מחנה אפרים - ב קפט

הלכות שכירות פועלים סימן א השוכר את הפועל והקדים לו שכרו אם הפועל יכול לחזור בו

תשובה הא מלתא במחלוקת שנויה דהריטב"א ז"ל בפרק האומנין הביא משם רבותיו דכל שהקדים לו שכרו אינו יכול לחזור בו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בפ"ק דמציעא דף י' וז"ל כי הדר בי' וכו' שאם בא לעזוב שכרו מכאן ואילך ולחזור חוזר עכ"ד. ומדבריו אלו נראה דכל כמה דלא החזיר שכרו לא מצי לחזור וכן נראה מדברי הרא"ש בפרק הזהב והמרדכי בפרק האומנין שכתבו בזה הלשון ופועל יכול לחזור דלא גרע מעבד עברי דמגרע מפדיונו ויוצא וכמו כן יש להוכיח ממה שפירש רשב"ם ז"ל בפרק הספינה דף פ"ז על מה שהקשה שם לשמואל מהא דהשוכר את הפועל שאם שכרו מהיום דשרי אמאי נימא קמא קמא מפסק פסק וכו' פירש הוא ז"ל וכיון שזה לא קנה אמאי שרי והא כיון דיכול לחזור בו כיון דכל יומא ויומא מכירה בפני עצמו היא עכ"ל. משמע דהא דיכול לחזור משום שכל יום מכירה בפני עצמו הא אם היה שכירות לזמן במנה ובא לחזור באמצע הזמן אינו יכול וכן נראה מדברי הרמ"ה שהביא הטור בהלכות עבדים וז"ל עובד כוכבים דשבייה לישראל והדר זבניה לישראל דלמעשה ידיו דוקא קנה וכפועל בעלמא דמי וכי היכי דפועל מהדר ומהדר ליה זוזיה כמו כן וכו' עכ"ל. מפשט דבריו אלו נראה דכל כמה דלא מהדר זוזי לא מצי מהדר וכן נראה מתשו' מהר"ם הארוכות סי' ע"ב שכתב דהיאך פועל יכול להשכיר עצמו הרי הוא עובר על כי עבדי הם ואע"ג דפועל יכול לחזור ע"ע נמי יוצא בגרעון כסף נראה דס"ל דפועל כי קבל (שכרו אינו יכול לחזור כל כמה דלא מהדר דמי כמו ע"ע שכל דיני ע"ע עליו וכ"כ שם בסי' פ"ה. אבל מדברי הרשב"א שהביא הרב המגיד בפ"ז מהלכות מלוה בדין השוכר את הפועל כדי שיעשה עמו בגורן בזול דאסור פירש הוא ז"ל דהיינו טעמא הואיל דלא משתעבד פועל לגמרי מהשתא דהא יכול לחזור בו נראה מדבריו דהפועל יכול לחזור והמעות הוי אצלו הלואה וכן כתב הנמוקי יוסף שם בפרק הספינה יע"ש ולכאורה הי' נראה לומר דשרש מחלוקתם תלוי בעיקר מלתא אי פועל גופו קנוי לבעל הבית אי לא והנה דעת הריטב"א בחדושיו פ"ק דמציע' גבי יד פועל כיד בע"ה דפועל גופו קנוי לבעל הבית כמו ע"ע ומאי דמצי הדר ביה היינו משום דלא גרע מעבד עברי שאע"פ שגופו קנוי מגרעת מפדיונו ויוצא כמו כן פועל עוזב שכרו ויוצא וכן כתב מהר"ם בהדיא בתשו' ק"ק סי' קכ"ה דפועל גופו קנוי ואי א"ל בעל הבית זיל מעמדי לא פקע שעבודו דכל מיני פועלי' לע"ע דמו לכל מילי עכ"ד יע"ש וזה נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ג מהלכות מכירה דשכירות פועלים אין בהם אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה יע"ש והרא"ש בכלל ע"ח כתב שאין מחייבים ללוה שישכיר עצמו כדי לפרוע לבע"ח דנמכר בגנבתו ולא בחובו ושכירות ליומיה ממכר הוא והנה לפי סברא זו דפועל גופו קנוי לב"ה כמו עבד עברי אין הפועל יכול לחזור בו אלא היכא דלא לקח שכרו שהרי זה עוזב שכרו וחוזר אי נמי לקח שכרו כל שישנו בידו להחזירו מחזיר את שכרו וחוזר כמו עבד עברי אבל אם אין בידו להחזירו אינו יכול לחזור בו שהרי גופו קנוי לבע"ה אבל דעת התוספות בפ"ק דקדושין סוברים דפועל אין גופו קנוי שכן כתבו בהדיא בסוגיא דחלה שלש ועבד שלש וכו' ולפי זה מה דילפי' פועל דמצי לחזור היינו מק"ו אם עבד שגופו קנוי מצי הדר ביה ק"ו פועל שאין גופו קנוי וכן כתב לה המרדכי בהגהותיו ולפי דבריהם אפי' כי הקדים לו שכרו לפועל יכול לחזור בו והמעות הוו אצלו הלואה וכן כתב לה מהריק"ו בשורש קפ"ב בפשיטות וזו היא דעת הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל ולשיטתיה קא אזיל שכתב הנ"י בשמו בפרק הזהב דהטעם דבשכירות פועלים אין בהם אונאה משום דלאו מכר הוא ולהכי כתב דאם חזר בו הפועל הוי המעות אצלו הלואה

איברא דלפי זה צריך להבין דברי התוספות בפרק הספינה אהא דהשוכר את הפועל כתבו מכאן יש ללמוד דהא דאמרי' במתניתין מרבין על השכר היינו כשנכנס מעכשיו ולכאורה קשה דלפי מאי דס"ל דפועל אין גופו קנוי מעתה אין ללמוד שכירות בית משכירות פועל דבית גופא קנוי מעכשיו מה שאין כן פועל דיכול לחזור מטעם שאין גופו קנוי וליכא עליו אלא שיעבוד בעלמא וכי הדר ביה הוי המעות אצלו הלואה גם השתא הוי המעות אצלו בהלואה וכמ"ש הרשב"א אשר ע"כ נ"ל לומר אפילו דאין גופו קנוי ס"ל להתוס' דאינו יכול לחזור בו ולאו הא בהא תליא תדע דהא מתחלה קודם שאמר רבא ע"ע גופו קנוי בודאי לא היה משתנה הדין דמגרע מפדיונו ויוצא והיה צריך ליתן את הדמים ואם לאו לא היה יוצא הגם שהיינו סבורים עבד עברי אין גופו קנוי א"כ הוא הדין פועל דומיא דעבד עברי וכל זמן שאינו חוזר הדמים אינו יכול לחזור בו הגם דאין גופו קנוי והיינו טעמא מפני שכבר נתחייב לעשות מלאכתו בשביל אותם הדמים שקיבל וכל זמן שלא החזירם לא פקע חיובו ומשום הכי כתבו התוס' בהאי דהשוכר את הפועל מכאן יש ללמוד דהא דמרבין על השכר היינו כשנכנס מעכשיו דמה לי שכירות פועל מה לי שכירות בית הכל שוה שכל זמן שלא החזיר המעות אינו יכול לחזור הגם דאין גופו קנוי וכי תימא לפי זה היאך כתב הרשב"א דפועל יכול לחזור אע"פ שלא החזיר המטות דהגם שהוא ז"ל סובר דפועל אין גופו קנוי הנה כבר הוכחנו דלאו הא בהא תליא לזה השיב דהרשב"א ז"ל רוח אחרת עמו דהא דפועל יכול לחזור אינו נלמד מעבד עברי כדי שנאמר מה עבד עברי אי הוה ס"ל שאין גופו קנוי היה צריך ליתן את הדמים ואם לאו לא היה יוצא אף פועל כן אלא קרא דכי לי בני ישראל לא אתיא אלא לפועל דלעבד כבר יצא מקרא אחרינא דמהפדה שכן פירש הוא ז"ל בתשובותיו בס' תולדות אדם סימן ע"ב וא"כ שפיר מצי סבר דפועל יכול לחזור בו אפי' שאינו מחזיר את הדמים והתוס' ס"ל דעיקר קרא בעבד עברי מתנייא ופועל יליף עע"ע שכן כתבו בפ"ק דקדושין בהדיא גבי חלה שלש ועבד שלש וסוברים דקרא דכי לי בני ישראל בא לעבד ופועל נלמד משם ומשום הכי סוברים דאינו יכול לחזור בו אם אינו מחזיר הדמים כמו ע"ע הגם שאין גופו קנוי דומיא דעבד עברי למה שהיינו סוברים מתחלה שאין גופו קנוי ועיקר מחלוקתם אי האי קרא דכי לי בני ישראל מיירי בעבד או בפועל היא מחלוקת רב ור' יוחנן בירושלמי בפרק האומנין וז"ל הירוש' השוכר את האומנים וכו' רב אמר כי לי בני ישראל וכו' אין ישראל קונים זה את זה ר' יוחנן אמר בע"ע הוא מתנייא ע"ד דרב בין פועל בין בעל הבית יכולים לחזור בהם ע"ד דרבי יוחנן פועל יכול לחזור בו ולא הבעל הבית. אשר מבואר מזה דלדעת ר"י התחלת מלאכה עביד קנין בפועלים וכל כמה דלא הדר ביה ידו כיד בע"ה וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא משום דלא גרע מעבד עברי שמגרעת מפדיונו ויוצא ואע"פ שעבד עברי גופו קנוי והיינו מאי דקאמר בגמרא דידן אליבא דרב דיד פועל כיד ב"ה וכי מהדר ביה ה"ט משום דלא גרע מע"ע שמגרעת מפדיונו ויוצא. ומ"ש הרא"ש בכלל ס"ח שאין המלוה רשאי לתפוס גופו של לוה ולהשתעבד בו ואפי' אם שעבד גופו לכך דאין ע"ע נוהג בזמן הזה נלע"ד דלא אמרה אלא כששעבד את גופו לעשות כל מלאכתו בקבע כמו העבדים אבל במשכיר עצמו לימים לעשות מלאכה ידועה אין זה דומה לעבד אלא פועל בעלמא

והשתא דאתינא להכי איכא למימר דמ"ש התוס' דמותר להשכיר עצמו דדוקא ע"ע שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר אפי' תימא דכל היכא דאינו יכול לחזור וכגון שנשבע עובר משום כי עבדי הם ה"ד כשהשכיר עצמו בקבע להיות לו אצל הב"ה לעשות לו כל מלאכתו דה"ז דומה לעבד ובכה"ג ס"ל להרא"ש דאפי' שעבד עצמו ולקח שכרו לא חל הקנין דאין ע"ע נוהג בזמן הזה ולפי סברא זו אפי' אם כשהשכיר עצמו לא היה לו לאכול לא חל הקנין

ועל מש"ל דפועל גופו קנוי לב"ה כמ"ש הריטב"א בחי' פ"ק דמציעא דשכירות ליומיה ממכר הוא וכו' קשה דאיהו