מחנה אפרים - ב קצ

גופיה כתב בפ' הזהב גבי שכירות יש לו אונאה דשכירות פועלים לא הוי ממכר יע"ש ונראה שהוא מחלק בין היכא דנשכר אצל בעל הבית לכל מלאכה דאז חשוב גופו קנוי דיכול לשנותו לכל מלאכה שירצה משא"כ בשוכר פועל למלאכה ידועה דאין זה חשוב קנוי אצלו שהרי אינו יכול לשנותו למלאכה אחרת ומטעם זה כתב איהו גופיה בפ' האומנין גבי אם שכיר הוא אינו נותן לו אלא שכרו כיון שנאנס דה"ד כששכרו למלאכה ידועה אבל אם שכרו לעשות לו כל מלאכה דינו כמו ע"ע יע"ש. אבל מדברי מהר"ם בתשו' והרא"ש שהבאתי לעיל והרמב"ם בפ' י"ג מה' מכירה ובפ"א מה' שאלה נראה דכל פועל גופו קנוי

סימן ב פועל שהשכיר עצמו אצל ב"ה לעשות לו מלאכה ונתחייב בקנין אם יכול לחזור בו

תשובה איברא ודאי דפועל חוזר בחצי היום ואפי' שהקנה גופו לב"ה דלא גרע מעבד עברי דאע"פ דגופו קנוי הרי זה מגרע מפדיונו ויוצא וכ"כ לה הרשב"א בסי' ת"א סי' פ"ז והריב"ש סי' תפ"ד והכריח כן שהרי כל פועל בהתחלת מלאכה. נגמר הקנין ואפי' הכי מצי לחזור בו יע"ש מיהו נראה דכל זה איירי בשקנה מידו בסתם אבל אי חייב עצמו בקנין כראוי לעשות מלאכתו של ב"ה אינו יכול לחזור בו וכ"כ לה הריטב"א בשם רבותיו והיינו טעמא דכיון שחייב עצמו בכך הרי זה נעשה עליו חוב לעשותו בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים אם לא יוכל הוא לעשותו דהוי כשאר חיוב שאדם מתחייב לחבירו לבנות לו בית או להקים לו שום דבר שחייב עצמו וממונו להקים לו אותו דבר. אף זה שחייב עצמו לעשות מלאכתו של ב"ה הרי דבר זה נעשה חוב עליו לעשותו ואם לא יוכל הוא לעשותו ה"ז מחוייב להשכיר אחר מחלו כדי להשלים מלאכתו של ב"ה ונמצא דכי עושה אצל ר"ר היינו כדי לפרוע חובו שנתחייב וכ"נ שהוא סברת ר' אליהו שכתב דהבעל חייב להשכיר עצמו כדי לזון את אשתו והרא"ש ז"ל בכלל ע"ח הביא דברי ר' אליהו ז"ל ושר"ת נחלק עליו וכתב דאפשר שר' אליהו מודה בשאר ב"ח שאין מחויבים להשכיר עצמו כדי לפרוע לב"ח ודוקא במזונות אשתו הוא דאמרה והיינו טעמא משום דכך כתב לה בכתובתה ואנא אפלח כו' ומדבריו אלו יש ללמוד דכל שהתנה וחייב עצמו ה"ז חייב לעשותו ואף ר"ת ז"ל לא חלק עליו אלא משום דס"ל דלשון ואני אפלח לא רצה לומר להשכיר עצמו אלא לחרוש ולזרוע בשדה שלה. וכ"ת אמאי פטרו הרא"ש שם בנ"ד מלהשכיר עצמו כיון שהתנה בהדיא כבר נרגש בזה הרב ב"ח בחו"מ סי' צ"ט וכתב דאפ"ה אין ב"ד כופין אותו על כך אלא שאומרים לו שחייב לעשותו ואם ירצה לעשות אין מוחין בידו כיון שהתנה מעיקרא לאפוקי אם לא התנה כך מעיקרא אף אם ירצה הלוה להשכיר עצמו לפרוע לב"ח מוחין בידו דאיסורא קא עביד דהתורה אמרה ונמכר בגנבתו ולא בחובו ושכירות ליומיה ממכר הוא אלו דבריו ז"ל ואינם נראים אצלי חדא במה שכתב דכל שלא התנה מעיקרא איסורא קעביד אף אם ירצה הלוה לעשות כן מדעתו הוא תמוה דכיון דהלוה רוצה להשכיר עצמו מה איסור יש והתורה לא אסרה אלא שלא ימכרוהו ב"ד בעד חובו אבל אם רוצה לעשות מלאכה ליכא איסורא דאדם רשאי להשכיר עצמו לכל מי שירצה וכמ"ש התוס' בפ"ק דמציעא ועוד במ"ש דאפי' כי התנה מעיקרא להשכיר עצמו מ"מ אין ב"ד כופין אותו בכך לדעת ר' אליהו ז"ל גם זה אינו נראה לי דהלא כל עיקר דינו של ר' אליהו ז"ל אינו אלא מההיא דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס פירש הוא ז"ל שאינו רוצה להשכיר עצמו ולהרויח כדי לזון את אשתו ועלה קאמר ליה שמואל עד שכופין אותו להוציא כופין אותו לזון כלומר שישכיר עצמו ויזון אותה וכן כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו. אבל לע"ד נראה דמה שפטרו הרא"ש ז"ל מלהשכיר עצמו אף על פי שהתנה מעיקרא היינו משום שלא היה שם תנאו כראוי ובלשון חיוב אלא תנאה בעלמא הוא דהוה ביניהון ואל תשיבני מאותה שכתב הרא"ש כלל ס"א סי' ד' דאין המלוה רשאי לתפוס גופו של לוה ולהשתעבד בו דאפי' אם שעבד גופו לכך אין השיעבוד חל יע"ש דאיכא למימר דהיינו דוקא שאין המלוה יכול לתופסו ולהשתעבד בו בע"כ ואף ששעבד עצמו לכך אין תנאו מועיל דאין עבד עברי נוהג בזמן הזה אבל לענין שישכיר עצמו אצל מי שירצה כל שהתנה וחייב עצמו בכך אנו כופין אותו שישכיר עצמו וירויח לפרוע לב"ח כמו שהתנה

איברא דלפי זה יראה דעדיין ליכא ראיה מזה לנ"ד שיוכל בעל הבית לכוף לפועל שיעשה מלאכתו הגם דנתחייב הוא לגמור מלאכתו דאם כן נראה שהוא מושל בו כאדון והרי הוא כעבד אצלו ולדעת הרמ"ה שהביא הטור בי"ד דס"ל דיכול אדם למכור עצמו אפי' בזמן הזה דמה שאמרו אין עבד עברי נוהג בזמן הזה היינו לשאר דיני עבדים אבל לענין שעבודו כל שלקח הדמים כבר אינו יוצא משעבודו עד שיחזיר את הדמים וכן הוא דעת ריטב"א יע"ש אתי שפיר דכל שנתחייב זה בקנין הרי זה נעשה חוב עליו וחייב לעשותו אבל לפי מה דסבירא ליה להרא"ש ז"ל דבזמן הזה אם נמכר לא חל השיעבוד וכן אם שיעבד גופו למלוה אינו יכול להשתעבד בו משום דאין עבד עברי נוהג בזמן הזה יראה דה"ה נמי כי נתחייב הפועל לבע"ה למלאכתו לא חל החיוב

איברא דלפי זה יקשה על מ"ש לעיל בסי' א' דאם הקדים שכרו לפועל אינו יכול לחזור בו בלא חזרת הדמים ושכן הוא דעת הרא"ש ז"ל אם לא שנחלק ונאמר דהיינו דוקא בפועל שאינו עומד בקבע עם הבע"ה דאין זה דומה לעבד כי אינו אלא שכיר יום אבל כי השכיר עצמו לזמן להיות בקבע עם הבעל הבית למלאכתו דאז נראה כעבד בהא סבירא ליה להרא"ש ז"ל דאין השעבוד חל ולפי זה איכא למימר דכל שאינו נשכר להיות עמו בקבע כי אם לימים כיון דאינו דומה לעבד כל שנתחייב בקנין הרי זה נעשה חוב עליו לעשותו בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים אם לא יוכל לעשות הוא עצמו ואפי' תימא דאין שעבוד חל על גופו כדי שיוכל לכפותו למלאכתו שאינו אצלו כעבד מ"מ יהנה החיוב שנתחייב לענין שהבעל הבית ישכור עליו פועלים שהרי חייב עצמו ונשתעבדו נכסיו לכך וכן נראה מדברי הרב בעל נימוקי יוסף בפרק הספינה גבי השוכר את הפועל לעשות עמו בגורן דאם שעבד עצמו בקנין אינו יכול לחזור בו יעויין שם

סימן ג בעל הבית שהקדים שכרו לפועל נראה דזכה בהם הפועל ושוב אין בעל הבית יכול לחזור בו אפי' אם לא התחיל במלאכתו ואמינא לה מההיא דפרק הזהב דפליגי ר"י ור"ל דר"י סבר ד"ת מעות קונות ור"ל סבר משיכה קונה ואמרו עלה דמתני' מסייע ליה לר"ל דקתני נתנה לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן משום דלא מחסרא משיכה ופירש רש"י ז"ל לבלן בשכר שירחצנו בבית המרחץ דוקא בלן קתני דמעל הנותן משום דשכירות גמורה היא בנתינת הפרוטה ואין יכול לחזור בו שאין כאן מה למשוך עכ"ל. מדבריו אלו משמע דס"ל דשכירות הפרוטה נתן לו בשביל שירחצנו ולא לקנות בו קרקע כאשר פירשו התוס' ז"ל וכיון שכן על כרחין צ"ל דמשום הכי מעל משום דזכה הבלן בפרוטה ואין בעל הבית יכול לחזור בו דאם לא זכה הבלן בפרוטה אמאי מעל וכן נראה מתשובת הרא"ש בכלל ק"ב סי' י"א דכל שהקדים שכרו לפועל זכה מיד בשכרו ואין בעל הבית יכול לחזור בו יע"ש. ואף שראיתי להריטב"א שכתב בסוגיין על פירוש רש"י ז"ל ולפירושו יש לפרש דלאחר רחיצה הוא שנותנו לו דאי קודם רחיצה הא לא זכה בו שאינה לשכירות אלא או בסוף או מתחלה ועד סוף עכ"ל ומדבריו אלו נראה דס"ל דאף כשהקדים ב"ה שכרו לא זכה בו הפועל ויכול בע"ה לחזור בו. הרואה יראה דאין מקום לפירושו דבמתני' דמעילה קתני נתנה לבלן מעל אע"פ שלא רחץ וכן פירש רש"י בסוגיין (א"ה ולע"ד קשה עוד דנראה דזה סותר למה שכתב הוא עצמו ז"ל דאם הקדים בע"ה ונתן שכרו לפועל אין הפועל יכול לחזור בו וכיון שהפועל אינו יכול לחזור בו כ"ש הב"ה עיין לעיל בסי' א' ונראה שכתב כן לפי שהיה גורס בפרש"י שנותנו בשכירות רחיצה יע"ש דאם היה גורס כגירסתנו בשבי' שירחצנו מה חילוק יש בין שכירות פועלים לפירושו שפירש שכירות קרקע דכמו דשכירות קרקע נקנה בכסף כן שכירות פועלים נקנה בכסף ע"כ) והא דקי"ל דשכירות אינה משתלמת אלא או בסוף