מחנה אפרים - א ק

יע"ש. אבל קשה ע"ז דה"ה בפ' כ"ט מה' מכירה גבי מ"ש הרמב"ם קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום וכו' פי' ה"ה וז"ל זה פשוט דזוכה לעצמו מדבריהם עכ"ל משמע בהדיא דכל שלא הגיע לעונת הפעוטות אינו זוכה לעצמו ד"ת אבל לע"ד א"ז עיקר שהרי אמרו בגיטין קטן שנותנין לו צרור וזורקו זוכה לעצמו וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אבי' כך גריס הרי"ף והרמב"ם ומדחזינן דמתגרשת בקידושי אביה ע"כ צ"ל דאית לה מן התורה יד ואין לומר דמדרבנן הוא ומתגרשת שהרי תיקנו לה יד אינו כן דהלא כתב הרמב"ם גבי לולב דלא ליקני לקטן דמיקנא קני מן התורה אקנויי לא מקני אלא מדרבנן ומ"ש הרבכ"מ ז"ל שם דאיירי בשלא הגיע לעונת הפעוטות דאי בהגיע לעונת הפעוטות אקנויי נמי מיקני זה אינו דההיא אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה אינו מקנה וכמ"ש הרמב"ם הקטן מיקנא קני מן התורה ואינו מקנה מן התורה. ושוב ראיתי להרשב"א בתשו' תתצ"ז שכתב כדברי

סימן ה ולענין מכירה כתב הרמב"ם ז"ל בריש פכ"ט מהל' מכירה ג' אין מקחן מקח ד"ת חש"ו וכו' וכתב ה"ה דעת רבינו דבמקח הואיל ואין נתינתו של קטן בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה עכ"ל ונראה דר"ל שכיון שאין הקטן מקנה את הדמים למוכר משום הכי לא זכה הקטן במקח שאין המוכר הקנה לו מקחו אלא א"כ יזכה לו בדמים ואם כוונתו כן קשה דהלא לקמן בפירקין כתב רבינו דיראה לו שהקטן שקנה קרקע תעמוד הקרקע בידו משום דזכין לאדם שלא בפניו וכתב ה"ה דאין המוכר יכול לחזור בו אבל הקטן יכול לחזור בו ע"כ. אלמא דאע"ג דמקח הוא זכה הקטן ולא אמרינן כיון שאין נתינתו בדמים נתינה גם הוא לא יזכה בקרקע. ולע"ד נראה דטעמו של דבר דמטלט' לא חשיב זכות לקונה כיון שאינם קיימים לעולם כמו שהוכחתי במ"א ומ"ה לא זכה בהם הקטן דאין הקטן זוכה כשיש דעת אחרת מקנה לו אלא במידי דהוי זכות כגון במתנה ומטעם דזכין לאדם שלא בפניו. וליישב דברי ה"ה נראה דר"ל דכיון דד"ת אין מקח נקנה אלא בדמים אם כן הקטן דאין נתינתו בדמים נתינה א"א לו לקנות משא"כ בקנין קרקע דקנה הקטן ע"י חזקה

אבל עדין קשה ממ"ש לקמן דין י' דקטנה שקנתה מטלטלין ע"י קנין חליפין קנתה אותם ולא אמרינן כיון דאין נתינת החליפין נתינה שאין נתינת קטן כלום אף היא לא זכתה וראיתי להרב מהרי"ט בח"מ סימן כ"ב שנראה מתוך דבריו דמ"ש הרמב"ם בדין י' דאם קנה מיד המוכר זכתה הקטנה איירי בשקנה לה ע"י אחר בן דעת ואף ע"ג דכל כה"ג שקנו לו אחרים אפי' הקטן זוכה וכמ"ש בהלכות זכיה הכא שאני דהוי מקח וממכר שלא תיקנו בה לפעוטות אלא משום כדי חייו ובהא קאמר שאינו זוכה בדרכים שהגדולים זוכים בהם אבל במתנה זוכה בכל ענין אלו ת"ד ולפי זה יתיישבו דברי ה"ה. אבל דברי הרב מהרי"ט אלו תמוהים הם במה שחילק ואמר דדוקא במקח וממכר הוא דקאמר הרמב"ם ז"ל שאין הקטן זוכה בדרכים שזוכים בהם הגדולים אבל במתנה זוכה בהם בכל ענין וזה אינו דהא לא יליף הרמב"ם ז"ל לה אלא מדין החצר וד"א שאינם זוכים לקטן ובהדיא כתב בהלכות זכי' שאין חצר וד"א זוכים לו לקטן אפי' במתנה ולפי זה ע"כ צ"ל דמ"ש הרמב"ם ז"ל דאם קנה הקטן בקנין דלא קנה איירי כשהקטן בעצמו קנה ממנו והדרא קושיא לדוכתא על דברי ה"ה ז"ל ולע"ד נראה דאפי' אי ס"ל להרמב"ם דאפי' בקנין מטלטלין זכין לקטן שלא מדעתו הא דכתב ז"ל ד"ת אין מקחו מקח לאו למימרא שלא יזכה הקטן במקח אלא שהיה הקטן יכול לחזור מן המקח אם ירצה כמ"ש בקנה קרקע ואתו חכמים ותיקנו שלא יוכל לחזור בו משום כדי חייו

נשאר לנו לחקור הא דקי"ל דזכין לקטן ע"י אחר אם הוא מדאורייתא וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפרק כ"ט מהלכות מכירה דקטן שקנה מטלטלין ושכר את מקומם לא קנה והשיג עליו הראב"ד ז"ל דאמאי לא קנה והלא זכין לאדם שלא בפניו ה"ה השיב דטעמו של רבינו לפי שחצרו מדין שליחות אתי ואין שליחות לקטן עכ"ל ולע"ד עדין קשה דהא קי"ל דזכין לקטן ע"י אחר דאע"ג דלית לי' שליחות זכיה מיהא אית ליה וחצר מדין זכיה קאתי וכדאמרינן בפ"ק דמציעא ולפי מ"ש לעיל דקניית מטלטלין לא חשיב זכות אתי שפיר הכא דאין חצרו זוכה לו מדין זכיה אבל עדין צריך להבין דבפ"ג מהלכות זכיה כתב רבינו ז"ל דאפי' במתנה דהוי זכות אין חצרו קונה לקטן ולכאורה נראה דכיון דמתנה זכות הוא לקטן יזכה לו חצרו וכמ"ש הראב"ד שם. אם לא שנאמר דרבינו סובר דמה שזכין לקטן ע"י אחר אינו אלא תקנה מדרבנן ובמאי דתקינו בהדיא הין ובמאי דלא תקינו בהדיא לא

סימן ו ראיתי לכתוב ולבאר במאי דקי"ל בכמה מקומות זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו וכתב הרב המגיד בפרק ד' מהלכות זכיה גבי דין המזכה במתנה על ידי אחר וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל מהא שמעינן דכי אמרינן זכין לו לאדם דוקא כשנתרצה כששמע אבל אם לא נתרצה לא ומכללא אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו אע"פ שנתרצה לו שלעולם אין חבין לאדם אלא מדעתו ובשליחותו והא דאמר בקידושין חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא דרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובותיה וכו' עכ"ד וצ"ל כל היכא דהכריעו חכמים דעתו של אדם לומר שהוא זכות גמור לאדם ואחר כך כששמע ציוח וטוען שחוב הוא לו מהו אם נאמן אם לאו ומשמעתין ליכא ראיה דשאני הכא דאיכא צד חובה כמ"ש רשב"ם ז"ל משום דשונא מנות יחיה. אבל כל היכא דהוי זכות גמור וזה צווח בלי שום טענה דאיכא למימר דמתחלה היה רוצה ועכשיו חזר בו וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש גבי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה אביה וכתב הר"ן וז"ל וכ"ת ריצוי דבתר קדושין מאי מהני איכא למימר דה"ט לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו וזכין לו לאדם שלא בפניו ומיהו טעמא דנתרצה כששמע הא לא נתרצה לא הוו קדושין לפי שאינו זכות גמור עכ"ד משמע מדבריו בהדיא דכל היכא דהוי זכות גמור אף כשצווח כששמע לא משגיחין ביה ואמרינן מעיקרא היה רוצה ועכשו חזר בו וכ"נ לי ראיה מההיא דפרק ארוסה דף כ"ה איבעיא להו ארוסה ועוברת על דת ורוצה בעל לקיימה אי מצי אי לא ומייתי ת"ש ואלו שב"ד מקנין להן או שהיה חבוש בבית האסורין ואי אמרת רצה הבעל לקיימה מקיימה עבדינן מידי דדילמא לא ניחא ליה והיאך אנו נעשים שלוחים והא קי"ל אין חבין לאדם שלא בפניו כך פירש רש"י ז"ל ומשני סתמא דמלתא כיון דעוברת על דת היא מינח ניחא ליה והדר אבעיא לן בעל שמחל על קינוייו קינוייו מחול או לא ת"ש ואלו שב"ד מקנין להם כו' וא"א רצה בעל למחול מחול מי עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל ואיכא זילותא דב"ד כלומר אי אמרת בשלמ' אינו מחול א"ש דעכשו ליכא זילותא דב"ד מכיון דלא מצי למיהדר ואם איתא דכל מידי דהוי זכות גמור ואמדינן דעתיה דמינח ניחא ליה אף שזכו לו אחרים כששמע אחר כך מצי לומר לא הוה ניחא לי אם כן אפי' תימא דבעל שמחל על קינוייו אינו מחול ה"ד היכא דקנה הוא בעצמו אבל היכא דקנו לו אחרים כששמע מצי לומר לא הוה ניחא לי בקינוי זה אלא מוכח מכאן דכל היכא דהכריעו חכמים דעתו של אדם לומר שזכות גמור הוא כששמע לא מצי לו' לא כי אלא חוב' היה אצלי והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות סוטה וז"ל ואלו שב"ד מקנין להם כו' כיצד שמעו ב"ד שהעם מרננים אחריה קוראים אותה ואומר לה אל תסתרי עם איש פ' באו עדים אחר כך שנסתרה ב"ד אוסרין אותה על בעלה לעולם וקורעין כתובתה וכשיבא בעלה נותן לה גט עכ"ל. הרי משמע בפירוש דאסורה ועומדת היא על בעלה ולא מצי טעין לומר לא ניחא לי בקנוייהם ובפרק חלון דף פ"א מוקי מתני' דבארבעה פרקים בשנה משחיטין את הטבח בע"כ ואם מת מת ללוקח דאיירי כשזיכה לו על ידי אחר ומשמע דלא מצי טעין לומר לא רציתי באותו זכוי דאנן סהדי דניחא ליה בכך ושמא התם שאני דגילה דעתו מתחלה שהיה רוצה במקח

איברא דבפ"ק דכתובות דף י"א אמר רב הונא גר קטן היה בימים קדמונים מטבילין אותו על דעת ב"ד מאי טעמא משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם