מחנה אפרים - ב רד

מפקי' מיני' וכ"כ הגהת אשירי וכן נראה לע"ד עיקר. ומאי שהקשו התוספות דאמאי לא קבלינהו רבא איכא למימר דהתם כיון שהחזירו הגניבה כבר נפטרו מחיובא דלצאת ידי שמים ורבא דלא קביל מינייהו ה"ט משום דקי"ל הגזלנים והמלוים ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו והא דאיצטריך רבא לאמר דלא קבלינהו משום דבדמים קנינהו ולא סגי ליה לאמר דלא קבלינהו משום דאין רוח חכמים נוחה הימנו היינו משום דהתם הוי הגזילה בעין וכל שהגזילה בעין קי"ל דמקבלין מהם ומש"ה אצטריך לומר דלא קבלינהו משום דבדמים קנינהו כלומר דהואיל דבדמים קנינהו לא היו מחוייבים אפי' לצאת ידי שמים להחזיר אותם הדמים עצמם אלא כל שהיו פורעים אחרים תחתיהם היו יוצאים ידי חיובם וכיון שכן נמצא כאלו לא היתה הגניבה בעין. א"נ י"ל דע"כ לא אמרינן דבגזילה קיימת מחזירין ומקבלין היינו במי שמחוייב מן הדין להחזיר אבל התם דלא היה חיובם אלא לצי"ש כיון שהחזירו מעצמם כבר יצאו ידי חיובם ואין מקבלין מהם

ומכל זה למדנו באבק רבית צריך להחזירו לצאת ידי שמים כיון שכל הני רבוותא ס"ל הכי ומרבית קצוצה אליבא דר"י ילפינן לה דאף ע"ג דס"ל דאינה יוצאה בדיינין אפי"ה בדיני שמים חייב להחזיר כדמוכח בתוס' וכ"כ ריב"ן. ומה שהקשו התוס' ע"ז דא"כ מאי מקשה לי' לר"י מברייתא דהא אביהם חייב להחזיר נימא דהיינו כדי לצאת ידי שמים דהכי אמרו לה בפ' הגוזל מאי מחזירין לצאת ידי שמים איכא למימר דס"ל דלישנא דמחזירין משמע בע"כ דהכי מסיק שם בפ' הגוזל יע"ש וכיון שהעלינו דאבק רבית צריך להחזיר לצאת ידי שמים היה נלע"ד דאם תפס ליה לא מפקינן מיניה כסברת רש"י והגה' אשירי וכ"נ לכאורה שהוא דעת ר' אפרים ז"ל דגבי הלוהו ודר בחצירו דלאו אדעתא דהכי אוזפיה והוי אבק רבית כתב הרי"ף ז"ל ולא תימא הני מילי היכא דפרע ליה זוזי דאוזפיה והדר קא תבע ליה אגר ביתי' אלא אפי' אי תבע ליה מקמיה דלפרעי' לא מחייבין ליה לנכויי אגר ביתיה כדאמרינן לקמן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא והרב ר' אפרים חולק עליו דע"כ לא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא אלא במשכנתא שהמלוה מוחזק הילכך כי מסלק ליה ממנה אפוקי מיני' הוא אבל בהלוהו ודר בחצרו שאין המלוה מוחזק בה שהרי לאו ההיא בית' אוזפיה לא שייך לומר סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה ומ"ה כל היכא דלא פרע ליה עדין מנכה ליה אגר ביתיה. ונראה לע"ד דס"ל לר' אפרים ז"ל דאם תפס לוה לא מפקינן מיניה דאי ס"ל דמפקינן מיניה וכמ"ש הרא"ש מטעם דאבק רבית כל שלקחו המלוה זכה בו וממון דידיה הא א א"כ היאך מנכינן ליה אגר ביתיה כיון דכי דר בה לאו אדעתא דפרעון הוה אלא בתורת רביתא הוא דקא אכיל וכבר זכה ביה המלוה באגר ביתא משעה שדר בה וכי מנכי ליה נמצא זה כמוציא מהמלוה הרבית שכבר זכה בו. אלא נראה דס"ל לר' אפרים דאבק רבית גזל הוא בידו של מלוה ומדבריהם ומ"ה לא מפקינן מיניה בדיינין אבל כי מנכי לי' מחוביה הא לא חשיב סילוק ולא גרע מאלו תפס הלוה מנכסי המלוה כדי אבק רבית דיהיב לי' דלא מפקינן מיניה כמ"ש הראב"ד ז"ל

איברא דלפי כל מ"ש יצא מן התימא על דברי הרא"ש ז"ל דאחר שהוא הסכים לסברת ר' אפרים היאך נחנק עם הראב"ד ז"ל דלע"ד נראה דר' אפרים בשיטת הראב"ד אמרה ועוד קשה על הרא"ש ז"ל דבפרקין הסכים לסברת ר' אפרים ואלו בפרק השוכר את הפועלים בבעיא דעושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר דלא איפשיטא כתב דאי אכיל לא מפקינן מיניה ולא מנכינן ליה מאגריה דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא כדאמרינן במשכנתא יע"ש וזה נוטה לסברת הרי"ף ומ"ש הרא"ש דכיון דחכמים אמרו דאין מוציאין א"כ מה תועיל תפיסת הלוה אח"כ אינה ראי' דמה שאמרו אין מוציאין ה"ט משום דכל גזל דדבריהם אין מוציאין כמבואר בפרק הדיינים יע"ש. שוב ראיתי להרב בגי"ת בדף רי"ז שעמד על מה שהקשתי בדברי הרא"ש ורצה ליישב ולו' דכשתופס הלוה אחר שכבר אכל המלוה הרבית אין תפיסתו כלום לפי שבשעה שאוכל הרבית או הלוה נתנה לו נעשה שלו לגמרי כי הלוה אין לו בידו כלום משל מלוה וגמר ויהיב ליה לגמרי אבל כשיש בידו של לוה משל מלוה כשהי' אוכל הפירות לא גמר לתת לו מפני שהלוה סומך על מה שיש בידו עכ"ל. ואינם מיושבים אצלי דא"כ מאי קא"ל רב אשי שם בשמעתין השתא דאמרת אכל כוסי לא מפקינן אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן ומי תלה הא בהא ונימא ליה דאכל טפי דלא מפקינן היינו טעמא כיון דלא נשאר בידו משל מלוה כלום הא ודאי גמר ומחל ליה מה שאין כן באכל שיעור זוזי דאיכא למימר דלא מחל ליה ומה שהניחו לאכול פירותיו היינו משום שסומך על זה שיש בידו מחובו אבל לפי סברת הראב"ד ז"ל אתי שפיר כפשט' דהכי קא"ל כיון דאמרת דאכל טפי לא מפקינן מיניה ואע"ג דגזל הוא בידו מיהו כיון דמדבריהם היא לא מפקינן מיניה א"כ אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן ליה דסלוקי ליה מן השדה שהוא מוחזק בו אפוקי מיניה הוא ויש ליישב לדעת הרא"ש דאבק רבית נהי דחייב להחזירו לצאת ידי שמים מיהו כל שאינו רוצה זה להחזירו כי תפיס מיניה לוה הרי זה גזל בידו מה שאין כן כשמנכה ליה מחוביה דכיון דחייב לצאת ידי שמים לא הוי גזל בידו דחכמים לא אמרו אלא דלא מפקינן מיניה וכה"ג לאו אפוקי מיניה הוא ומדין חכמים קא זכי בהו מפקינן מ"ש נראה דהרי"ף ז"ל ס"ל דאבק רבית אי תפס לוה מפקינן מיניה וה"ט כמו שכתב הרא"ש ז"ל דכיון דבתורת רביתא אכלם זכה בהו לגמרי ואפילו גזל מדבריהם אין כאן והדברים ק"ו דהשתא ומה אי לנכויי מחובי' לא מצי לנכויי כל שכן דאי תפס לא עבד מידי ומכל מקום אפשר לומר דמודה הוא ז"ל דצריך להחזיר לצאת ידי שמים ואפי' לסברת רש"י ז"ל דס"ל דכל שמחוייב לצאת ידי שמים אי תפס שכנגדו לא מפקי' מיניה אפשר לומר דהיינו דוקא במחוייב מן התורה אבל במידי דרבנן דקיל אין חיובו אלים כ"כ. העולה מהאמור דכל אבק רבית אם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר ואפ"ה נראה דאם תפס לוה משל מלוה מפקינין מיניה מאחר שכל גדולי הראשונים והאחרונים ס"ל הכי עיין בחידושי מהר"ר בצלאל ז"ל דף קנ"א

סימן טז ואבק רבית דאינה יוצאה בדיינין נראה דהיינו דוקא היכא דידע לוה ויהב ליה משום רבית אבל אי לא ידע לוה ברביתא וכגון דזבן מידי ביותר מכדי דמיו משום הרווחת הזמן וכד זבן ההוא מידי א"ל חבריה שהיה אותו חפץ מן העובד כוכבים ואחר דיהב ליה הדמים אישתכח דהוה מישראל חבריה יכול הלוקח לומר לא ידעתי דהוה איסורא בזביני שהייתי סבור שהיה מהעובד כוכבים כאשר אמרת ואלו הייתי יודע שהיה החפץ שלך לא הייתי נותן לך רבית והוי מחילה בטעות וכיוצא לזו כתב בהגהת אשירי בפי' בשינוייא דקאמר התם זביני הכא הלואה הלכך מחילה דידיה לא הוייא מחילה דאלו היה יודע דאית ביה משום נדנוד עבירה לא היה מוחל יע"ש בדף קמ"ה וכ"כ הנ"י ז"ל לדעת הרי"ף והרב בעל התרומות

איברא דאיכא לאקשויי דא"כ כל אבק רבית נמי אמאי אינה יוצאה בדיינים מהאי טעמא גופיה שיאמר הלוה אני לא הייתי יודע שהייתי עושה איסור ואלו הייתי יודע לא הייתי נותן והוי נתינה בטעות דאפי' לוה ברבית דאורייתא כתב הנ"י בפרק ז"ב דאינו מיפסל משום דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא בלוה כיון דמיחסר וכ"ש בלוה ברבית דרבנן דלא מיפסל הלוה אפי' מדרבנן משום דבאבק רבית ליכא איסורא גבי לוה כמ"ש הנ"י והרשב"א ז"ל והיה נראה דהנ"י ז"ל ס"ל כסברת הר"מ ז"ל דכל היכא דהוי אסמכתא הפירות שאכל הן רבית קצוצה וכן הוא דעת הרב בעל התרומות בשער מ"ו ח"ב סי' מ' יע"ש אלא דהוקשה להם דאפי' הכי אי מחילה בטעות הויא מחילה הכא נמי אע"ג דאיכא איסורא דרבית מן התורה מכל מקום אמאי מפקינן מיניה אחר כך שכבר מחל הלוה ולזה אמרו משום דהוי מחילה בטעות דאלו הוה ידע דהמעות הוו הלואה ואיכא איסורא לא הוה מחיל אבל כל זה איננו שוה דממה נפשך אי ס"ל דהמחילה מהניא אפי' מחילה דקודם לקיחת רבית קצוצה א"כ ע"כ ליכא איסורא דאי איכא איסורא אין המחילה מועלת וע"כ צ"ל דס"ל דכי האי גוונא לא הויא רבית קצוצה אלא אבק