מחנה אפרים - א צז

הוברר חלקו כו' דשאני שותפין וכדכתיבנ' שמשעה שקנה אותו אדעתא דהכי קנה וכל א' מהם זכה בגוף החצר ומה שקנה מקנה לא' מה שאין כן בירושה דאתיא ממילא ובהא הוא דס"ל לרשב"ם דלא זכי ביה קודם חלוקה וע"כ צריך לחלק הכי דהא גבי פשוט שכתב דלא זכי ביה קודם חלוקה הוצרך לומר דהא דכי מת הפשוט בנו יורשו ה"ט משום דלא גרע היכא דמת האב ואחר כך מת הבן מהיכא דמת בן ואח"כ מת האב דבנו יורשו משום דכתיב ובן אין לו עיין עליו והאי טעמא לא שייך לאמרו גבי שותף שמת ואפי' הכי הבן יורש חלק אביו

עוד כתב המורה שיחי' שלא יועיל המתנה יען כי היא מתנה במקצת ומתנת ש"מ במקצת בעיא קנין כל שלא פירש בה שהוא נותן מחמת מיתה ובנ"ד לא פירש שהיה נותן מחמת מיתה. ואני אומר דבנ"ד אין אנו צריכים לזה דכיון דאיכא תרי סהדי דמסהדי שהודה הש"מ שנתן לאשתו הבית במתנה כי לא צוה מחמת מיתה מאי הוי והא בהודאת ש"מ שאמרו אין אדם משט' מיתה כתב הב"י דמיירי בכל ש"מ ששוכב על מטתו והכא נמי תרי סהדי דהודאה שהודה הש"מ איך כבר מזה נתן הבית בשתו וכיון דהודאה הוי אין אנו צריכים לבדוק אחריו כיצד נתן תלינן שנתן לה כדינו וכמ"ש הטור בשם הראב"ד בסי' ס' ז"ל אומר נתתי לפ' כך וכך הודאה היא ולא הקנאה ומי שהודה עצמו שנתן אין בודקין אחריו היאך נתן יע"ש ואחד מהגדולים השיב עלי דעדין אין מכאן ראיה דכי קאמר הראב"ד ז"ל דתלינן דכדין נתן היינו משום דאיכא כא שטרא ואם אי אתה אומר כן נמצא השטר בטל דזכיה אין כאן ושעבוד אין כאן וכל שהשטר בטל לגמרי אין אומרים יד בעל השטר על התחתונה זהו ת"ד ונסתייע לזה מדברי הטור שכתב ז"ל ומי שהודה שנתן אין בודקין אחריו היאך נתן ויש לנו להעמיד השטר בחזקתו ולומר שזיכה אותם ע"י אחר ונשארו בידו ונעשה שומר עליהם וכ' לו אחריות עליהם בקנין. ואני לע"ד נראה דפשט דברי הראב"ד נראה דבכל מודה שנתן אין אנו בודקין אחריו ומ"ש ויש לנו להחזיק את השטר וכו' לא על זה קאי דכי אמרינן דהיכא דהשטר מתבטל לגמרי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ה"ד כדי לפרש הלשון הכתוב בשטר באופן שלא יתבטל אבל במ"ש בשטר שהודה בפניהם היאך מכבר נתן הדינרים לפ' במתנה מה יפה כח השטר לומר שאותה זכיה שהודה היתה כדינו אטו מי שמודה בפני עדים שנתן מידי במתנה לפלו' העדים נזקקין לידע באיזה אופן זיכה אותם לו (א"ה עיין בתשו' החדשות להרשב"א ז"ל סי' קצ"ד) ומ"ש הטור ויש לנו להחזיק השטר כו' אצטריך לומר כן דלפי מ"ש דנתתי הודאה הוי שכבר הקנה אותם לחברו אם כן מהו זה שכתב לו עכשו ושעבדתי לו כל נכסי ואם כבר הקנה הזהובים לחברו כל היכא דאיתנהו ברשותי' דחברי' קיימי לזה כתב דיש לנו להחזיק השטר ולומר שזיכה אותם לו ע"י אחר ונשארו בידו ונעשה שומר עליהם וכתב לו אחריות עליהם בקנין באופן שנראה לע"ד דאפי' במי שמודה ע"פ ואמר נתתי דבר מידי לפ' אין אנו בודקין אחריו היאך נתן וה"נ יש לומר בנ"ד

ועוד בה דנ"ד לדידי חזי לי שזה הש"מ היה מדבר מחמת מיתה שכך הוא רגילות בלשון בני אדם שרוצים שהש"מ יצוה עליהם מתחילין לדבר עמו הכי וזו היתה כונת האשה שהיתה בוכ' ואמרה לבעל' לו דיזי"ש נאדה ובאה תשובתו צודקת ואמרה לה ייא טי דיש"י קי לה קאזה איש טוייא ייא טי דוש"י קי טי לה אינפריזי נטי וצבוייטי פואידי קיטאר די אינייא. בזה הלשון מורה באצבע שהיה מדבר מחמת מיתה וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח וז"ל ש"מ שצוה מחמת מיתה כגון שהיתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי וניכר דבר זה מכלל דבריו עכ"ל. משמע מפשט דבריו דאין צריך שיאמר בהדיא שהוא מצוה מחמת מיתה אלא בגילוי הדעת לחוד סגי וכ"נ ג"כ מדברי הרא"ש

איברא דעדין יש לפקפק במתנה דא והוא בעיקר העדות כאשר גם המורה שיחי' עמד בה שזה הש"מ לא היו דבריו בדרך צואה וכמוסר לעדות אלא בדרך שיחה וסיפור שהיה מספר עם אשתו פעם נמצא זה ושמע ופעם נמצא זה ושמע וכיון שכן איכא למיחש דזה הש"מ לא גמר בדעתו להקנות לה מידי כל דבריו לא היו אלא פיטומי מילי להפיס דעת האשה שהיתה בוכה ומבכה וראי' לזה שלא הזמין עדי' להעיד על דבריו וכדמות ראי' לזה הביא מאותה שאמרו בפרק זה בורר הרי שראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פ' הם של מ"ש הם אם כמוסר דבריו קיימים ואם כמערים לא אמר כלום ופירש רש"י ז"ל כמוסר דבריו בלשון צואה לבניו ואם כמערים שהוא מתיירא שלא יטלום בניו בחייו או שלא יחזיקוהו כעשיר ע"כ הרי שכל שלא אמר דבריו בל' צואה אנו חוששין להערמ'. הן אמת דאיכא למדחי ולומר דהברייתא דהתם בבריא איירי ולהכי אם אינו כמוסר דבריו איכא למיחש להערמה שנתיירא שלא יטלום בניו בחייו או שלא יחזיקוהו כעשיר אבל בש"מ שהודה כה"ג ואמר מעות אלו של פ' הם נראה מדברי רשב"ם ז"ל בפרק מי שמת דף קמ"ט למדקדק שם דליכא למיחש למידי ואע"פ שלא היה כמוסר לבניו אלא בהודאה בעלמא דבריו קיימים משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואפי' נימא דהברייתא בכל גוונא מיירי ואפי' בש"מ איכא למימר דשנייא ההיא שהיה מטמין וכשראה את בניו שהיו מסתכלי' בו נתיירא מהם ואמר הכי הא לאו הכי כל שהודה הש"מ אינו צריך שיהא כמוסר דבריו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ח ז"ל אין ש"מ צריך שיאמר אתם עדי אלא כל השומע דבריו ה"ז עד שאין אדם משטה בשעת מיתה

והשתא בנ"ד מעדותו של אברהם פייד"ו שהעיד שאמר הש"מ לדודתו ייא לו שאבין שמים וארץ קומו סי לה אינפריזנטי לה קאזה לאשתי נראה שהיתה הודאתו באמת ובלב שלם ואם היורש הי' מאמין לדבריו לצאת ידי שמים חייב לאוקומ' ביתא ברשות האשה אבל משורת הדין מוקמינין ביתא בחזקת היורשים. כל זה כתבתי אם יראה בעיני מורי אשר בית ישראל נכון עליהם ה' עליהם יחיו נאם הצעיר אפרים נבון

עליונים למעלה הטיבו אשר דברו להחזיק הבית בחזקת יורשי הבעל אף ידינו תכון עמהם ולמכתב לחזקיהו באנו על החתום פה קושט' שנת התפ"ג: יוסף בכמה"ר ישעיא מטראני יאודה רוזאניש

סימן ב והיכא דהקנה לאחר ע"י בנו גדול הסמוך על שלחנו אי הוי זיכוי או לא. כתבו התוס' ז"ל בפ"ק דמציעא אמתני' דמציאת בניו הקטנים הרי הם שלו ואוקמה ר"י דגדול הסמוך על שלחן אביו זהו קטן דפירש ר"ת ז"ל דה"ה גבי עירוב שאמרו דאינו מזכה ע"י בניו הקטנים כל שסמוך על שלחן אביו זהו קטן וידו כיד אביו. אבל הנמוקי יוסף כתב דחלקו עליו הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל דלא אמר ר"י כי אם לגבי מציאה דוקא ומשום איבה אבל מתנה שנתן לו אביו או שזיכה לאחרים על ידו דליכא איבה אין ידו כיד אביו וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל בהל' עירובין וצריך להבין לסברת ר"ת ההיא דתנן במס' מ"ש מערימין על מ"ש כיצד אומר אדם לבנו ובתו הגדולים הא לכם מעות הללו ופדו בהם מ"ש בלא חומש אבל לא לבנו ובתו הקטנים מפני שידם כידו והתם לכאורה נראה דליכא לפרושי כפי' ר"ת דלא גדול גדול ממש וכו' וכן פירש רש"י ז"ל במס' גיטין פרק התקבל דהיינו מערימין שהם סמוכים על שלחנו ושלהם שלו שהם חוזרים ונותנים לו משמע מדבריו דמתני' בסמוכים על שלחנו איירי וראיתי להרשב"א שם בחידושיו דפי' למתני' כפירוש ר"ת ומערימין דקאמר היינו משום שכונתם לזכות אביהם (וכן ראיתי בחי' זקנים בסוגיין). אבל עדיין קשה עליו ממתני' דפרק השואל את הפרה ושלחה לו על י' בנו ע"י עבדו או שא"ל שלח ע"י בנך מתה ה"ז חייב ופריך עלה בגמרא יד עבד כיד רבו דמי ואלו אבנו לא פריך מידי ואע"ג דסתמא מתנייא ומשמע אפי' בסמוכים על שלחנו וכן כתב הרשב"א בתשובה הביאה הב"י בח"מ סי' ש"מ יע"ש

ולדעת החולקים על ר"ת דס"ל דלא אמרה ר"י אלא במציאה דוקא דשייך ביה איבה צריך להבין אם כן כי נתן לו אביו מתנה לבנו הקטן הסמוך על שולחנו אמאי לא יזכה בה דהא אית ליה לקטן זכיה כשדעת אחרת מקנה מכיון דלא שייך בה משום