מחנה אפרים - ב ר

ואיכא למילף מיניה דכופין אותם בדין ומוציאין מידם לפי הטעם שנתן. הן אמת דיש לגמגם קצת בדבריו דאם כן מאי אירייא דבר מסויים ואפי' כי אינו מסויים נמי יחזירו אותו כיון דעשה תשובה והיה רוצה להחזיר ואין בדעתו להורישה לבניו ועוד דלפי דבריו יראה דאין לחלק בין הניח להם אביהם או שאר מורישם. אבל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל יראה לע"ד עם מה שכתבו התו' בפרק הכותב דף פ"ו גבי פריעת ב"ח מצוה וכופין אותם דה"ד בהניח להם אחריות נכסים אבל לא הניח להם אחריות נכסים אין כופין אותם משום כבוד אביהם דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה והא דחייבים להחזיר כי הניח להם אביהם פרה של רבית לאו משום כבוד הוא אלא משום דאיכא בזיון עכ"ד נמצא דבכבוד לחוד אין כופין אמנם אי איכא נמי בזיון כופין והיינו דוקא כשעשה תשובה אבל אם לא עשה תשוב' אף דחייב בכבודו אין כופין אותם להחזיר משום בזיון דנשיא בעמך כתיב ועל פי זה באו דברי הרמב"ם ז"ל על נכון ולמדנו לנדון דידן דכופין אותם

סימן ט האומר לחברו דבר עלי לשלטון ואלוה לך מעות אם יש בה משום רבית אם לא

תשובה גרסינן בפרק הרבית דף ס"ג מ"ט אמרו רבנן פוסקין על שטר שבשוק משום דא"ל שקלא טובותיך ושדיי' אחיזרי ופריך והא בעי למיתב זוזי לספסירא ומשני דיהיב ליה ע"כ ודקדק הריטב"א ז"ל שכל שהמלוה מרויח בסבתו של לוה אע"פ שאין הלוה נחסר כלום הרי זה אסור הלכך האומר לחברו דבר עלי לשלטון ואלוה לך הרי זה רבית קצוצה אם הוא דבר שנוטלין שכר עכ"ד ולע"ד נראה דלאו כולי עלמא מודו בהאי סברא שהרי בפ"ק דקדושין אמרינן המקדש בהנאת מלוה הרי זו מקודשת ואסור לעשות כן משום הערמת רבית ואוקמוה דאיירי בארווח לה זימנא ופירש רש"י ז"ל ולא הוי רבית גמור דלא קץ לה מידי ולאו מידי שקל מינה עכ"ל נראה מדבריו דאע"פ דמטיא ליה הנאה למלו' בסבת הלוה שהרי קנת' אותה לאשה והוי מידי דשקלי עליה שכר מיהו כיון דאין אשה נחסרה כלום מממונא לא חשיב נשך

איברא דראיתי להריטב"א שם שתירצו לפי שיטתו וז"ל דאגר נטר לא איתסר כלל אלא כשנותן הלוה למלוה וזו אינה נותנת לו כלום ואם מפני שמקנה עצמה לו הרי הוא קונה אדון לעצמו עכ"ד. ותמוהים הם אצלי דאדרבא איפכא אשכחן דגבי מודר הנאה מחברו אמרו דאסור ליה להשיא את בתו משום דהוי כמוסר לו שפחה לשמשו וה"נ אמרו בההיא עובדא דאנסביה איתתא לההוא חרש וכתבו לה מאה זוזי מהאי טעמא גופיה דאי בעי שפחה לשמשו לא מזבנינן ליה. אמנם מדברי התוס' נראה דאזלי בשיטת הריטב"א שכתב בפרק הריבית שכתבו בשמעתין דקדושין דלא נהירא להו מה שפירש רש"י ז"ל דרבית קצוצה לא הוי כיון שאין האשה נותנת כלום שהרי כיון שהיה צריך לתת לה פרוטה בקידושיה והשתא לא יהיב לה כלום הוי כאלו נתנה ליה פרוטה ממש דהוי רבית גמור יע"ש וזה נוטה למ"ש הריטב"א ז"ל אבל כל הראשוני' כולם פה אחד פירשוה לשמעתין כפירוש רש"י ז"ל ולא חששו מה שהקשו התוס' לאמר דהוי רבית גמור דנהי דלדידי' קא משתרשי לי' שה"ה צריך לתת פרוט' בקידושיה והשתא לא יהיב לה כלום מ"מ אין האשה נחסר' כלום מממונא דלא שקיל מינה כלום וממילא קא משתרשי לי' וכיון דהיא לא נחסרה כלום לא הוי רבית גמור דלא מצינו תרבית בלא נשך ואין לומר דהכא נמי נחסר' היא מממונא שהיתה יכולה לשקול פרוטה בקידושיה והשתא לא שקלת כלום. שהרי יכול היה לקדש' בשטר בלא שום ממון ונמצא דאין זו מחסרת כלום ואע"פ שהקנ' את עצמה לו לפי זה איכא למימר דכ"ע יודו לסברת הריטב"א דהאומר לחבירו הריני מלוה לך ודבר עלי לשלטון דהוי רבית קצוצ' כיון שהוא דבר שנותנים עליו שכר והשתא שביק לי' שכרו בשכר ההלוא' חשיב כאלו יהיב לי' פרוט' ממש וגבי מודר הנאה מחבירו אמרי' דבאתרא דשקלי אגרא אינו יכול ללמדו בחנם דנמצא שזה מוחל לו שכרו וקמתהני מודר מנכסי מדיר

איברא דעדיין איכא לפלוגי ולומר דמודר הנאה שאני דכל היכא דמטיי' ליה הנאה דקא משתרשי ליה ה"ז אסור שהרי מהנהו כי עבד גביה בחנם שהרי משתרשי ליה במאי דהוי צריך לתת שכר אבל הכא גבי רבית כי עבד גביה בחנם בשביל שילוה לו אין זו אלא רבית מוקדמת ואינו אסור מן התורה והרשב"א כתב בתשו' הביאה הב"י סי' ק"ס וז"ל ועל הקהל שהוצרכו למעות אם יכולים ללות מעות מישראל ויפטרו אותו על המס שנתחייב לתת בשביל אותם המעות אלפי' דינרי' והשיב רואה אני שהוא רבית קצוצה מפני שהוא אינו חייב להם כלום וכו' ע"כ מדבריו נראה דאלו היה חייב להם לא הוה ר"ק ואע"פ שבשכר ההלוא' היו מוחלים לו דאין לומר מפני שהוא רבית מוקדמת שהרי לא היו פוטרים אותו אלא לאחר שהיה מלוה להם אלא נראה דהיינו טעמא שכל המוחל לחברו מה שחייב לו כדי שילוהו לו מעות כיון דהשתא לא שקיל מיניה כלום ברבית אלא שמוחל לו מה שהי' חייב לו כבר והני מעות כי אתו לידיה לאו בתורת רביתא אתו לידיה ואע"ג דהמקדש במחילת מלוה מקודשת לאו משום דחשיב כנתינת מעות השתא דהרי המלוה אינה בעין אלא ה"ט משום דמטיא לה הנאה שהיתה נותנת פרוטה לאחר כדי שיפייסנו למלוה שימחול לו את חובו כ"כ המפר' שם ודמי למקדש לאשה בתרומת זמן דאע"ג דהשתא לא יהיב לה מידי ומטעם זה כתב הרמב"ם דאם תבע המלוה את חובו ואמ"ל הלוה דר בחצרי דלא הוי ר"ק כיון דבשעת ההלואה לא קצץ אעפ"כ הרי זו מקודשת בהנאה דמטייא לה שהיתה צריכה לתת פרוטה לאחר כדי שימתין לה ודלא כמו שכתב הראב"ד בהשגות פ"ה מהלכות מלוה דחשיב כשעת מתן מעות. ומכל מקום נראה דבנדון דידן לא מפקינן מידי מיד המלוה כיון דלא שקיל מיני' מידי דרחמנא אמר לא תקח ואם לקחת אהדר ליה כי היכי דנחי' וזה לא שקיל מיניה מידי שהרי זה הלוה לא נחסר כלום במה שדבר לשלטון ולא נתבטל ממלאכתו וזה ג"כ לא קצץ לו שכר על אותה אמירה

סימן י ואם מחל לו הרבית כתב הרא"ש שהמחילה מועלת אחר שלקחו כדי לפוטרו מלהחזיר כמו בגזל וכתב הב"י שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל ולע"ד נרא' דהר"מ ז"ל לא ס"ל לדהרא"ש וע"כ לא קאמר הר"מ ז"ל דמהני המחילה אלא היכא דידעו שניהם דעבדו איסורא ואמר המלוה להחזיר כמבואר בדבריו דכל כה"ג דמידע ידעי דרבית אסור והמלו' ג"כ חשש לאיסורא אז כי מחל לו הלוה בתורת מתנה הוא דקא מחיל ודמי למה שאמרו ת"ח מותרים ללות ברבית מה"ט דמידע ידעי דרבית אסורה ובתורת מתנה יהבי

והשתא דאתינא להכי איכא למימר דה"ה נמי אם עדיין לא לקח הרבית ולא רצה המלוה ללקחו מפני שידע שאסור וא"ל הלוה אני נותנו לך במתנה דמהני ומ"ש הרא"ש דקודם שלקחו לא מהני המתנה דסתם עובדי אדמה נותנים אותו במחנה גמורה כדי שימצאו ללות אינה טענה דאדרבה מלישנא דאמרו דת"ח מותרים משום דמידע ידעי דאסור ובמתנה יהבי משמע דשאר בני אדם לאו משום מתנה קא יהבי אלא בשכר מעותיו וכמ"ש התוס' בר"פ הגוזל בתרא דזוזי דרביתא גזל הוא דלאו משום מתנה יב' והריטב"א ז"ל ג"כ כתב דהוי מחילה באונס דזוזי אנסוה למיהב ליה שכר מעותיו ואפי' תימא דסתם עובדי אדמה נותנין אותו מתנה גמורה מ"מ לא קא יהבי אלא כדי שימצאו ללוות ונמצא דמשום שכר מעותיו הוא דקא יהבי משא"כ כשאמר המלוה שאינו רוצה ליקח משום דידע דאיסורא עבד והלוה ידע דאיסורא קא עביד אי יהיב ליה משום שכר מעותיו דאז כי אמר ליה אני נותנו לך במתנה הרי זה גמר בדעתו לתת לו שום מתנה משום דעשה עמו חסד ולפי דעת הרא"ש ז"ל נראה דאחר שלקחו מהני המחילה אע"פ שלא ידעו דעבדו איסורא וגם המלוה לא אמר להחזיר ולשיטתי' קא אזיל שכל רבית נותנים אותו במתנה גמורה ואעפ"כ התורה אסרי' ואחר שלקחו שעברו על הלאוין וליכא גבי' אלא מצות השבה משום וחי אחיך מהני המחילה כמו הגזל ולע"ד לא דמי דגזל שאני דכיון דמעיקרא מהני המחילה השתא נמי מהני משא"כ ברבית דכיון דמחיל' דמעיקרא לא מהני השתא נמי לא מהני ועוד דרבית לאו משום מתנה קא יהבי וכמ"ש היא בפי' דשמעתין דלא ילפינן רבית מאונאה דרבית דידע אימור הוי מחילה קמ"ל