מחנה אפרים - ב רג

איברא דמתשו' רב עמרם ז"ל שם נראה שכל שהתנאי נמשך לעולם אפי' באומר מעכשיו ה"ז לא גמר והקנה כלל וכ"כ הריטב"א בחי' וה"ט משום דכיון דבידו הוא להחזיר המעות בכל עת שירצה אמדינן דעתו דלא גמר והקנה אבל עדין איכא למימר דכל היכא דאומר הרי הבית מכורה לך ע"מ שכשאביא לך המעות שתחזירהו לי גם רב עמרם יודה לסברת הרמב"ם דהמכר קיים וכמש"ל אבל היכא דא"ל אם אביא לך המעות תחזירהו לי ואם לא אביא הרי המקח שלך מעכשיו בכה"ג הוא דקאמר הגאון דכל שהתנאי נמשך לעולם ה"ז לא גמר והקנה דכיון דלא אמר מעכשיו מכורה לך ע"מ שתחזירהו לי ה"ז ה"ק אם אביא לך המעות הרי הבית שלי והמקח בטל מעיקרא ואם לא אביא הרי המקח קיים מעכשיו ונמצא שעדין המקח תלוי ועומד וה"ז סומך ע"ד שיביא ולא יתקיים המקח כיון שהתנאי נמשך לעולם. משא"כ באומר בית זו מכורה לך ע"מ שתחזירהו לי דמעכשיו כבר עמד המקח ולא שייך לומר דזה סומך ע"ד שיביא ולא יתקיים המקח דלעולם דאדרבא כל שיביא ויחזיר לו נתקיים התנאי ונתקיים המכירה למפרע

ונמצינו למדים מכ"ז דע"כ לא אמרו אסור אלא במתנה המוכר וא"ל כשיהיו לי המעות ואביאם לך תחזירם לי דלשון זה משמע שכל היכא דמייתי לי' זוזי המקח חוזר בע"כ של לוקח וא"צ שיחזור הלוקח ויקנה אותו למוכר אלא ממילא הדר שדה לבעליו אבל באומר ע"מ שתחזירם לי או שא"ל כשאביא לך המעות תחזיר ותמכרם גילה אדעתי' דגמר והקנהו לגמרי ולכשיחזיר המעות לא פקע השדה ממילא שלא מדעת הלוקח אלא צריך שהלוקח יחזור ויקנה אותו למוכר מידי דהוה בנותן מתנה ע"מ להחזיר דאע"ג דחייב להחזירה מ"מ צריך שיחזור המקבל ויקנה אותה לנותן שהרי עד השתא שלו היתה וגבי שומא הדרא לעולם כתב הריטב"א ז"ל דפירי לא הדרי דכיון דצריך לחזור ולהקנותו לו מחדש דידיה אכל וליכא משום רבית ולפי זה באלו הטבות שנוהגים שמוכר לו חפץ לחברו בזול ומתנה שכשיביא לו המעות וכ"כ יותר על מה שנתן לו שיחזור וימכרנה לו לע"ד המקח קיים ולית ביה משום רבית דדידיה הוא עד שיחזיר לו הדמים ויחזור וימכרנו לו והלוקח יכול לאישתמושי ביה במקחו כאדם העושה בשלו ואם נאנס הפסיד הלוקח. אבל כל שלא התנה כן אלא שא"ל כשאביא לך מעותיך תחזיר לי החפץ או השדה ה"ז אסור כדין הגמ' ואם נאנס המקח לפי דעת הרמב"ם והטור והגאון ר"ע והרי"ף בתשו' והרשב"א ז"ל כ"ג שכתבו שאין כאן מכר אלא הלואה ה"ז איתניס למוכר דמעיקרא לא גמר להקנותו ולפי דעת רש"י והתוספות ז"ל דס"ל דהמקח תלוי ועומד שאם קיים תנאו והביא לו המעות המקח בטל מעיקרא ואם לא הביא לו המעות נתקיים המקח אם כן היכא דנאנס המקח יכול המוכר לומר איני רוצה לקיים תנאי ולבטל המקח

סימן יד כתב הטור בסי' קס"א אם המלוה שכר מהלוה חפץ באותו דינר של רבית ולא היה ראוי לשוכרו אלא בחצי דינר כשמוציאין ממנו מוציאין כל הדינר ע"כ ונראה דלמד זה מההיא דאמרו בפרקין דף ס"ה האי מאן דאית ליה גבי חבריה חמשא זוזי דרביתא ואגר ליה חצרו דמתגרי בד' בה' דכי מפקינן מיני' ה' מפקינן מיניה דאמרינן ליה סברת וקבילת ע"כ. ולכאורה היה נראה לע"ד דע"כ לא אמרינן הכי אלא בקרקע דשוה כל כסף ואין בו אונאה אז איכא למימר דסבר וקביל אותו בחמשה אבל במטלטלין כל היכא דלא שוה ואית ביה שיעור אונאה או יותר אע"ג דידע בי' מעיקרא דלא שוה חמשה וליכא טענת אונאה, מ"מ המלוה לא שקיל מיניה אלא שוה הד' והאחד מחל לו והכי אמרו בפרק הספינה גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר ואין הדמים מודיעים דאימור מתנה הוא דיהיב ליה ולא אמרו דסבר וקביל ולכאורה היה נראה לי דלפי זה הטעם דאימור מתנה הוא דיהיב לי' איירי דוקא בשכבר נתן את הדמים אבל אי עדין לא יהיב הדמים במאי זכה הלה באותה מתנה כדי שיתחייב הלוקח ליתן:

? איברא דראיתי להטור שם בח"מ סי' ר"ך דכתב דאיירי אפי' לא נתן עדיין הדמים דמחייב ליתן יע"ש ונראה דס"ל דבמשיכת הצמד נתחייב ליתן המתנה ועם כל זה עדין לא הונח לי לענין הרבית שנאמר דחמשה מפקינן כיון דלא היה שוה אלא הד' ומתנה הוא דרצה ליתן לו האחד ולא חייבתו תורה להחזיר אלא מאי דשקיל ממנו ולא יותר ולא דמי לקרקע דשוה כל כסף וחשיב כאילו ה' נקיט מיניה ובפ"ק דקידושין אמרו עגל זה לפדיון בני ומוקי לה בדלא שוה ה' סלעים וכגון דקביל עליה כהן כי הא דר' אשי שקיל סידרא אמר לדידי שוה ולא אמרן אלא גברא רבא הוא ומבעי ליה סודרא ולדידיה שוה ה' סלעים אבל אי לכ"ע לא שוה לא וכתב הריטב"א ז"ל שם ושמעינן מהכא שהמוכר חפץ לחברו בה' אי להאי לוקח שוה ה' אף על גב דבשוקלן לא שוה כ"כ אין לו טענת אונאה ע"כ. ולמדנו מהכא דכל היכא דלא שוה לכ"ע לא שייך לו' דחשיב כאלו שקל ממנו חמשה ועיין בי"ד סי' ש"ה דס"ל להטור ז"ל דאף ע"פ שאינו שוה לכל אדם מועיל אבל רבים חולקין ע"ז והטור לפי שיטתו כתב הכא הכי. וראיתי בספר פרישה דדקדק מדברי הטור דקאמר שכר ולא כ' קנה דאם קנה חפץ ממנו בדינר ואינו שוה אלא חצי דינר דמחזיר לו הכלי כעין שקנאו מה שאין כן בשכירות דכבר נשתמש בו ודמים בלבד הוא דחייב לו והעט"ז חולק עליו דבמקח ג"כ כבר סבר וקיבל אותו בחמשה וחשיב כאלו נתן לו ה' יע"ש. ואיברא דלפי סברת הריטב"א ז"ל הנז"ל בסי' ב' דממון של רבית קנוי הוא למלוה קנין גמור ואינו חייב להחזיר אלא הדמים שכיח שוה בין שהוקר בין שהוזל היה נראה כמ"ש העט"ז דלא סגי בחזרת הכלי. אבל לפי מ"ש דלדעת התוס' וסייעתם נראה דאין הכלי הבא בתורת רבית קנוי למלוה אלא גזל הוא בידו דודאי בחזרת הכלי סגי ואפי' לסברת הריטב"א ז"ל יראה דסגי בהכי לפי מש"ל דבמטלטלין כל היכא דלא שוה חמש אע"ג דידע לא חשיב דשקיל חמש וכן נראה עיקר לפי פסק הש"ע סי' ש"ה

סימן טו ואבק רבית אע"ג דאינה יוצאה בדיינים בדיני שמים מיהו צריך להחזיר כ"כ ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל עיין בפ"ו סוף דין ב' וכ"כ הנ"י בשם הרמב"ן גבי הלוהו ודר בחצירו דאם כבר דר ויצא לא מיבעיא דלא מפקינן מיניה אלא אפילו לצאת ידי שמים אינו צריך כיון דלא חסריה ואפילו אבק רבית אינו עכ"ל משמע מדבריו דכל היכא דהוי אבק רבית צריך לצאת ידי שמים וכ"כ בהדיא בריש פרקין בשם הר"ן יע"ש

איברא דלקמן בפרקין גבי האי משכנתא באתרא דמסלקי כתב הנ"י בשם הראב"ד דאבק רבית אע"ג דלא מפקינן מיניה אי תפס לוה משל מלוה לא מפקינן מיניה וסיים ע"ז דאינו מחוור בעיני הרשב"א והר"ן ז"ל אנא אפי' תפס לוה מפקינן מיניה וכיון שכן הדבר ברור דאבק רבית אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב אלו דבריו. ולע"ד נמצאו דבריו סותרות אלו את אלו דהא איהו גופי' כתב בריש פרקין בשם הרשב"א והר"ן ז"ל דאבק רבית לצאת ידי שמים צריך להחזיר ואלו ממה שכתב הרשב"א דאי תפס לוה מפקינן מיניה אין ראיה לומר דאבק רבית אינו מחוייב לצאת ידי שמים דאיכא למימר כמ"ש התוס' בפרק בן סורר דף ע"ב בההיא עובדא דרבא דאיגניבו ליה דינרי במחתרתא אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו הואיל ובדמים קנינהו דאע"ג דהוו חייבים להחזיר לצאת ידי שמים מ"מ הם לא היו מחזירים אלא משום שהיו סבורים שהיו חייבים מן הדין מבואר מדבריהם שכל שאינו מתכוין לצאת ידי שמים אפי' תפס שכנגדו גזל הוא בידו וכן נראה מדברי הרא"ש בפרקין שחלק על דברי הראב"ד וכתב דאפי' תפס לוה מפקינן מיניה דאחר שבא האבק רבית לידו של מלוה הרי הוא כשאר ממונו אם אינו רוצה לצאת ידי שמים הרי בהדיא דאע"ג דס"ל דאי תפס לוה מפקינן מיניה מכל מקום בדיני שמים חייב להחזיר וכל זה הוא לפי שיטת התוס' אבל מדברי רש"י בפ' השוכר את הפועלים דף צ"א ע"ב חוסם את הפרה מבואר בהדיא דכל היכא דחייב לצאת ידי שמים אי תפס לא