מחנה אפרים - ב רה

רבית ומה שהקשינו דא"כ כל לוה ברבית דרבנן יאמר הכי אינה טענה דדוקא הכא הוא דאמרינן דהוי מחילה בטעות דאנן סהדי דאלו הוה ידע לוה דהמכר בטל והוי רבית לא הוה מניח למלוה לאכול איסור כיון דלא מטיא לי' ללוה שום הנאה משא"כ בשאר לוה ברבית ואפי' דרבנן דהתנה באותו רבית להנאתו שהיה צריך ליקח אותו חפץ דאיכא למימר דאפי' אי הוה ידע דאסור לא היה נמנע מלספות איסורא למלוה וזה נראה שהוא דעת הב"י שכתב בסי' קס"ו דאם דר בה שלא מדעת הבעלים ולכשידעו הבעלים לא תבעו לו השכר ופרע את כל אשר היה חייב אפ"ה סובר ה"ה דמצי לתובעו משום דהוי מחילה בטעות ואע"פ שא"ל מקודם שמניח לו השכר בשביל שכר מעותיו שהיו בטלות אצלו מ"מ כל שזה אומר עכשיו לא הייתי יודע שהוא אסור ואם הייתי יודע לא הייתי מניח לך השכר מהני טענתו

סימן יז כתב הב"י בסי' ק"ס על מ"ש התוספות בפ"ב דגיטין בעובדא דאותו זקן דמסתמא כיון שהיה עושה עמהם טובה גם הם היו עושים עמו טובה ונותנים לו שדה במתנה. והקשה הב"י והלא כיון דהויא מתנה מרובה הרי זה רבית מוקדמת וחשיב כאלו פירש בשביל מעותיו. ולע"ד נראה דלא קשיא מידי והוא דכל שפירש וא"ל לשם מתנה ליכא איסורא כלל ולא קאסיר אלא היכא דיהבי בשכר מעותיו אבל בשביל מתנה דמי לת"ח שמותרים ללוות זה מזה ברבית דכיון דידעי דאיכא איסורא אפילו סתמא לא קא יהבי אלא לשם מתנה והוא הדין בע"ה כל היכא דפירש לשם מתנה וכן נראה מההיא דש"מ שאמר תנו מנה לבעל חוב דנותנים לו וליכא משום רבית דמשום דגמיל חסד עמיה קאמ"ל עיין בח"מ סימן רנ"ג וכן יש להוכיח ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד וז"ל המלוה את חברו והחזיר לו חובו ומצא המלוה יותר אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואם לאו מתנה הוא דקא יהיב ליה ע"כ הרי דכל שהלוה נותן במתנה מותר וע"כ לא אסר בפ"ה להקדים או לאחר הרבית אפי' בסתם אלא כשהמלוה משלח לו בשביל מעותיו שהיו בטלין אצלו וכ"כ מהרא"ש סי' קס"ב ליישב מה שקשה על הרמב"ם ז"ל דבפ"ה משמע דס"ל דרבית מאוחרת אפי' בסתם אסור ואלו בפ"ח כתב דהלוקח חטים הד' סאין בסלע וכשבא לגבות את החטים אחר זמן הוסיף לו במדה הרי זה מותר יע"ש. אמנם מה שחילק הרב הנז' ז"ל ליישב זה בין הלואה למקח וממכר אינו נראה דבפ"ד כתב הרמב"ם ז"ל דאף בדרך הלואה בסתם גבי המלוה את חבירו והחזיר לו חובו ומצא המלוה יותר דאם הוא בכדי שאין הדעת טועה מותר יע"ש

סימן יח במ"ש הגהת אשירי ריש פ' א"נ שאם הבטיחו לתת לו כך וכך אחרי שיפרענו דאין מוציאין אותו בדיינין עכ"ד. איכא למידק דנראה שאם הבטיחו לתת לו יותר כשיפרענו ה"ז רבית קצוצה והשתא יש להבין דאם בשביל בטחון זה הוא מחוייב בדין ליתן אם לא הוה איסורא דרבית א"כ כי נמי הבטיחו לתת אחר הפרעון ה"ז רבית גמור דמשעת ההלואה נתחייב לתת לו יותר ואם אינו מתחייב לתת לו כיון שלא התנה תנאי גמור ואינו אלא בטחון בעלמא אם כן אפילו כי הבטיחו לתת לו יותר בשעת פרעון לא הוי רבית קצוצה

איברא דנראה לכאורה לצדד דאפי' אם אינו מתחייב לתת לו כגון שא"ל אם ארצה אתן לך כך וכך דהוי ר"ק כשנתן אח"כ ודומה לזה מצינו להריטב"א גבי ההוא דמשכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו לכשתרצה ותמכרם לא תמכרם אלא בדמים הללו אסור וז"ל פירוש אסור לעשות כן והו"ל רבית קצוצה דמשום שכר מעותיו מוזיל גביה ואע"ג דכה"ג יכול הממשכן לחזור בו ויכול הוא למוכרה למי שירצה אפ"ה כיון שהתנה כן עם המלוה וקיים דברו אסור לעשות כן דכל שאומר ועושה בענין רבית אסור ואע"פ שהי' יכול לחזור בו שהרי הפוסק על הפירות שאין לו יכול לחזור בו ואפי' בלא מי שפרע ואפ"ה אסור כשלא יצא השער עכ"ל וכ"נ מדברי התוס' שם בסוגיין דפי' דאיירי בלא א"ל מעכשיו יע"ש וזה נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז שכתב ז"ל הממשכן בית או שדה ביד חבירו וא"ל לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי בדמים ה"ז אסור יע"ש

אמנם הראב"ד וה"ה ס"ל דאיירי בדא"ל מעכשיו ונראה דס"ל דבאמר מעכשיו הוי ר"ק אבל כשלא אמר מעכשיו כיון שלא נתחייב ליתן לא הוי ר"ק. הן אמת דצריך להבין אמאי נדחקו לפרושי לה בדאמר מעכשיו ולא פירש לה אפי' בדלא אמר מעכשיו ואסור משום דאבק רבית מיהא הוי ויותר תימה על ה"ה שפי' לה במעכשיו וכשפסק דמים ידועים ואסור משום דמיחזי כמוזיל גביה יע"ש דלפי זה אמאי לא פירש בלא מעכשיו אסור משום אבק רבית ואם נאמר דס"ל דכל שלא א"ל מעכשיו אף אם נתנו אח"כ בדמים הללו והם פחות משווייה לא הוי אפי' א"ר מאחר שבידו של לוה היה למוכרה לכל מי שירצה אתי שפיר וא"ת ומאי שנא מההיא דפוסק על הפירות שאין לו שיכול לחזור בו ואפי' בלא מי שפרע ואפ"ה אסור י"ל דהתם אף שאינו מחויב מ"מ לפי תנאו כשמקיים את דבריו עושה איסור דמחמת תנאו הוא עושה כן לא כן הכא דאף אם מכרה לאחרים לא הוי הפך תנאו דהוא לא קאמר אלא שכשרוצה למכרה שימכרנה לו אבל כשמכרה לאחרים ביותר זוזי אנסוהו הלכך כשמכרה למלוה בדמים הללו אינו עושה משום רבית אלא מחל לו בחנם וכשלא מצא יותר ומכרה לזה מכח תנאו אין לאסור כיון דאינו עושה מכח חיוב ולא הוי אפי' כמיחזי ברבית לא כן כשאמר מעכשיו דאף דכשמוצא יותר ומכרה לזה אין לאסור דהלא אינו מחויב למכרו למלוה ואפי' מכח תנאו דזוזי אנסוהו ונמצא דכשרוצה ומכרה למלוה רוצה למחול לו מ"מ כשלא מצא יותר דמחויב למוכרה לו אסור משום דמחזי כרבית כמ"ש ה"ה. וזה אשר כתבנו דכל שיכול למוכרה לאחרים אפי' לפי תנאו ליכא איסורא נראה דהריטב"א ז"ל בלשון הנז' לא ס"ל הכי. הן אמת כי לכאורה קשה ע"ד מאי דמייתי מההיא דפוסק על הפירות כנז"ל וגם מתוך דברי הנ"י נראה דס"ל כהריטב"א דאף שיכול למכרם לאחרים אם ירצה למכרה לזה אסור כל שמכרה בפחות

אמנם בהגהת מרדכי כתב דכל שיכול למכרה לאחרים אף לפי תנאו שרי וז"ל וא"ת ואמאי אסור והא לא מהני תנאה כדמוכח בפ"ז דע"ז וכו' וי"ל דהכא מיירי דא"ל בהדיא לא תמכור אלא לי בדמים אלו אפילו אם תוכל למכרה ביותר ומיהו אם אמר מעכשיו תהא קנויה לך כשארצה למכרה שרי עכ"ד והכי פי' דכל שאמר לא תמכרנה אלא לי בדמים הללו שרי למכרה למלוה בפחות משוויה בין כשהקנה לו מעכשיו בין אם לא הקנה לו מעכשיו כיון שאינו חייב למכרה לו אפי' לפי תנאו דלא אמר אלא בדמים אלו והרי מוצא יותר אמנם אם פי' ואמר אפי' אם תמצא יותר אז אסור למכרה לו בדמים אלו שפסק אפי' שאינו מחוייב ע"כ למכרה לו כיון שלא הקנה לו במעכשיו מ"מ כל שהתנה ומקיים דבריו אסור וכההיא דפוסק על הפירות כנז"ל ומיהו אם אמר מעכשיו תהא קנויה לך אף בכה"ג שרי כיון דהמכירה נעשית למפרע מעכשיו ומדברי הראב"ד ז"ל נראה דכל שאמר כשתרצה למכרה לא תמכרנה אלא לי בדמים הללו ולא פי' עוד אם מכרה לו אח"כ בדמים הללו שהם פחות משוי' ליכא איסורא כמ"ש הגהת מרדכי אבל אם אמר מעכשיו וקנו מידו לא מיבעיא אם אמר לא תמכרנה אלא לי אפי' אם תמצא יותר דודאי אסור למכרה לזה אלא אפי' אם אמר לא תמכרנה אלא לי בדמים הללו אסור דלא כסברת הגהת מרדכי אלא שעדיין הדבר קשה דאם מוצא יותר אמאי אסור כשמכרה לזה כיון שיכול למכרה לאחרים והלא מטעם זה אמרינן דכל שלא אמר מעכשיו שרי ואם לא מצא יותר ומכרה לזה אמאי אסור משום דמתחלה פסק פחות משווי' דאין זה עולה על הדעת דאם מצא יותר על שוויה ומכרה לזה שרי ואם אינו מוצא יותר ומכרה לזה אסור לכן נראה דהראב"ד ז"ל ס"ל דכל שאמר לא תמכרנה אלא לי בדמים הללו וכ"ש אם פי' ואמר ואפי' תמצא יותר דודאי אסור למכרה לו בפחות משיויה בין אם אמר מעכשיו והקנה לו בקנין בין אם לא אמר מעכשיו ולא הקנה לו בקנין דלא גרע מרבית מאוחרת והראב"ד ז"ל לא