מחנה אפרים - א צא

ונהנה כבר משא"כ הכא דבשעת קדושין לא מטייא לידה שום הנאה ובמאי תתקדש נמצא דמה שאמרנו טובת הנאה אינה ממון היינו לומר דאין לו קנין ממון כדי שיוכל לקדש בו את האשה שהרי אסור ליתנה לכהן בטובת הנאה ואפי' לומר לישראל תן לי פרוטה ואתן לה לבן בתך כהן כמ"ש הרמב"ם והטור ז"ל בה' תרומות יע"ש אבל מ"מ קנין כל דהוא אית ליה בגוף המתנות כדי ליתנה לכל כהן שירצה ושאינו יכול הכהן להוציאה מידו של בעל הבית שלא מדעתו וכ"כ מהרש"ל ז"ל בחידושיו דאסור ליקחם שלא מדעת ב"ה דלא גרע מגוזל פחות משוה פרוטה ומשום הכי אצטריך רש"י ז"ל בסוגיין דמציעא הנז' לומר דאפקורי אפקריה ר"ג לאותו טובת הנאה וכ"כ ג"כ בפ' הזרוע בלשון אחרון ואם איתא דאי אמרינן טובת הנאה אינה ממון ר"ל דלית ליה לבעל הבית שום קנין בגווייהו מה היה צריך לאפקוריה

איברא דלפי מ"ש דאית להו לבעלים קנין בגוף המתנות ומ"ה מצי להורישם דהוי דבר שיש בו ממש וכ"כ יכול להקנותם אגב קרקע אלא דאשה אינה מתקדשת בו משום דבשעת הקידושין לא מטייא לה עדיין שום הנאה א"כ היכא דאמרה האשה תן מתנות אלו לקרובי כהן ואקדש אני לך יש להבין אם יהיה מקודשת כיון דבעת הקדושין ממש מטיא לה הנאה שוה כסף שהרי מצינו דאומר ישראל לחברו טול זוז זה ותן המתנות לא' כהן. א"ד כיון דבקדושין בעינן שיתן כסף או שוה כסף או לדידה או לאחר ע"פ דבורה והכא אינו נותן שום כסף מאחר דאין ביד הבעלים ליקח בשבילו שום כסף כי אם ע"י דיבור אחרים אינה מקודשת ולפ"ז נראה דמאן דס"ל טובת הנאה ממון ואם קידש את האשה מקודשת היינו טעמא משום דיכול ליתנו לכהן בטובת הנאה וכן משמע מהירוש' דבפ"ו דדמאי דר' יוחנן ס"ל דאין לו בטובת הנאה אלא שנותנם לכל מי שירצה וריב"ח ס"ל דנותן אדם את מעשרותיו בטובת הנאה ע"כ. ונלע"ד דבהא פליגי דר"י ס"ל טובת הנאה אינה ממון הילכך אסור ליתן את מעשרותיו בטובת הנאה וריב"ח ס"ל טובת הנאה ממון והיינו דקאמר דנותן אותה בטובת הנאה ועפ"י האמור נראה ליישב מה שהקשה הר"ן ז"ל בנדרים דף מ"ז גבי מתני' דאסר בנו בהנייתו בחייו יבמותו אם מת לא יירשנו ויתן לבניו או לאחיו במתנה וכו' וז"ל היכי שרי ליתן לבניו והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור כדאמרינן לעיל גבי תורם משלו על של חברו ומ"ה הוצרך לאוקומיה דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום שיזכו מן ההפקר עכ"ד. ולע"ד נראה דלפי שיטתו דס"ל טובת הנאה הוי ממון הא ודאי משום הכי אסור למודר לתרום משלו על של חבירו שהרי יש לו לבעל הכרי טובת הנאה של ממון שיכול ליתנו בטובת הנאה דהכי ס"ל לר' יוסי בר חנינא בירושלמי דס"ל טובת הנאה ממון משא"כ התם בשהדירו אביו מנכסיו דשפיר מצי ליתנם לבניו או לאחיו כיון דלית ביה טובת הנאה של ממון שהרי אינו יכול ליתנם המודר בטובת הנאה ולדעת הר"מ ז"ל נמי דפסק דטוב' הנאה אינה ממון נ"ל דלא קשה דגבי מתנות כהונה אית בהו טובת הנאה במה שנותן לכהן זה והניח לאחר אבל כשאסר אביו נכסיו עליו נהי דאם היה נותן לאחרים הוה לי' טובת הנאה כיון שהניח את בניו ונתן לאחרים אבל כל שנותנו לבניו או לאחיו לא מחזקי ליה טובה כיון דאיהו אינו יכול ליהנות מהם ומה שנתנה להם ולא לאחרים כך הוא הדרך דלא שביק אינש לבניו או לאחיו ונותן לאחרים ולפ"ז יצטרך לומר דכל היכא דאית ליה בנים לא יתן לאחיו וכ"כ כי אית ליה תרי בני לא מצי למישבק לחד ולמיהב לאידך והבכ"מ ז"ל כתב על זה בפ"ד דנדרים ז"ל ולי נראה שאפילו יתנם בידם ממש שרי דל"ד לתורם משלו על של חבירו דקא מתהני מטובת הנאה דידהו דשאני התם שהוא מהנ' את חבירו, ממונו המות' לו ומפני כך יש בו טובת הנאה אבל הכא שהוא מודיעם שממון זה אסור עליו ומפני כך נותנו להם והם ג"כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון אין לו עליהם טובת הנאה עכ"ל וקשה קצת על דבריו דהרי מתנות כהונה שע"כ צריך ליתנם לכהן וכהני' ג"כ שייכי בגווייהו ואפ"ה אית בהו טובת הנאה והתורם משלו על של חברו אין לו לבעל הכרי אלא טובה שנותנו לכל מי שירצה דע"כ צריך ליתנה לכהנים דשייכי בגוייהו ואעפ"כ אסור כיון דאית לי' הנאה דכהנים מחזקי לי' טובה והכא נמי כי נתנם לאחד מבניו או שהניח את בניו ונתנם לאחיו הרי מחזיקין לו טובה (א"ה עיין בכנה"ג בה' תרומות סימן שנ"א שהאריך):

הלכות זכיה מהפקר

סימן א כתב הר"מ ז"ל דבר תורה הפקר בפני אחד הוי הפקר אבל חכמים אמרו שלא יהיה בפחות משלשה עכ"ד אבל הרא"ש ז"ל כתב דד"ת אפי' בינו לבין עצמו הוי הפקר וכתב הב"י ז"ל בח"מ סי' רע"ב דאע"ג דמדברי סופרים לא הוי הפקר עד שיפקירנו בפני שלשה נפקא מינה לענין אם השאיל לעובד כוכבים בהמתו בשבת שיפקירנו בינו לבין עצמו ודיו ולע"ד נראה דכל כה"ג איפשר דאפי' הר"מ ז"ל מודה דמסתמא מפקר להו ואנן סהדי בכך וכדאמרינן בכמה דוכתי סתם גללים אפקורי מפקר להו ולא בעינן בפני אחד ד"ת ומד"ס בג' אלא במידי דסתמא לא הוי הפקר דלא הוי הפקר וטעם זה צריכים אנן לאמרו לסברת הרא"ש ג"כ כדי דלא תיקשי ליה דנהי דמן התורה סגי בינו לבין עצמו מ"מ כבר אמרו חכמים דאין הפקר בפחות משלשה אבל לפי מ"ש אתי שפיר דמ"ש חכמים בג' ה"ט משום דבלאו הכי לא גמר להקנותו והכא כיון דאיסורא הוא אי לא מפקר ליה אנן סהדי דגמר והפקיר ונראה מדברי הר"מ ז"ל עוד בה' נדרים דהא דבעי שלשה אינו אלא בקרקע אבל במטלטלין סגי באחד כדין תורה וה"ט משום דמטלטלי כל שהפקיר בפני אחד ה"ז גמר ומפקיר שהרי אותו שהפקירו בפניו יכול לזכות בהם ונאמן לומר הפקרת אותם וזכיתי בהם אני מן ההפקר במיגו דאי בעי אמר במתנה נתתה אותם לי משא"כ בקרקע דאינו נאמן לטעון הכי וכן נראה מדברי הרא"ש בפ"ד דנדרים. איברא דמדברי התוס' ז"ל בפ"ק דשבת דף ח"י ע"ב ד"ה דמפקרא להו אפקורי וכו' נראה דאף במטלטלין בעינן ג' (א"ה וכן נראה ג"כ ממ"ש התוס' בפרק אלו מציאות דף ל' ע"ב ד"ה אפקרי' יע"ש וכן נראה ממ"ש בס' ר"ב ז"ל בשם הרא"ש)

סימן ב והיכא דהיא מושכרת או שאולה ביד אחר אי יכול להפקירה ראיתי להטור בא"ח סי' רמ"ו שכתב דיכול להפקיר בהמתו שהיא בידו של עובד כוכבים ואפי' ליום שבת בלבד וכתב הב"י ז"ל וכיון דביום השבת רשות העובד כוכבים עלי' שהיא מושכרת או שאולה לעובד כוכבים אין אחר יכול לזכות בה עכ"ד. ויש לדקדק בדבריו דכי הוי רשות העובד כוכבים עליה אמאי אין אחר יכול לזכות בה כיון דאין לעובד כוכבים עליה אלא קנין פירות וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ואפשר לפרש דה"ק דכיון שהיא תחת רשות העובד כוכבים אינו יכול למשוך בה כדינו כדי לקנותה אבל אה"נ דאי אירע דמשכה כדינה ה"ז זכה בה אבל ראיתי בסמ"ע שכתב דאפי' בשבת אינו יכול לזכות בה ומ"מ אינו עובר כיון שהפקירה אלו דבריו ולע"ד אין דין זה נראה דאם אינו יכול לזכות בה שום אדם ואפי' בשבת א"כ לא גמר זה להפקיר ועיין בירושלמי הביאו בס' בני אהרן סי' כ"ב דלא מצינו הפקר לזה ופירותיו לזה. ובעיקר הדין שכתבו דיכול להפקיר בהמתו ליום שבת בלבד כדי שלא יעבור צריך להבין דמהסוגייא דנדרים מוכח דכל הפקר לזמן לא נפיק מרשותא דבעלים עד שיזכה בו אחר ואפי' רבנן לא פליגי אר"י אלא במפקיר סתם אבל במפקיר לזמן מודו ליה דכל כמה דלא זכה בי' אחר עדיין לא יצא מרשותו ומשום הכי יכול לחזור בי' אפשר לומר דס"ל להסמ"ג כשינוייא דר"ל דברייתא דקתני יכול לחזור בו ר"י היא ולא קי"ל כותיה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בה' נדרים נראה דס"ל כשינוייא דעולא ולכן נראה לי דהכא כיון דהוי איסורא אפי' בהפקר לזמן גמר והפקיר

סימן ג' וראיתי להר"ן ז"ל שכתב בפ"ק דפסחים לענין ביטול חמץ דלא מהני ביטול בלב משום דדברים שבלב לא הויין דברים ע"כ ולי נראה דכל כה"ג ביטול