מחנה אפרים - א צט

הפירות הרי הן של אביו וכ"נ מדברי הראב"ד בהשגות בפ"ד מהלכות חובל דין י"ט. ואע"פ שאמרנו שמציאת הבן היא של אב וכמו כן מתנה שנתנו לו אחרים מסתברא דאם האב מחל גבייהו ונתרצה שיהא של בן הרי אלו זכה בהם ותו לא מצי להוציאה מידם ואפילו הם קטנים דידם כיד אביהם ואין להם יד לזכות לעצמם ואף במתנה שנתן להם אביהם לא זכו בה וכמ"ש לעיל וראיה ממ"ש התוס' בפרק החובל דף פ"ו בד"ה הכא דלאו איניש קפדנא הוא וכו' וא"ת וכיון דמן הדין הוא של אב א"כ מה ראו חכמים לומר דבגברא דלאו קפדנא להוו של אב ותירצו דאמדו חכמים דעתו של אב ויודעים שמוחל להם משום צערא דגופייהו וכי תימא מ"ש מנתן לו אביו מתנה דלא זכה בה. התם שאני משום דהקניית מתנה בעינן הוצאה מרשות לרשות וכיון שידם כיד אביו לא יצא עדיין מרשותו. אבל מציאת הבן ומתנה שנתנו לו אחרים שאין לאב זכות בה אלא מכח הבן כל שסילק עצמו ממנו ומחל להם הרי אלי זכה בה אם לא שנחלק ונאמר דכל מידי שבא לקטן ע"י זכייתו לעולם הוא של אב דאין לו יד לזכות לעצמו וכאלו עמד ביד אביו דמי ואפי' אם מחל לו האב עדיין ברשותיה קיימא משא"כ בההיא דחבלה דממילא זכה בה הבן וא"צ יד לקנותו ומ"ה מחילה מהני בה שוב ראיתי למהר"ר בצלאל ז"ל בתשו' שכתב כמ"ש תחילה וכ"נ מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו פ"ק דקידושין דף פ"ט שכתב דהקטנה זוכה לעצמה בשליחות אביה וכ"נ מדברי הרב בעל נתיבות משפט בדף צ'

חזרתי על המקרא דמתנה שנתנו לו אחרים לבן נראה מדברי הפוסקים דהוי של אב משום איבה זולת אם התנה הנותן וא"ל ע"מ שאין לאביו רשות בה כנראה מדברי המרדכי והטור כנז"ל ואע"ג דגבי אשה איכא מ"ד דלא מהני האי תנאה עד שיאמר לה ע"מ שתהא נושאת ונותנת לתוך פיך גבי בן מהני דע שאני לע"ד הייתי רוצה לומר דגבי בן לא חששו לאיבה ומה שאמרו שמציאתו לאביו לאו משום איבה הוא. אלא כמו שאמרו בירושלמי בר"פ מציאת האשה בשם ר"י דהואיל ויכול לשנותו לאיזה מלאכה שירצה כלומר ודומה לעבד כנעני שיכול לשנותו לאיזה מלאכה שירצה ובעי שם והרי אשתו שאינו יכול לשנותה ואפ"ה אמרו מציאת האשה לבעלה ואמר ר' יוחנן התם טעמא אחרינא איכא משום איבה מוכח מהתם דלא שייכא איבה בבנים ואפי' סמוכים על שלחנו דהכי איירי התם. איברא שמתוך גמרא דידן בפרק החובל דף פ"ז נראה דטעם דמציאת בנו דהויא של אביו הוי ג"כ, משום איבה מדתלי לה שם בקפידא דאב. אבל מ"מ עדיין נראה לחלק דבמתנה שנתנו לו אחרים לא שייך איבה כי היכי דחזינן גבי אשה דמתנה שנתנו לה אחרים הוי שלה ואפילו למאן דס"ל דמציאתה לבעל הויא משום איבה דלא מצינו דאית ליה לבעל גבי מתנה כי אם אכילת פירות. ועוד דאפשר לשוויי גמרא דידן עם הירושלמי כיון דשניהם בשם ר' יוחנן נאמרו ואיכא למימר דטעמא דמציאה הוי כמו שאמרו בירושלמי משום דיכול לשנותו לאיזה מלאכה שירצה ומה שאמרו בגמרא דידן משום דקפיד אין ר"ל דמשום האי טעמא הוי מציאתו של אביו אלא ה"ק דלא מחיל גבייהו ולא דמי לחבלה דכיון דאית להו צערא הרי הוא מחיל גבייהו ולפי זה איכא למימר דמתנה שנתנו לו אחרים הרי היא של בן דלא שייך בהא לטעם הירושלמי אבל מ"מ הפירות הרי הם של אב וכמש"ל ובחי' הריטב"א ז"ל הביא בשם הרמב"ן ז"ל כמ"ש דמתנה שנתנו אחרים לבן אפי' הוא סמוך על שלחנו הוייא של בן יע"ש וכן נראה עיקר וגבי בנו קטן הסמוך על שולחנו נראה דכ"ע ס"ל דהוי של אב בין מתנה שנתן לו האב בין שנתנו לו אחרים זולת ר' שמשון ז"ל ולכאורה צריך להבין דבמסכת ערכין שנינו המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בכלים שצבען לשמן משום דהוו שלהם ואפי' לא לבשום עדין אלמא קטן זוכה במתנת אבוה ואם היינו אומרים דההיא איירי כשהבנים הם גדולי' הוה מתיישב אבל אין נראה כן מדברי הפוסקים וראיתי לרש"י ז"ל שפירש בפרק לולב וערב' דף מ"ו גבי לא ליקני איניש הושענא לינוקא דמיירי שהאב לא ליקני לבנו קטן וז"ל מקנא קני דרבנן תקינו לי' זכייה לנפשיה אקנויי לא מקני אינו יכול לחזור ולהקנותו לאביו עכ"ל אבל בפסקי תוספות בפ"ק דערכין נראה שאם הקנה אותו לבנו קטן דלא קנאו ולפי דבריהם צ"ל דההיא דלא ליקני מיירי כשאינו סמוך על שלחנו או כשאחרים מקני' לו למ"ד דמתנתו הויא של בן דאלו למ"ד דהוייא של אביו יכול להחזירה אביו או משום דלא הוי של אביו אלא מדרבנן

סימן ג ולענין שכירותו של קטן אם הוא לאב איפליגו ביה הראשונים ז"ל דרש"י בפ' הפועלים ס"ל דהוי של אב אבל הריטב"א שם בחי' תמה עליו ואמר דלא אמרו אלא בעבדו דאגרייהו דידיה שהרי מעשה ידיהם שלו אבל בנו קטן אפי' סמוך על שולחנו אין מעשה ידיו של אביו דלא תקינו לי' אלא מציאה דאתי מעלמא וכתב שכן הוא דעת רבו וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל הביאו מהר"ר בצלאל ז"ל בתשו' שכתב דמעשה ידיהם דבטורח קא אתי להו לא תקינו לי' רבנן דומיא דחבלה דאמרו בפרק החובל דצערא דידהו לא תקינו לי' רבנן יע"ש. ולע"ד ק"ל על דבריהם במה שאמרו דאין מעשה ידי הבן לאב דהא בהדיא אמרו בירושלמי פ' מציאת האשה מה טעם מציאת בנו הרי היא של אביו מפני שהוא יכול לשנותו לאיזה מלאכה שירצה ומשמע שם דאפי' בגדולים הסמוכים על שולחן אביהם הוי הכי וכן בדין דכיון דמתזני מיני' דעתו הוא על מעשה ידיהם והכי אמרו בפ"ק דקידושין דף ד' ואי אשמועינן מעשה ידי' משום דקא מתזנא מיניה. ומה שהביא הראב"ד ז"ל ראי' מחבלה דאמרו דצערא דידהו לא תקינו לי' רבנן לא דמי דצערא דחבל' שאני ועוד דחבל' כיון דהוי מידי דלא שכיח ואית ביה צערא אין דעתי' של אב עלה ולא קא מקפיד משא"כ במעשה ידיהם דשכיחי דעתי' של אב עלי' וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל שכתב בתשובה סימן ק"ה ז"ל דבר תורה אין לאב לזכות על הבן לא בשכירות ולא במעשה ידיו ולא במציאתו אלא מיהו כל שסמוך על שולחן אביו שאב מעלה לו מזונות אע"ג דלאו גברא קפדנא הוא אפ"ה מדרבנן זוכה במציאתו ובמעשה ידיו ובשכירותו וה"ה אם הוא גדול וסמוך על שולחן אביו ע"כ וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א מה' שכירות דאינו קוצץ על ידי בניו הקטנים משום דמשל שמים קאכלי עכ"ד וזה נוטה לסברת רש"י והרמב"ן וכן הוא דעת התוס' (א"ה עיין בחי' רב בצלאל בסוגיין דהפועלים דף צ"ב שכתב בשם הראב"ד ז"ל צערייהו לא זכי לי' כשתקנו חכמים מעשה ידיהם ושכרן תחת מזונות הצער לא תקנו ואלו רואים ואינם אוכלים ומצטערים פ"א לא תקנו חכמים תחת מזונות אלא מציאתו דלא מצטער עליו אבל טרחם שיטול הוא שכרם לא תקינו לו דהוה ליה כעין חבלה עכ"ל נראה דלא פסיקא לי' מלתא)

סימן ד כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' זכיה קטן שנותנין לו צרור וזורקו וכו' זוכה לעצמו וכתב ה"ה דאיירי כשיש דעת אחרת מקנה לו הא לאו הכי אין לו זכיה אלא מפני דרכי שלום כמ"ש בה' גזילה עכ"ל נראה מדבריו אלו דמציאת קטן שאמרו מפני ד"ש איירי אפי' בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אבל רבינו בפי' המשנה פ"ק דמציעא כתב דקטן שאמרו מפני ד"ש איירי שהוא בן שש שנים. אבל בירושלמי פ"ד דמ"ש אמרו שם קטן שנותן לו צרור ונוטלו אגוז וזורקו המוצא בידו כמוצא באשפה אגוז ונוטלו גזילו גזל מפני דרכי שלום. ואע"ג דבגמרא דידן אמרו דצרור וזורקו זוכה לעצמו מן הדין ה"ד בדאיכא דעת אחרת מקני וכ"כ התוס' בקידושין ודלא כש"ך ז"ל סי' רמ"ג שהביא מהירושלמי להוכיח דצרור וזורקו זוכה אף במציאה יע"ש נראה דאגב שיטפי' לא דקדק שפיר בדברי הירוש' וצריך לחקור כשיש דעת אחרת מקנה דזוכה לעצמו אי היו מן התורה או מדרבנן

וראיתי לה"ה ז"ל ריש פ' כ"ט מה' מכירה שכתב עמ"ש הרמב"ם ז"ל ג' אין מקחן מקח ד"ת דעת רבינו דבמתנה אם זכה לו קנה ד"ת כיון שיש שם דעת אחרת מקנה וכ"נ ממ"ש בפ"ח מה' לולב ובפ"ד מה' זכיה וכו' נראה מדבריו אלו דקטן שנותנין לו צרור וזורקו זוכה לעצמו ד"ת כל שיש שם דעת אחרת מקנ' שהרי בפ"ד מה' זכי' לא הזכיר הרמב"ם אלא קטן שנותנין לו צרור וזורק ובה' לולב ג"כ כתב הרב כ"מ דבקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות איירי דמקנה קני ד"ת אבל הגיע לעונת הפעוטות אקנויי נמי מקרי