מחנה אפרים - ב רז

בע"כ של לוה דאע"ג דמשו' רבית לא מפקינן מיד המלוה משום גזל מיהא מפקינן ומה שדקדק הרב בא"ה דמדקאמר והא קא זיילי פירי משמע דמשום גזל ליכא אינו סותר למ"ש בי"ד דודאי שאי לא הוה משום לתא דרבית משום גזל לא הוה לן למיחש שכיון שהתנה הלוה לשום לו מטבע היוצא מדינא חייב לשלם כמו שהתנה אילולי מחמת דאיכא איסורא דרבית לא מהני תנאו ובר"פ א"נ משמע דסאה בסאה איכא נשך ואיכא תרבית אלא משום דמעיקרא לא קצץ לא הוי איסורי' מן התורה ולפי זה יראה דאם לקח המלוה הסאה שלא מדעתו של לוה אית ביה משום גזל כיון דחשיב נשך ותרבית

איברא דלקמן בפרקין דף ע"ג תניא המוליך פירות ממקום למקום מצאו חברו וא"ל תנם לי ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום אם יש לו פירות באותו מקום מותר ואם לאו אסור ופירש רש"י ז"ל תנם לי ואני אעלה לך לזמן פ' באותו מקום שהוא מקום היוקר אין לו שם אסור דבשכר המתנתו נתן לו זה במקום היוקר ומשמע דכל זה אינו אסור אלא מדרבנן משום דהוי סאה בסאה. והשתא קשה דכל כי האי שהתנ' לתת לו סאה במקום היוקר בין בתחלה בין בסוף איכא נשך ואיכא תרבית דזה נותן לו סאה ששוה בכאן ד' כדי שיתן לו סאה באותו מקום ששוה ה' ונראה דאפי' בכה"ג לא מיקרי קצץ דכיון דאפשר שביני ביני יוזלו הפירות באותו מקום וישוו כמו שנתן לו הוי ספק וכל ספק לא הוי רבית מן התורה כדמוכח מדברי התוס' גבי מתני' דאין מקבלין נצ"ב ולדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דפירות בפירות מיקנו בחליפין כמ"ש בפ"ו מהלכות מכירה וכן הוא סברת ר"ת כמ"ש התוס' בפרק הזהב אתי שפיר הברייתא דחבילה דשרי משום דמכר הוא דמהשתא זכה בהם המוכר באותם פירות ולפי זה יראה דאסור לעשות כה"ג במטבע כמו שראיתי נוהגים עכשיו שנותן לו כ"כ ריאליס כדי שיקבל בנו במצרים כמו כן כ"כ ריאליס ובעיר מצרים שוים הריאליס ביוקר ויש להם שער קבוע

סימן כג גרסינן בפרק הגוזל המלוה לחברו על המטבע והוסיפו עליו נותן לו ממטבע היוצא ופריך והא קא זיילי פירי ופירש רש"י ז"ל והא קא זיילי פירי וגבי מטבע זאת נמצא שמשתכר בתוספת וזה אינו דומה לראשונים והו' רבית עכ"ל משמע מפי' דהא דאסור היינו משום שהוסיפו עליו ואינו דומה לראשונים אבל אי לא הוסיפו על הראשונים אלא שהוא דומה בדומה אע"ג דזיילי פירי גבי הנהו חדתי שרי ולית ביה משום רבית. ולכאורה קשה דמאי שנא זה מסאה בסאה דאם רוקר' אסור משום לתא דרבית ובריש פרק א"נ ג"כ אמרו אי דאוזיף מאה במאה מעיקרא קיימי מאה בשתות ולבסוף קיימי מאה בחומשא אי בתר בסוף אזלת הרי נשך והרי תרבית ואע"ג דלא קי"ל הכי היינו לענין דלא להוי רבית מן התורה אבל מדרבנן מיהא אסור כמ"ש תלמידי הרשב"א ז"ל והביאו הב"י בסימן ק"ס ונראה לע"ד דשאני היכא דנשתנה המטבע דאע"ג דחזינן דזיילי בהו פיר' כל שהוא דומה לראשונים ה"ז מותר ואף על גב דחזינן דזיילי בהו פירי לאו משום דהוקרו המטבעות הוי אלא משום חריפותא דמטבע אוזולי מוזלי פירי בהו וכן נראה מדברי המרדכי וע"ש. ועוד נראה לע"ד דכל מטבע אין היוקר והזול תלוי בו וכי חזינן דזיילו בהו פירי השתא אמרינן דלאו משום דהוקרו המטבעות הוי אלא מחמת תרעא הוי שהוזלו הפירות זולא בהוסיפו על המטבע הוא דאיכא למיחש ולומר דמחמת שהוסיפו עליו הוא דקא מוזלי בהו השתא

והשתא יש לחקור דבזמנינו זה אנו רואים שהחתיכות של כסף לפעמים שוות חמשה ושלשים בזוליטא ולפעמים שיות ארבעים בזוליטא וכ"כ כל שאר המטבעות ויש לשאול אם הלוה ראובן לשמעון ארבעים חתיכות בזמן שהי' הזוליט' בארבעים חתיכות ואח"כ בזמן הפרעון שוים החתיכות חמשה ושלשים בזוליט' אם יתן לו ארבעים חתיכות כמו שהלוה לו אם יש בו משום רבית ואם נאמר דאסור א"כ יהא אסור להלוות מעות במעות כמו שאסור סאה בסאה ומההיא שהבאתי דר"פ א"נ נראה שאסור וכמ"ש תלמידי הרשב"א יע"ש וכי תימא דההיא דריש פ' א"נ איירי במעות של נחשת דהוו פירא לגבי כספא ומשום הכי אסור משום דהוי סאה בסא' דאינהו נינהו דמוקרי וזיילי אבל מעות של כסף מאן נימא לן דהמעות הם שהיקרו ודילמא הזולוט' הוזל' זה אינו דהא כתבו התוס' שם בשם ריב"ן ז"ל דשמעתין איירי במעות של כסף שהם איסרין ונראה דס"ל דהזול תלוי בקטנים שהם האיסרין וראיתי בספר מלחמות להרמב"ן בריש פרק הזהב שכתב דמותר להלוות מעות במעות דמשום חריפותם לא מיחזי כרבית ולכאורה נראה דאע"ג דחזינן דאינהו נינהו דאוקרי וזייני אפילו הכי כיון דחריפי נינהו שם מטבע יש להם ולא גזרו בהו רבנן יע"ש. ולכאורה קשה עליו מההיא דפרק א"נ והיה נ"ל דהרמב"ן לא ס"ל למ"ש תלמידי הרשב"א דאסור משום סאה בסאה דשאני מטבע במטבע דלא מיחזי כרבית והא דאוקיר וזיל היינו משום חריפותייהו

סימן כד והכא דהלוה לחבירו כל כך זילוטא חדשות והיו שוים באותו זמן כל חדא וחדא ל' חתיכות ואח"כ היקרו ועמדו בל"ו חתיכות מה משלם לו דלכאורה נראה דאם ישלם לו כ"כ זולוטא"ש כמו שהלוה לו ה"ז אסור משום רבית אבל כד דייקינן בה אינו כן דהא קי"ל מותר ללות דינר כסף בדינר כסף ואם אתה אימר דכל כה"ג אי משלם לו כדמעיקרא יש בו משום רבית א"כ יהא אסור ללות דינר כסף בדינר כסף דשמא יוקירו הדינרים כמו שאסור ללות סאה בסאה אבל ה"ט דדינרי כסף כיון דמטבע הוא יש להם שער קצוב כל כה"ג אפי' סאה בסאה שרי דקי"ל יצא השער פוסקין וכ"ד הרי"ף בתשו' וכ"ד רב צמח גאון הביאו הגהת אשירי בפרק הגוזל גבי המלוה את חברו על המטבע ז"ל הוקרו הישנים צריך ליתן לו המעות שלקח הימנו וה"ט כמו שכתבתי ומעתה אין אנו צריכים למאי דמסיים שם בשם רבי' יואל ז"ל דהגאון איירי כגון שהחדשים קלים מן הישנים אבל אם הם שוים והוקרו השני' שנותנים פירות יותר בישנים ממה שהיו נותנים בשעת הלואה ה"ז אסור משום רבית אבל לפי מ"ש א"ש

ואגב אורחין ילפינן מדברי הגאון ז"ל דלא מיבעיא דכי האי גוונא לית ביה משום איסורא אלא חיובי מיחייב לתת לו כדמעיקרא ואע"ג דהתנה הוא לשלם במטבע והראשונים נפסלו ולא הוי מטבע השתא דע"כ לא התנה במטבע אלא להנאתו אבל השתא דאיגלאי מלתא דהראשונים הם יותר שוים לזה לא התנה שיתן לו מטבע ואיכא למילף מהכא דכל מי שמלוה לחבירו שום מטבע אינו יכול לשלם לו במטבע אחר שאינם חריפים כ"כ כן נראה לע"ד וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ז מהלכות אישות ועיין במ"ש לעיל מזה ובמהראנ"ח ח"א סי' ק"ד

סימן כה כתב הטור בחושן משפט סימן ע"ד המלוה את חבירו על המטבע פירוש שמכר לו סחורה ופירש לו שיתן לו מטבע לזמן פלוני ונפסל צריך ליתן לו מטבע כו' משמע דוקא שהתנה שיתן לו מטבע אבל מכר לו בכ"כ גרושה ונפסלו נותן לו מטבע שנפסל וכן נרא' מדברי התוס' שם וק"ל דמטבע שהוזל כתבו התוס' בפרק הזהב דף ע"ה שאם מכר לו בחפץ בכ"ד איסרין כשהיו כ"ד בדינר ואח"כ זול ושוים ל"ב איסרין בדינר שצריך ליתן לו ל"ב איסרין וא"כ במכר חפץ בכל כך איסרין ונפסלו האיסרין ה"ז כמו שהוזלו שצריך ליתן לו כמו שהיה שוה מעיקרא ועכשיו ראיתי למהרשד"ם שלמד מדברי התוס' דפרק הזהב שאם הלוה לחברו סך מה וירדו המטבעות שצריך לשלם כמו שהיו מעיקרא שוים ולפי דבריו העל' שאם הלוה לו אלפים חתיכות ומעיקרא היו שוים האלפים חחיכות עשרה דינרים ועכשיו הוזלו ואינם שוים רק שמנה צריך ליתן לו אלפים ות"ק חתיכות יע"ש וזהו נגד ממה שנראה מדברי התוס' בפרק הגוזל והטור וכד דייקינן בה אינו כן דהא בריש פרק הרבית אמרינן אי דאוזפיה מאה בק"ך אי בתר מעיקרא אזלת הרי נשך והרי תרבית ופירש רש"י ז"ל אי חשבת להני פרוטות כדמעיקרא הרי נשך והרי תרבית אי בתר השתא אזלת לא נשך איכא ולא תרבית דמעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף קיימי מאה ועשרים בדנקא וכתבו הרשב"א והר"ן ז"ל דהוי רבית דאורייתא ויש מי