מחנה אפרים - א צח

איבה וכ"ת ה"נ דיזכה בה וכמ"ש הריטב"א בחידושיו המודפסות לפ"ק דמציעא הא ליתא דתיקשי ע"ז ממתני' דמ"ש דמשמע בהדיא דאינו זוכה במתנה שנתן לו אביו כל שסמוך על שלחנו וכן כתב הנ"י בשמעתין בשם הרנב"ר יע"ש וראיתי להנ"י שם דיהיב טעמא משום דקטן כל שיש לו אב אין לו יד לזכות לעצמו כלל ואם נתנו לו אחרים מתנה הרי הוא של אב פי' לפי' דאע"ג דבמתנה שנתן לו אביו לא שייך איבה קטן שאני משום דאין לו יד לזכות לעצמו אבל עדיין צריך להבין במאי זכה האב במתנה שנתנו לו אחרים לקטן והלא אין קטן זוכה לאחרים ובשלמא במציאה אתי שפיר דאינו אלא מפני דרכי שלום. וכ"ת הקטן זוכה לנפשיה ואבוה מיני' קא זכי וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקדושין גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך דהיא זכתה לעצמה ואבוה זכי מינה זה אינו דא"כ הוא דיש לו יד לזכות לעצמו אם כן אמאי אבוה יזכה באותה מתנה כיון דלא שייך בה איבה. ובירושלמי פ"ד דפאה אמרו שם ר"י אית ליה אדם זוכה במציאה לחבירו דתנינן תמן מציאת בניו הקטנים הרי הם שלו ואמר ר"י לא קטן קטן ממש אלא אפי' גדול כל שטיפולן על שלחן אביהם הרי הן שלו. ולכאורה איכא לאקשויי בי' דהיכי דייק מינה דר"י ס"ל דמגביה מציאה לחבירו זכה חבירו דלמא שאני הכא דהבן זכה לנפשיה ואבוה מיניה קא זכי משום איבה אלא מוכח מהכא דהאי טעמא דאיבה לא סגי שיזכה במציאתו האב כל כמה דלא מטא לידי' דאב אילולי דס"ל דאדם זוכה במציאה לחברו ולמדנו מזה דכל שהבן גדול אפי' סמוך על שולחן אביו אין ידו כיד אביו דאי ידו כיד אביו איך למד מדר"י דס"ל דאדם זוכה במציאה לחבירו ולפי זה הא דאמרינן בשמעתין פ"ק דמציעא אי אמרת בשלמא קטן אית לי' זכיה לנפשיה מדאורייתא כי קא מלקט לנפשיה קא מלקט ואבוה מיניה קא זכי ופי' התוס' דמודה ר"י דמציאת קטן לאביו אלא דס"ל דהבן יזכה לנפשיה מדאורייתא ואבוה זכי מיניה משום איבה והא דלא אוקמ' שמואל למתני' בטעמא דידי' משום דקטן דקתני במתני' משמע לי' בקטן ממש אע"פ שאינו סמוך על שלחנו ואלו הי' זוכה לנפשי' מן התורה אין סברא לתקן שיזכה אביו כיון דליכא איבה יע"ש אין אנו צריכים לכל זה דאי ס"ל דקטן יש לו זכי' לנפשי' אפי' תימא דאיכא כא איבה מ"מ לא זכה אבוה בהגבהתו של קטן ותדע שכן הוא שהרי גדול הסמוך על שלחן אביו דאיכא איבה ואפילו הכי משמע מהירושלמי דלא מפני זה בלבד היינו אומרים שיזכה אבוה בהגבהתו כי אם משום דס"ל לר"י ג"כ דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו וכו' אבל אי לאו הכי היינו אומרים דמשום איבה יזכה לנפשיה ואח"כ יזכה אבוה מיניה וא"כ בקטן דקי"ל דאין קטן זוכה לאחרים לא זכי אבוה בהגבהתו. ומתני' דקתני הרי אלו שלו משמע דמשעה שהגביהו הקטן זכה בה אביו ולדברי ר"י אינו כן אלא הקטן זכה לנפשיה ואבוה זכי מיניה כי קא מטיא לידיה דאבוה וע"כ מתני' לא מיתוקמא כר"י אלא ס"ל לתנא דמתני' כדשמואל וליכא לאקשויי היאך זכה. בה אביו בהגבהתו דהא סבירא לן דאין קטן זוכה לאחרים דהכא אינו אלא מפני דרכי שלום. ומתוך פירוש רש"י נראה דהשתא ס"ל דר"י לית ליה דמציאת קטן לאביו וכן כתב הריטב"א בחידושיו ומה שהקשו התוס' ע"ז דא"כ מנ"ל דלר"י קטן זוכה לנפשיה מן התורה דלמא אינו אלא מדרבנן ואביו לא זכי מיניה כלל כבר נתיישב זה מתוך פרש"י שפירש דאי לית ליה זכיה מדאורייתא נמצא אביו גוזל את העניים ולפי זה שמענו דאפילו אית ליה זכיה מדרבנן כיון דמן התורה לית ליה זכיה גזלן קא חשיב

והשתא דאתינן להכי הא דקתני יד בן כיד אביו אינו אלא בקטן ממש הסמוך על שולחן אביו מטעם דאין זכיה לקטן לזכות לנפשיה וכי הגיע לידו כאלו הגיע ליד אביו דמי והחוטפ' מידו כאלו חוטפה מיד אביו וחייב להחזיר וכ"כ ראב"ן בספרו וכ"כ מוהר"ם ז"ל בתשו' הארוכות דהנותן לקטן כאלו נתן ביד אביו דמי. אבל הגדול אפילו סמוך על שלחנו אין ידו כיד אביו שיזכה אביו בהגבהתו אלא משום דס"ל דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו (א"ה כבר נתיישב לפי האמור דלא הוי הקטן כזוכה לאחרים וכ"ת תינח במציאה במתנה שנתנו לו אחרים דליכא איבה ואיכא דעת אחרת מקנה דכה"ג ס"ל למקצת גדולי הראשונים דזכי קטן מן התורה מאיזה טעם יזכה בה אביו איכא למימר דכיון דלענין מציאה עשו חכמים ידו כיד של אביו משום איבה אי אפשר לעשות שבהיותו הקטן סמוך על שלחן אביו שיהי' ידו יד אביו לענין מציאה וידו שלו לענין מתנה והא דגבי מציאה הוצרכו שיהיה ידו כיד אביו הוא משום דאין קטן יכול להיות זוכה לאחרים ושיתקנו שיהי' הקטן זוכה לנפשיה ואבוה זכי מיניה אין זה סברא כמ"ש התוס' ז"ל)

וראיתי להמרדכי בפ"ק דמציעא שהביא תשובה למהר"ם ז"ל דאין יכול ליתן מעשר עני לבני שמעון הסמוכים על שלחנו ואפילו הם גדולים כיון דאביהם הוא עשיר וידם כידו כמ"ש ר"ת ואע"פ שר' שמשון חולק על ר"ת ומחלק בין דעת אחרת מקנה להיכא דאין דעת אחרת מקנה אנן עבדינן כר"ת לחומרא ע"כ וצריך להבין דבריו דנראה דכל כה"ג אפילו ר"ת ז"ל יודה דמצי עבד והכי אמרו בשמעתין אי אמרת בשלמא קטן אית ליה זכיה לנפשיה כי קא מלקט לנפשי' קא מלקט ואבוה מניה קא זכי ופי' התוס' דר"י ס"ל ג"כ דמציאתו לאביו ואפי' הכי שרי משום דקטן זכי לנפשיה ואח"כ אבוה זכי מיניה משום איבה וא"כ כשהבן הוא גדול דאית ליה זכיה לנפשי' מן התורה שפיר מצי יהיב ליה מעשר עני דאיהו לנפשיה קא זכי ואבוה מיניה קא זכי ולפי זה נראה דלא מיבעיא בבנו גדול דשרי אלא אפילו בבנו קטן היה נראה דשרי דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה אית ליה לקטן זכיה מן התורה. א"ה לא הבנתי זה דר"ת בפי' קאמר דיד בנו הגדול הסמוך על שלחנו הוא כיד אביו ממש ומטעם זה אמר דאין לזכות העירוב ע"י)

איברא דלפי סברת הרמב"ם ודעמיה דקטן לית ליה זכיה לנפשיה כלל כל שיש לו אב אין נראה להתיר בקטן זולת היכא דהקנה לקטן ע"י אחרים. ומדברי הטור בי"ד סי' ק"ס נראה דס"ל כמוהר"ם ז"ל שכתב ז"ל וכן מותר לאדם לומר הילך זוז ואמור לאביך שילוה לי ברבית והוא שיהא גדול ואינו סמוך על שלחנו אבל אם הוא סמוך אסור דכאלו נותנו ליד אביו דמי וקשה עליו ג"כ דאמאי לא אמרינן הבן זוכה לנפשיה ואבוה מיניה קא זכי ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וראיתי להרא"ש ז"ל שם בפסקיו שכתב דה"ט דאסור בבנו גדול משום דחיישינן להערמה. וכן ראיתי להרב בנימוקי יוסף דה"ט דאסור בבנו הסמוך על שלחנו משום דכגופו דמי וחיישינן להערמה ולפי זה אפשר לומר דאי עבר ועשה הכי אפי' אבק רבית לא הוי כדי. לחייבו לצאת ידי שמים שהרי לא בא לידו של מלוה מיד הלוה אלא הבן זכה לעצמו ואבוה מיניה קא זכי ועיין בתשובת הר"ן ז"ל סי' כ"ט. אבל אם הבן הוי קטן נראה דלפי דעת הרמב"ם ז"ל חשיב כאלו יהיב ליד אבוה ממש דיד בן כיד אביו

ודאתן עלה לידן מכל מ"ש דמתנה שנתנו אחרים לקטן הסמוך הרי הוא של אביו לכ"ע אלא שלדעת ר"ת אינה אלא משום איבה. ומש"ה אי נתנו לקטן ע"מ שאין לאביו רשות בה הרי היא של בן דהשתא ליכא איבה כיון דע"מ כן יהבה ליה וכ"כ המרדכי בפ"ק דמציעא וכ"כ הטור גבי קבל מן הקטן דיעשה לו סגולה דחיישי' שמא יהבו ליה ע"מ שאין לאביו כלום. אבל לפי דעת הרמב"ם ודעימיה שכתבו דאין יד לקטן לזכות לנפשיה בלא אביו הרי המתנה היא של אב ואפילו התנה ע"מ שאין לאביו רשות בה אם לא שזיכה הנותן לקטן ע"י אחר דאז זכה הקטן בה. ואף שנתן מתנה לבנו אפי' אם הוא קטן הסמוך על שלחנו אם זיכה אותה לו ע"י אחר זכה הבן ואפילו כשעשה כן לעבדו קנה העבד כ"כ המרדכי פ"ק דקדושין ואף לריטב"א שחולק על זה כמ"ש שם בחידושיו ה"ד גבי עבדו

והיכא דהבן הוא גדול וסמוך על שלחנו לדעת ר' תם מתנה שנתנו לו אחרים הרי היא של אביו כמו מציאתו. וה"ה אם נתן לו אביו ג"כ מתנה לא זכה בה דידו כיד אביו חשיב ונמצא דעדיין לא יצאתה מיד אביו אם לא שיקנה לו ע"י אחרים כדאמרן ולדעת הר"מ ודעמיה שכן נראה עיקר אין צריך לכל זה אלא כל מתנה שנתן לו אביו זכה בה אלא שנראה מדברי רשב"ם בפרק י"נ גבי עובד' דאקנייה לבנו קטן דכל שסמוך על שלחנו