מחנה אפרים - ב קצט

והרמ"ה והנ"י והר"ן ז"ל פסקו כשינוייא בתרא דרב סמא שם דקאמר דכל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שליח לדבר עבירה וא"כ ברבית ע"י עובד כוכבים נמי נימא כיון דאי בעי לא עביד אין שליח לדבר עבירה

אבל נראה לע"ד דהמלוה מעותיו ברבית ע"י עובד כוכבים אע"פ שאין שליחות לעובד כוכבים ה"ז אסור מדינא דכיון דהעובד כוכבים לא זכה במעות ישראל המשלח שהרי לא נתנם בידו אלא כדי שיתנם לישראל ברבית כי לקחם הלוה מיד עובד כוכבים ע"מ לתת הרבית ה"ז רבית קצוצה שהרי מעותיו של ישראל הם וכיוצא בזה כתב הריב"ש ז"ל בסי' ש"ה על מעות ישראל המופקדים ביד העובד כוכבים כדי שיתנם לישראל ברבית דהוי רבית קצוצה ואע"פ שמקבלם מיד העובד כוכבים משום דעובד כוכבים מעשה קוף הוא דקעביד ואע"פ שאין ישראל המלוה פסק עם הלוה ברבית מה בכך ס"ס מעותיו של ישראל הוו וע"מ כן שקיל להו לוה כדי לתת רבי' וכי שקיל העובד כוכבים הרבית מיד הלוה ה"ז לא זכה בהם לעצמו וצריך להחזירם למלוה ושפי' קרינן ביה רבית הבא מיד לוה למלוה כדמוכח מעובדא דמר בריה דרבינא דהוצרך לומר שכר אמירה קא שקיל הא לאו הכי הוה קרינן ביה רבית הבא מלוה למלוה ואפי' הוא ע"י שליח וכמ"ש הריטב"א ז"ל שם. והבעל התרומות בשער מ"ו חלק ז' כתב ועובד כוכבים דיהיב מעות לישראל כדי שילום ברבית אף ע"פ שאין שליחות לעובד כוכבים מ"מ ישראל המלוה אותם לא קניל זוזי ומאי עביד מעות דעובד כוכבי' נינהו ורבית דעובד כוכבי' הוא יע"ש

ומעתה בישראל המלוה מעותיו ברבי' ע"י שליח אע"פ שאין שליח לד"ע מ"מ מעותיו של ישראל הוו וע"מ כן מסרם לשליח כדי שיתנם ללוה ברבית והלוה ג"כ אדעתא דהכי לקחם דל מהכא השליחות ה"ז הלוה נתחייב לתת הרבית וגבי גבאי צדקה שמלוים ברבית כתב הבעל התרומות דהוי רבית קצוצה משום דשליח עניים הוי ואפי' המתיר לא קאמר אלא משום דאין לממון זה בעלים ידועים אבל משום דאין שליח לד"ע לא התירו ואפי' לדעת רא"ם ז"ל שהביא המרדכי דאין שליחות לעובד כוכבים אפי' לחומרא והביא ראיה מהתוספתא דקתני ישראל שא"ל לעובד כוכבים הנה לך שכרך והלוה מעותי ברבית דשרי משום דאין שליחות לעובד כוכבים יע"ש מ"מ מדבריו מוכח דאם השליח ישראל ה"ז אסור ומלבד זה כבר כתבו הראשונים דהתוספת' מיירי שהעובד כוכבים קיבל עליו אחריות המעות והכי אמרו לה בירושלמי זה הכלל כל שבאחריות עובד כוכבים שרי והב' התרומות כתב דאותה גירסא טעותא היא וה"ג בתוספתא מעותיו של ישראל המופקדו' ביד עובד כוכבים אסור ללות ממנו ברבית וכתב בח"ב דאפי' קיבל עליו העובד כוכבים אחריות המעות ואפילו מאונסי' אעפ"כ הרי הן כממונו של ישראל שהרי העובד כוכבים במצוותו ולצרכו הוא מצוה אותם ואסור מן התורה וזהו כדעת הריב"ש

סימן ז ובמעות של הקדש עניים אי שרי להלוותם בר"ק הנה הרשב"א ז"ל נטה סברתו להתיר מטעם דמעות אלו אין להם בעלים ידועים ואין כאן מלוה דגזבר לא בשל עצמו הוא מלוה ונמצא שאין הרבית בא מלוה למלוה ע"כ והרא"ש ז"ל פליג עליו וס"ל דהקדש עניים רעהו קרינן ביה ועיין בב"י בח"מ סי' רכ"ז שכתב ר"י משם הגאון ז"ל דבהקדש עניים אין להם אונאה ונראה דה"ט דס"ל דבהקדש עניים לאו אחיו מיקרי יע"ש ולע"ד נראה לאיסור' והיינו טעמא דכיון דממון זה הקדישוהו בעלים לעניים שאינן ידועים עדין לא זכו ביה עניים זכיה גמורה ואפי' אם מסרם לאחר לחלקם לעניים נהי דלא מצי למהדר ביה ואפי' בדיבור לחוד משום בפיך זו צדקה אבל הא ודאי אי מתשיל על נדרו אין כאן זכיה לעניים וכיון דמצי לאיתשולי עליה ממון דידיה הוא והכי אמרו בפ"ג דפסחים אין מפרישין חלה בי"ט דלמא יחמיץ ועבר על בל יראה דשלך קרינן ביה מטעם דבידו לאיתשולי עלי'. וכ"ת סוף סוף הני זוזי כי מסרם לגזבר להלותם ברבית ע"מ שיחלקו הפירות והקרן יהא קיים אין הגזבר עושה אלא שליחות עניים ודמי למי שאמר ללוה אני אתן לך מנה של פלוני שילוה לך ותתן לי עשרים דינרים בכל שנה או לעניים דאין הלוה מתחייב ברבית לבעל המעות אלא לאדם אחר ואין הרבית בא למלוה דאין להם זכיה כלל על דמי דרביתא זה אינו דאמדינן דעתיה דמקדיש שכונתו הוא לעשות צדקה בכל עת ובהדיא פירש שיתנו המעות בריוח ויחלקו הריוח לעניים והגזבר שליחותי' דמקדיש קא עביד לזכות בעדו לעניים ותחשב לו לצדקה למקדיש המעות ועניים כי שקלי רווחא משל מקדיש שהוא בעל המעות שקלי ובירושלמי פ"ק דקדושין גבי תנהו לעני ואקדש אני לך בעי במאי מקדש' אר"י העני זכה לאשה ונמצאת העני זוכה ממנה ובמ"א כתבתי דמי שנשבע שלא ליתן לעני פלוני לא מצי ליתן לגזבר ועני יקח מן הגזבר מה"ט גופ' וכן הוא דעת הרשב"ץ ז"ל

איברא דכ"ז אינו אלא במעות שהקדיש לעניים דאין המקדיש סילק עצמו מהם לגמרי להפקירם אלא רוצה שיהיו קיימים לעולם א"נ באדם אחר שהקדיש סך מאה לעניים ומסרם לאחר לחלקם לעניים סתם אין דעתו לסלק עצמו מהם לגמרי עד שיבאו ליד עניים ונמצא עניים נהנים ממנו. אבל אי גבו לעניים סתם נראה דמשעה שבאו ליד גבאי כל אחד סילק עצמו ממה שנתן כמ"ש הנמקי יוסף בפ' נגמר הדין ובפרק הגוזל בתרא דנמצאו מעות אלו הפקר לעניים ואין כאן בעלים כלל

וראיתי למהרי"ט ז"ל בי"ד סי' מ"ה שהעיד שבא"י נהגו להתיר להלות מעות עניים ברבי' קצוצה במעות שהוקדשו ע"מ שיהא הקרן קיים ומהפירות יעשו מהם צדקה והוא ז"ל כתב לקיים המנהג מטעם דהני עניים לאו בעלי הממון מיקרו כיון שאין להם בגוף הקרן ודמי למי שמלוה מעות חבירו כדי ליקח רבית לעצמו והבי' ראי' מההיא דברי' דרב פפא דאמר רב פפא כל כי האי נישקול לא אסר' תורה אלא רבית הבא מלוה למלוה יע"ש ולכאורה הוה קש' עליו דא"כ אמאי איצטריך שם לומר הכא שכר אמיר' קא שקיל וראיתי בחי' הריטב"א ז"ל שם דאיצטריך לזה הטעם דאעפ"י שלא נתרצה המלוה להלוות לזה עד שנתן ד' זוזי שרי יע"ש ועדין יש לגמגם על ראייתו דהתם לא היה לוקח המעות מאביו ומלוה אותם וגם מדברי הריב"ש בסי' תס"ה אין נראה כן, יע"ש ונראה דאף כה"ג הרי אלו העניים מלוה מיקרו דאם המקדיש כבר נסתלק עצמו מאותם מעות שהקדיש וזיכה אותם לעניים אלא שתנאי הטיל בהקדשו שיהא קיים לעולם כמי שנותן מתנה לחבירו והתנה עמו ע"מ שלא ימכרנה לעולם אלא שיהא קיימת בידו של מקבל ויהנה ממנה א"כ ודאי אסור ואם הקרן של בעלים ונתנם לגבאי להרויחם ושיחלק הריוח לעניים א"כ בעלים הוו המלוים וראיתי בספר לחם רב שכתב דבעל שהלוה מעות מנכסי מלוג של אשתו ברבית דלא הוי רבית קצוצה כיון דאין לבעל בנכסים כי אם קנין פירות ולאו מלוה קא חשיב כיון דאינו מיקרי כספו יע"ש ולע"ד אין נראה כן דהרשב"א ז"ל בתשו' סי' שס"ו כתב וז"ל ואף היא כשותפות אף בולדות של נכסי מלוג שלה דהא היא אוכלת פירות כבעל דלא תיקנו לו אלא משום רווח ביתא וכן כתב הר"ן ז"ל בתשו'. מכל זה נראה דהכא הוי ר"ק שהרי האשה שהיא בעלת המעות יש לה זכות בריוח שהרויח הנכסים ועיין תשוב' להר"ן כ"י שהביא בספ' כנה"ג הנדפס עתה בסי' ק"ס שכתב בנותן נכסיו מהיום ולאחר מיתה דאסור ליתנם ברבית

סימן ח במה שאמרו דברבית קצוצה אם הניח להם אביהם דבר מסויים חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם יש לחקור אם כופין אותם על כך מי אמרינן כיון דמשום כבוד אתה מחייבם אין כופין אותם על כך להוציא מידם בב"ד דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד של מטה מוזהרין עליה אמנם ראיתי להרב בעל כ"מ בפ"ו מהלכות ממרים שכתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל במה שכתב דהממזר חייב על כבוד אביו דלא תיקשי עליו ממה שאמרו בפרק הרבית ואי כשלא עשה תשובה מי מחייבי קרי כאן ונשיא בעמך וכו' אלמא דכל שלא עשה תשובה לא מחייב בכבודו דגבי רבית היינו טעמא דלא מחייב משום דקי"ל דכבוד משל אב ומשום הכי כל שלא עשה תשובה אין חייבים להחזיר וכי עשה תשובה היינו טעמא דחייבים משום דהוה ליה ההוא פרה כאלו לא הורישה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזירה עכ"ד