מצד הדין בשום צד כי ההיא דעל מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה דאין אישות לחצאין וכן הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין דאין נזירות לחצאין אבל כי האי גוונא דנדון דידן דאפשר לתנאי שיקיים ע"י שיעבור הלוה איסורא ויתן הרבית והוי כי ההיא דעל מנת שתאכלי בשר חזיר דהתנאי קיים דאפשר דאכלה ולקייא ואין לומר דהאי תנאה דמיא לעל מנת שתבעלי לאבא ולאביך דאמרינן דאפי' אליבא דרבא חשיב מתנה עמש"ב משום דנהי דהיא עבדא איסורא אינהו מי עבדי איסורא הכא נמי כיון שגם המקבל הרבית עביד איסורא נימא דחשיב מתנה על מה שכתוב בתורה דהא הכא המלוה גופי' הוא דעביד הך תנאה והרי גילה דעתו דניחא ליה לעבור האיסור

איברא דאיכא למימר דהך דנדון דידן לא דמי להא דע"מ שתאכלי בשר חזיר דהתם בשעת התנאי לא קא עביד איסורא דהא אמרינן לא תיכול ולא תגרש אבל בנ"ד דבשעת התנאי קא עברי אלאו דלא תשימון כ"ע מודו דחשיב מתנה על מה שכתוב בתורה. וראיתי להתוס' בפרק הזרוע שכתבו גבי ע"מ שהמחמת שלי דהיינו טעמא דנותנם לכל כהן שירצה דחשיב מעמש"ב דהתורה נתנה לו רשות לתתם למי שירצה ולכאורה קשה דמאי שנא מעל מנת שתאכל בשר חזיר דאמרינן לא תיכול ולא תגרש ה"נ נימא לא תתן ולא יקנה ונראה דס"ל דע"כ לא אמרינן לא תיכול ולא תגרש אלא דוקא בכה"ג שאין מתנה שתאכלנו עכ"פ ואדרבה ניחא לי' שלא תאכלנו ולא תגרש והיינו דקאמר מי קאמר לה לא סגייא דלא תיכול אבל בהאי דעל מנת שהמתנות שלי שאנו רואים כוונתו שרוצה בקיום המקח אלא שיתן המתנות לו אז אמרינן דתנאו בטל ולפי זה אף בנ"ד אנו רואים כוונתו שרוצה בהלואה ורוצה ליקח הרבית יש לנו לומר דתנאי בטל ומעשה קיים כל זה הי' נראה לכאורה

אבל מצאתי בתשובות הרשב"א החדשות סי' של"ב שכתב ז"ל ובר מן דין זה שהתנה מתחלה להשתמש בהם בשכר מעותיו אע"פ שרבית קצוצה היא מכל מקום תנאם תנאי לענין זה והר' זה כשוכר ולא תימא כיון דהתנו מעיקרא על תנאי של רבית קצוצה תנאם אינו תנאי והדברים בטלים הם וכאלו לא התנו דמי שהרי אמרו בפרק איזהו נשך אמר אביי האי מאן דמסיק בחברי' ד' זוזי דרביתא ויהיב ליה גלימא בהדייהו כי מפקינן מיני' ד' מפקי' מיניה גלימא לא מפקי' מיני' כלומר ולא אמרין כיון דבזוזי דרביתא הוא דיהיב ליה גלימא הרי נעשה באיסור ואין מקחם מקח אלא דברים בטלים אלא אמרינן המקח קיים אע"פ שנעשה באיסור ואין האיסור מבטל המקח וכו' יע"ש הרי