מחנה אפרים - ב רח

שכתב דהוי רבית דרבנן משמע דמדינא אינו חייב לשלם אלא מאה ואע"פ שהוזלו דאי מדינא חייב לשלם לו מאה ועשרים מה שהיה שוה מעיקרא א"כ אמאי תחשב רבית ואי משום שהתנה באיסר מה בכך סוף סוף דנקא יהיב ושוה דנקא שקיל אלא מוכח דכיון דאינו חייב לשלומי דנקא אלא מאה מה שנותן לו עשרים הוי רבית ומדברי התוס' בפרק הזהב אין ראי' דההיא איירי במוכר חפץ בכ"ד איסרין דסתמא כל המוכר בכ"ד איסרין כאומר בדינ' אני מוכר לך דכ"ד איסרין הוי דינר ולפיכך צריך ליתן לו דינר ואף ע"ג דאיכא למימר הדינרים הם שהוקרו ולפי סברת מהרשד"ם ז"ל אמאי לא מצי לפטור בטענת שהדינרים הם שהוקרו ואיסרין כדכויין שויין. אבל לעניות דעתי נראה דמה שכתבו התוספות ז"ל בפרק הגוזל במוכר פרגמטיא כל שלא פיר' שיתן לו מטבע נותן לו מטבע שנפסל איירי במוכר לו לזמן בהקפה והמעות נעשו עליו מלוה אבל במוכר שלא בהקפה אלא עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח לא מצי ליתן לו מטבע שנפסל דאם כן נמצא זה נתאנה וכן נראה מדברי התוספות בפרק הזהב שכתבו דאיצטריך לאשמועינן שלא יאמר הדינרים הם שהוקרו והאיסרין כדקיימי קיימי משמע דבלא טעמא דכ"ד איסרין הם דינר אחד כל שהוזלו צריך ליתן כדהוו שוו מעיקרא אלא בשביל שלא הוזלו האיסרין אלא שהדינרים הם שהוקרו איצטריך לאשמועינן

סימן כו והמלוה לחברו מטבע ונפסל נותן לו מטבע היוצא ופי' התוס' דאיירי כשהתנה לו לשלם מטבע היוצא אבל לא התנה נותן לו מטבע שהלוהו דמטבע שנפסל דומה להוזל. אבל מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפ"ד נראה דאפילו בסתמא חייב לשלם לו מטבע היוצא דסתמא על חשיבות המטבע הלוה לו כ"כ ה"ה וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מהלכות אישות ולע"ד נראה לי להביא ראיה לזה דאם איתא דכל שלא התנה אינו נותן לו אלא מטבע שנפסל עד שיתנה עמו לתת לו מטבע היוצא אפילו כי התנה עמו נמי במה מתחייב לתת לו מטבע היוצא דהא בר"פ הזהב אמרו הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב ופיר' בגמרא דהאי קונה דקתני ר"ל מתחייב וה"ק במשיכת הזהב דהוי פירא מתחייב לתת הכסף כמו שהתנה עמו בין חדשים בין ישנים אבל במשיכת הכסף דהוי טיבעא אינו מתחייב לתת לו מה שהתנה עמו. והכא נמי אי סתמא אינו מחוייב לתת לו אלא מטבע שנפסל משום דהוי כי הוזל א"כ היאך מתחייב כשהתנה עמו לתת לו מטבע היוצא כיון שלא משך ודכוותה כתב הר"ן ז"ל ברפ"ב דע"ז בשוכר את הפועל ופסק עמו לתת לו כור חטים יע"ש

סימן כז בלוה סאה בסאה והוזלה אם יתן לו הלוה בפרעון כמו שהיה שוה מעיקרא אם יש בו משום רבית נראה מדברי מהרי"ט בח"א דאסור משום רבית יע"ש ולכאורה איכא למידק דנראה דאפי' למ"ד רבית מאוחרת דאסור אפי' בסתמא היינו כשנותן לו יותר על מה שנתן לו דמשום שכר מעות יהיב ליה אבל זה שנותן שוה מה שלקח מחברו דשוה עשרה שקיל ושוה עשרה מהדר לאו משום אגר נטר הוא דקא יהיב אנא להחזיר לו שוה מה שלקח מידו קמכוין שלא יפסד המלוה ודאמרינן בברייתא בסאה בסאה הוזל נותן לו חטין לאו משום לתא דרבית הוי אלא דינא קא משתעי שאינו חייב להחזיר לו אלא הסאה שלקח ממנו דאדעתא דהכי נתן לו והכי קאמר דאע"פ שאם הוזלה מחזיר לו סאה דלא נתחייב להחזיר אלא סאה דוקא אפי' הכי אם הוקר' נותן לו דמים משום דאיכא משום רבית וכן נראה קצת מדברי התוס' בהגוזל גבי המלוה על המטבע וכ"כ הריב"ש בסימן שצ"ו יע"ש אמנם מדברי הריטב"א בחי' נראה כדברי מהרי"ט. והיכא דעשאה דמים ושיתן בעדם כ"כ חטי' כמו שיהיה השער אז בין הוקרה בין הוזלה צריך לתת לו חטים שוה הדמים בקצץ וכמ"ש מהרי"ט ז"ל ואף ע"פ שלקח ממנו סאה והשתא שהוזלו החטים מחזיר לו סאה וחצי וראיתי מי שאסר ואין דבריו נכונים

סימן כח גרסינן בפרק הרבית גבי מתני' דלקח הימנו חטים וא"ל הרי חטיך עשויים עלי בל' והרי לך אצלי בהם יין הרי זה אסור אם אין לו יין ופי' בנשרא דמתני' בבא לחוב בדמיהן עסקינן פי' דמעיקרא היה נושה בו מנה וא"ל תן לי חטים בשביל הלואתי וכתב הרב הנ"י ז"ל אבל היכא שבא באיסרו תחלה שנתן דמים על החטים מותר לפסוק יין כיון שיצא השער עכ"ל ונראה מדבריו דבכה"ג שבא באיסרו תחלה מותר לומר הרי חטיך עשויות עלי בל' כגוונא דמתניתין דאם איתא דבכה"ג אסור אפילו בא באיסרו תחלה כיון דא"ל הרי חטיך עשויות עלי בל' וזקפן במלוה. א"כ היאך כתב הנ"י דאיסורא דמתניתין משום דלקח בהלואתו מתחלה הא אפי' אי בא באיסרו אסור כיון דזקפן עליו במלוה דא"ל הרי חטיך עשויות עלי בל' ולפ"ז צ"ל דמ"ש הנ"י אחד כך ואוקמה רבא למתני' שכשבא לפסוק על היין לא העמד החטים עליהם דאי הכי היה שרי כיון דמתחלה בא באיסרו אלא הכא ה"ק שהמעות שנתן לו מתחלה בעד החטים זקפן עליו במלוה וכו' עכ"ל אינו אלא לשיטת רש"י ז"ל אבל לדעת הרי"ף ור"ח והיא גירסת הספרים דגרסי ומאי לקח לקח בהלואתו כלומר דמתחלה הי' מלוה כי פסק על החטין ומ"ה אסור ממילא שמעי' דכל היכא דמתחלה באיסרו באו החטים לידו שרי למימר הרי חטיך עשויות עלי בל' ואני אעלה לך בהם יין ואין זה חשיב מלוה במה שא"ל הרי חטיך עשויות עלי בל' דמעולם לא נעשה זה מלוה וכאלו החליף פירות בפירות ובפרק ה' מה' מכירה כתב ה"ה בדין חוב הבא מחמת מכר וא"ת במה יקנה והא מעות ליתנהו בעיני' בעולם איכא למימר דכיון דמחמת מכר נינהו הו"ל כאלו לא נתחייב מעולם במעות וכאלו החליפו פרה בשור דמי עכ"ל שמעינן מדבריו דכל כה"ג דמעולם לא נתחייב במעות דבעת שאמר לו הרי חטיך עשויות עלי בל' א"ל לתת לו יין אפשר דאפי' החולקים עם הרמב"ם ז"ל שם יודו בזה דלא חשיב כאלו זקפן במלוה וע"כ לא חלקו התם אלא משום דבשעת שמכר לו המטלטלין לא א"ל לתת לו יין וכתבתי כ"ז מפני שראיתי להרב ב"י בסי' קס"ג שכתב דאפי' בבא באיסרו מתחלה אסור לומר הרי חטיך עשויות עלי בל' וזה אינו אלא לפי סברת רש"י ז"ל אבל לדעת הרי"ף ור"ח ורבים עמו בכל גונא שרי ולענין הלכה נראה דאיסורא דרבנן היא אי עבר ועשה אזלינן לקולא

סימן כט במאי דקי"ל דכל היכא דיש לו שרי למכור אפי' שוה ה' בד' נראה מפי' רש"י ז"ל דאפי' אין בידו מזומן כגון שהוא בעיר אחרת שרי כדמוכח מדבריו בסוגין דף ע"ג גבי לבני תקרה שפי' איתנהו שרי דאפילו אינם בעיר דהוי כהלוני עד שיבא בני וכ"כ הריטב"א ז"ל גבי הלויני עד שיבא בני דכל שיש לו ואפי' בעיר אחרת חשיב יש לו יע"ש. אבל מדברי התוס' בשמעתין נראה דדוקא גבי פוסק עמו על הגדיש שאינו מוזיל גבי' כי אם כשער הלקיטו' כיון שיש לו בידו סגי ואע"פ שחסר תקון קצת אבל לאוזולי גביה שוה ה' בשיתא לא שרי אם לא שיש לו בעין שאינו מחוסר שום תקון כי אם הבאת מפתח ולפי דבריהם איכא למימר דכל שאין לו בעיר מזומן לא שרי לאוזולי גבי שוה ה' בשיתא ורש"י ז"ל לטעמיה אזיל דס"ל דכל שיש לו בידו אפי' חסר תיקון קצת עדיין שרי לאוזולי גביה כמ"ש הטור בסי' קע"ה ודעת הרמב"ם ז"ל נוטה לסברת התוס' שכתב בפ"ט היו החטים נמכרים ד' סאין בסלע ונטל את הדמים ונתן לו ה' אם יש לו חטים מותר היו לו חטים חוב אצל אחרים ה"ז אסור שהרי הם מחוסרים גביה וה"ז כאלו קובע לו זמן והוזיל לו מפני שמקיפו עכ"ל ומשמע מדבריו דכל שקובע זמן אפי' במכר ואפי' אית ליה אסור וה"ה היכא דאית ליה במדינה אחרת וצריך זמן להביאם דהרי זה כמי שקבע זמן ואוזיל מוזיל לי' השתא בשביל המתנה ואפשר לומר דאפי' החולקים עם הרמב"ם ז"ל גבי הלואה סאה בסאה דאפי' בקיבע זמן שרי פ"ב לא אמרו אלא בסאה בסאה דכיון דאינו מוזיל גבי' השתא ויש לו לא גזרו אבל היכא דאוזלי מוזיל גבי' השתא כל כמה דקבע ליה זמן א"נ לית ליה בעיר דהוי כאילו קבע לו זמן ה"ז אסור דאנן סהדי דבשביל המתנה משום דלית לי' מזומן השתא אוזלי מוזיל גביה. (א"ה אין לגמגם על מ"ש א"א הרב ז"ל דהיכא דאוזיל גבי' אפי' יש לו אם קבע זמן אסור ממ"ש התוס' בד"ה וא"ל יהיבנא