מחנה אפרים - ב קצז

הלוה לא נתן לאפוטרופוס אלא כדי שיתנם לאלמנה כמו שכתב הרשב"א ז"ל ונראה דלא משם אלא כדי ללמוד דמה שלקחו הבנים לא חשיב כאלו לקחו מיד הגזלן וה"נ הכא מה שלקחו מיד אפוטרופוס לא חשיב כאלו לקחו מיד הלוה אלא מכי נתן לאפוטרופ' נתייאשו הבעלים והיתום לא זכה בהם עד שבא לידו. (א"ה ולע"ד נראה דכונת הרשב"א ז"ל הכי הוא דבנדון דידיה איירי שאין הרבית בעין וקאמר שאלמנה ויתום אינם חייבים לשלם מתרי טעמי האחד שהרבית לא הוי כגזל והכריח כן מדאין הנכסים משועבדים כלל ואפילו אם גבה כסות או כלים בתורת רבית אין אותם נכסים בעצמם בחיוב חזרה וראיה לדבר מדאין הבנים חייבים, להחזיר בשום אופן וה"ט משום דמצות עשה בלבד הוא דאיכא והילכך אין המצוה מוטלת אלא על מי שלקחו והילכך אלמנה ויורש שלא לקחוהו אינן בני חזרה ואפי' אם הוא בעין ועוד דכה"ג שכבר אכלום אלמנה והיורש אפי' בגזל גמור דאיכא שעבוד נכסים בכל כי הא אין חייבים להחזיר וכדתנן הגוזל ומאכיל וכו' ועיין בס' מ"ל בדף ן' ע"ג דנראה מדבריו דכל מ"ש הוא מפני שלא ראה התשו' במקומה) העולה מכל האמור דלאו כ"ע מודו לדברי הריטב"א הנז"ל ודבריהם יש להם עיקר ונראה מהאמור דאם הלוה לחבירו ע"מ שידור בביתו חנם או שישתמש במשכונה לדעת הרשב"א והריטב"א התנאי קיים והרי החצר קנוי למלוה לדור בו ואע"פ שהתנה באיסור וכמ"ש הרשב"א בתשו' בס' ת"א סי' של"ב וכ"כ מהר"ך אבל לפי מש"ל דדוקא היכא דאתא בתורת מקח לידו של מלוה אע"פ שנעשה המקח באיסור הוא דאמרינן דהמקח קיים אבל היכא דהתנה לתת לו בתורת רבית גזל הוא ביד המלוה כיון דאסרי' תורה ועוד דכל כה"ג שהלוה לו ע"מ שישתמש בביתו בחנם הוי מעמש"ב ותנאם בטל ומה שהביא הרשב"א ראיה דאין התנאי בטל מההיא דמאן דהוה מסיק זוזי דרביתא בחבריה ומכר לו חפץ בעדם דהמקח קיים אינה ראייה דהתם אין המקח עצמו איסור אלא שנעשה באיסור ולהכי אמרינן שיתקיים המקח ויתן לו את הדמים דלא קנסינן היתרא משום איסורא אבל הכא שמתנה עמו שידור בה בשכר מעותיו ה"ז מתנה עמש"ב

סימן ומי שלוה מעות מחבירו ברבית קצוצה והיה פורע לו את הרבית בכל שנה ושנה וקודם שפרע לו את הקרן מת המלוה ובאים היורשים לגבות את השטר והלוה טוען אני נתתי לאביך כ"כ רבית ואיני חייב כלום מי אמרינן מה שנתן לאביהם בתורת רבית נתנם ועדיין הקרן קיים ונהי דאם אביהם היה קיים היה חייב להחזיר הרבית עכשיו שמת אין היורשים חייבים ואע"פ שאביהם היה חייב להחזיר הרבית מ"ה לא פקע חובו דקי"ל בעלמא בשנים שנושים זה בזה דזה גובה וזה גובה ולא אמרינן יצא זה בחובו של זה או דילמא כיון שהלוה בא לנכות מהקרן אף שאין היורשים חייבים להחזיר כה"ג מהני ליה ללוה תפיסתו ולא אמרינן בכה"ג זה גובה וזה גובה דרבית הא כתבנו לעיל דכגזל חשיב ובפ' המניח אמתני' דשני שוורים תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר כת' הנ"י ז"ל וקמ"ל דאע"ג דבעלמא קי"ל זה גובה וזה גובה גבי נזקין לא אמרינן הכי דכיון דזכי ליה רחמנא למיגבי ממיטב זהו מיטב שלהם שיעמוד כל אחד בשלו ע"כ ומינה נילף לגזלן שאם גזל ממנו חבירו ובא ולוה הנגזל ממנו דלא אמרינן בכה"ג זה גובה וזה גובה דהא גזלן אחד מד' אבות נזיקין הוי כמ"ש הנ"י פ"ק דבבא קמא וה"ה ברבית אי אמרינן דכגזול הם חשובים אבל לפי סברת הרשב"א והריטב"א ז"ל דאית להו דזוזי דרביתא לאו גזל קא חשיב ביד המלוה דמשבאו לידו זכה בהם זכיה גמורה ונעשה ממון דידיה לקדש את האשה אלא דמצוה הוא דרמייא עליה רחמנא להחזיר מה שלקח או הם או שיוויים איכא למימר דגבי רבי' נמי אמרינן זה גובה וכו' ואם מת המלוה באים היורשים ומוציאין החוב מהלוה ולא מצי לומר להם שינכו לו הרבית שלקח אביהם דנהי דאם היה אביהם קיים הוה הכי כיון דאיהו מחוייב להחזיר אבל היורשים כיון שאינם מחוייבים להחזיר ג"כ אינם מנכין לו ולא מיבעיא למ"ד דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא אפי' לסברת החולקים דסברי דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי הוא ומנכינן ליה היינו דוקא היכא דהמלוה קיים דעבד איסורא ומחוייב להחזיר לצי"ש ולהכי מנכינן ליה כמו שנראה מדברי הב"י בסימן קס"ו שכתב דהלוני כיון דהוי אבק ריבית וחייב להחזיר לצי"ש מנכינן ליה יע"ש אבל היכא דמת המלוה שאין היורשים חייבים להחזיר כלום ואפי' לצאת ידי שמים למה ינכו להן מחובו כלום. אבל מדברי הרשב"א ז"ל שהביא הב"י ז"ל בסי' קע"ז על לוה שקיבל עליו לזון ולפרנס היתומים וכשבא היתום לתבוע את חובו טען הלוה שינכו לו ממזונות והיתום טוען שלא קבל ממנו דבר שהיתו' נאמן ע"כ ומשמע דדוקא משום שהיתום טוען שלא קיבל ממנו דבר הא אי הוה מודה שנתן לו מזונות הוה מנכה לו ואע"פ שכבר אכל הרבית ולא אמרינן מה שאכלו היתומים בעודם קטנים לאו כלום הוא וכמו שכתב הרשב"א בתשו' הביאה ב"י בסי' ק"ס שאפי' יתומים שהלוו ברבית קצוצה אם כבר אכלו פטורים וזה הלוה יפרע להם מה שחייב להם אלא אמרינן משעה שלקחו היתומים הרבית גזל הוא בידם ונחשבים בשביל עיקר החוב ואיכא למימר דכה"ג אפילו לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא בכל מיני אבק רבית היינו דוקא באבק רבית דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן ואי גבה לא מפקינן מיניה משום דמשעה שבא לידו של מלוה זכה בהם זכיה גמורה להכי לא מנכינן ליה מחוביה דנמצא שאתה מוציא מידו הרבית שכבר זכה בו ומהאי טעמא כתב הרא"ש ז"ל דאי תפס הלוה מן המלוה בשביל הרבית שלקח ממנו דלא מהני דאבק רבית חכמים אסרו אותו והם אמרו שאם לקחו הרי הוא שלו אבל ברבית קצוצה דגזל הוא ביד המלוה מה שתפס תפס דאפי' בדיינים מוציאין מידו של מלוה להכי אמרינן דמכי מטא לידו של מלוה מיד יצא זה בשביל חובו והשתא אתי שפיר דברי הרשב"א במ"ש דמנכים מן היתומים ואע"ג דאיהו סבר כדעת הרי"ף ז"ל בההיא דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא כמבואר בדבריו בסימן תרנ"א שוב ראיתי תשובת הרשב"א עצמה והיא בספר תולדות אדם סי' קע"ד שכתב כן בפירוש יע"ש. (א"ה ע"כ מצאתי ולע"ד נראה דע"כ לא כתב כן הרשב"א אלא בנ"ד שהם עצמם עשו האיסור שלקחו הרבית הלכך אף אם כשאכלו ואין ביד הלוה הקרן לנכות פטורים מלשלם דאכיל' קטנים לאו כלום מ"מ כשהקרן הוא בידו של לוה עדין מנכה להם מדמי הקרן לא כן בנדון דידן דאביהם אכל את הרבית והיתומים לא עשו שום איסור אמנם ראיתי למהראנ"ח ז"ל בסי' קי"ג שכתב ב דנ"ד תלוי במחלוק' הרי"ף והרז"ה בההיא דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא יע"ש ומדברי מורינו הרב א"א זלה"ה נראה דאינו תלוי באותו מחלוקת כי אם במה שכת' בסי' ב' אם רבית דין גזל יש לו או לאו כגזל, קא חשיב ועיין בכנה"ג בסימן קס"א ס"ק כ"ז)

סימן ד כתב מהראנ"ח בסי' הנ"ל שאם הלוה שנתן הרבית עדין נשאר חייב למלוה אינו יכול לחשוב מה שנתן ברבית ולישבע שאינו חייב לו כיון דאין המלוה חייב להחזיר הרבית אלא משום קיומי מצוה בלחוד ולע"ד אין נראה כן דהא ודאי אי תפס לוה זוזי ממלוה משום זוזי דרביתא דשקיל מיניה זכה בהו זכיה גמורה כל שכן כשהלוה חייב זוזי למלוה שיכול לתופסם בעדייהו והרי הן שלו לגמרי ויכול לו' לו איני חייב לך וגבי הלואת י"ט שלא ניתנה ליתבע כתב הר"ן ז"ל דאי תפס מלוה זוזי זכה בהם זכיה גמורה

סימן ה אפוטרופוס של יתומים שהלוה בר"ק ויהב ליתומים אי חייבים היתומים להחזיר אי לא איכא פלוגתא בהא דהרשב"א ס"ל דאין היתומים והאלמנה חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו באותו רבית וגם לא לקחוהו הם מיד הלוה אלא הלוה נתן לאפטרופוס ואפטרופוס נתן לאלמנה וליתומים עכ"ל. ודע דזה שכ' הרשב"א ז"ל לאו משום דס"ל כשיטת רש"י ז"ל דרבית ע"י שליח מותר דטעמו של הרשב"א ז"ל מבואר שכתב מפני שהם לא התנו באותו רבית כלומר שלא התנו עם האפטרופוס לתתם הדמים ברבית אלא סתמא נתנו לו כדי להרויח בהם והיה יכול לתתם ברבית דרבנן אלא שאפטר' מדעתיה עבד ויהיב להו בר"ק ולהכי כת' דאין היתומי' חייבים כיון דאיכא תרתי שהם לא התנו לתתם ברבית וגם לא