מחנה אפרים - א צ

טובת הנאה אינה ממון ע"כ מוכח דרבא אית ליה דטובת הנאה אינה ממון כדאמר דאלו לסברת ר"ח ז"ל ודעימיה צריך לדחוקי בסוגיין דמציעא לומר דרבא לאו אליבא דנפשיה קאמר לה אלא אליבא דר' אבא ורבא גופיה הוא דמסיים וקאמר ולא היא כלומר לעולם טובת הנאה חשיב ממון ומאי דלא אקנייה בחליפין ה"ט וכו' אבל בקנין אגב שפיר קא מקנה וה"ט דר' זירא דקבלה אבל פשטן של דברים נראה דסתמא דתלמודא הוא דקאמר ולא היא ולכאורה נראה שהרמב"ם ז"ל מפרש לה הכי דסתמא דתלמודא קאמר דר' אבא לא עביד שפיר במאי דלא קבלה דאע"פ דטובת הנאה אינה ממון מ"מ כיון דיש כח לבעלים ליתנם למי שירצו שפיר מצי להקנותם באגב ומאי דלא ניקנו בחליפין היינו טעמא משום דנתינה כתיבה בהו ולפי זה אתי שפיר דאע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק דטובת הנאה אינה ממון אפילו הכי פסק בפרק בתרא דמעשר שני דמתנות כהונה נקנית באגב. ולפי זה אתי שפיר ג"כ מאי דהוה קשיא לי בסוגיא דאמאי אצטריך רבא לומר דר' אבא ס"ל דטובת הנאה אינה ממון מדלא הקנה להו בחליפין ומ"ה אותביה לעולא והלא בפשיטות הוה ליה לומר דשפיר עבד דלא קבלה ר' אבא שהרי עולא גופיה ס"ל בפרק האיש מקדש דטובת הנאה אינה ממון ואותביה שם ר' אבא לעולא ושני ליה ומשמע דלבתר דשני ליה קבלה מיניה ואדרבא למאן דקבלה קשה ואיך קאמר סתמא דתלמודא ולא היא כלומר דשפיר מתוקמא ההיא דר"ג באגב דטובת הנאה הוי ממון והלא עולא גופיה ס"ל דטובת הנאה אינה ממון והדרא קושיא לדוכתא אבל לפי מה שפי' דלא תלי' הא בהא דאפשר דאע"פ דטובת הנאה אינה ממון אפשר דמקניא באגב ניחא דאצטריך רבא להוכיח דכל מידי דלא הוי ממון לא מקני בחליפין או באגב ולזה דחי ליה שפיר דשפיר עבד מאן דקבלה דלעולם מקניא וחליפין ה"ט משום דנתינה כתיב בהו נמצא עולה מהאמור דלסברת ר"ח ודעמיה טובת הנאה הוי ממון ואם נטלם כהן שלא מדעת בע"ה מוציאין אותן מידו אבל הר"מ ז"ל ודעמיה ס"ל טובת הנאה אינה ממון ואע"ג דאסור לו לכהן ליטלם שלא מדעת ב"ה מ"מ אם עבר ונטלם אין מוציאין אותם מידו כמבואר בדבריו בפי"ב מהלכות תרומות יע"ש. ולכאורה נראה דגם הראב"ד ז"ל ס"ל כן

אמנם ראיתי להראב"ד בפ"ו מה' מעשר גבי מ"ש הר"מ ז"ל כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתם מוציאין את התרומות והמעשרות מידיהן קנס הוא להם כו' שהשיג עליו וז"ל אני אומר שאינו קנס אבל מפני שאמר להם מנתא דכהן לא זבני לך עכ"ל נראה מזה דס"ל דטובת הנאה הויא ממון דאי ס"ל דטובת הנאה אינה ממון הא ודאי אין מוציאין מידו של כהן וצ"ע

ונראה דאפילו לסברת הרמב"ם ז"ל ודעמיה דס"ל דטובת הנאה אינה ממון ואם לקחם כהן שלא מדעת בעלים זכה בהם היינו דוקא אם נטלם כהן דכיון דכהן שייך בגוייהו זכה בהו ואפי' לצי"ש נראה קצת דאינו חייב להחזיר אבל אם לקחם ישראל חברו כיון דלא שייך בגוייהו גזל הוא בידו וחייב להחזירם לב"ה מדיני שמים ואינו יכול הוא ליתנם לכהן שירצה וכן מוכח קצת מההיא דאמרינן בפרק אין בין המודר דף ל"ו גבי תורם משלו על של חברו אי טובת הנאה של ב"ה ה"ז חייב לתתם לבעל הכרי שטובת הנאה שלו ומינה נשמע בתורם משל חברו על של חברו שהתורם חייב לתתם לבעלים כדי שיתנם לכהן שירצה ודוחק הוא לומר דההיא איירי אליבא דמ"ד טובת הנאה ממון ומש"ה חייב להחזירם דסתמא לא משמע הכי ובסוף פרק החובל דרשינן לשמור ולא לחלק לעניים ופירש רש"י ז"ל דכיון שנתנם לחלקם תו לאו דמפקיד נינהו ועניים לא מצו תבעי דלכל חד מצי לומר לא לדידך יהיבנא וכו' וזו היא הלכה פסוקה ומשמע דכל שהמפקיד לא נתן רשות לחלקם אלא לשומרם ויחזירם לבעלים והם יחלקום הבעלים תובעין אותו עדיין אם פשע בהם ונאבדו וכן כתב בפירוש הנ"י ז"ל בפרק הגוזל בתרא גבי אין לך פדיון שבוים גדול מזה ומ"ש מהר"ם ז"ל הביאו המרדכי בפרק שבועות הדיינין דאין חייב להחזיר ראובן דטובת אינו ממון יע"ש איירי בשטוען ראובן שנתן לו שמעון לחלק גם קרן גם פירות לפי ראות עיניו וסילק עצמו שמעון מטובת' הנאה דידהו ומשום הכי כתב שאר ורברי ראובן דודאי אין צריך להחזירה לשמעון ואין להשביע ומן אפילו יכפור שמעון בזה כיון דטובת הנאה אינה ממון וכיון דהוי דבר שאין מוציאין אותו בדיינים אין מחויב לישבע אבל ודאי אם היה מודה ראובן לשמעון שעדיין נשאר לו טובת הנאה לשמעון היה חייב להחזירה לו לצי"ש כמש"ל והוצרכתי להרחיב הדבור בזה מפני שמדברי מהריק"ו ז"ל בשרש קס"א אין נראה כן וז"ל הצ"ל וא"כ יש לומר דכל שכן הכא דאין הקהל צריכין להחזיר ליורש כיון דאפילו המוריש לא היה לו בה אלא טובת הנאה ועוד יש לדמותו לקנס דאין אדם מורישו לבניו וכו' יע"ש ולע"ד נראה כמ"ש ופשיטא דהקהל היו צריכים להחזיר לאביהם כיון דאית ליה טובת הנאה ליתנו למי שירצה וה"ה ג"כ לבניו חייבים להחזיר כיון דאית ליורש טובת הנאה ואפי' אי טובת הנאה אינה ממון ואין מוציאין בדיינים מכל מקום בדיני שמים חייבים להחזיר ותדע דטובת הנאה אפילו אינה ממון יורש יורשה ממ"ש רש"י ז"ל בפרק האיש מקדש גבי מאי דמשני תלמודא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בטבלי' שנפלו לו מבית אבי אמו כהן דמר סבר לאו כמי שהורמו דמיין כו' פירש רש"י וז"ל וצריך היורש ליתנם לכהן דאין לו בהם אלא טובת הנאה הרי בהדיא דאפילו טובת הנאה אינה ממון מ"מ יורש יורשה

נמצא עולה מהאמור דטובת הנאה אף אי לא הוי ממון לא הוי כדבר שאין בו ממש דאי הוי כדבר שאין בו ממש היכי מצי להורישו לבניו דבפרק מי שמת אמרו ידור פ' בבית זה לא אמר כלום משום דליתיה במתנת בריא ואפילו בקנין דאין קנין חייל על דבר שאין בו ממש ופריך והא הלואתו לפלוני דליתיה בבריא ואיתיה בש"מ ומשני הואיל ויורש יורשה כלומר ומתנת ש"מ כירושה שוויה רבנן משמע דדירה לבד אין היורש יורשה וכגון שמכר את הבית ושייר לעצמו האויר שלמעלה בלא גוף וכן כתבו שם הראשונים ז"ל. ועוד אי טובת הנאה הוי כדבר שאין בו ממש איך יכול להקנותו בקנין או באגב ובפי' כתב הר"מ ז"ל דטובת הנאה נקנית בקנין או באגב כנז"ל מכל זה ע"כ צ"ל דקנין כל דהו אית להו לבעלים בגוף המתנות. ומה שהביא מור"ם ז"ל בהג"ה סי' רע"ו דאין יכול להורישו וליתנו במתנה דטובת הנאה אינה ממון וכו' כבר נדחק בו הבש"ך ז"ל וכתב דהיינו דוקא כשהיא ביד אחרים דלא עדיף ממורישו דאינו יכול להוציאו מתחת ידי אחרים כיון דאינו ממון אבל אם הוא ביד היורש פשיטא דזכה דטובת הנאה שלו יע"ש

הן אמת דצריך להבין לפי זה דאם כן גבי קדושין כי קידש בהם את האשה אמאי אינה מקודשת באותה הנאה שיש לה לנותנם לכל כהן שירצה ובשלמא אי הוה אמרינן דטובת הנאה הוי כדבר שאין בו ממש ואינו יכול להקנות טובת הנאה זו לאשה כדי דתקדש בו ניחא דלדידיה הוא דזכי ליה רחמנא אבל לאחרים שאינן בעליו במאי תזכי באותו טובת הנאה כיון דטובת הנאה אינה ממון ונמצא לפי זה דהכהנים יכולים להוציא מידם מכיון שהבעלים נסתלקו מטובת הנאה דיליה והיא לא זכתה ביה ואלו לא היה כי אם מ"ש הר"מ ז"ל דיכול להקנותם בחליפין או באגב אפשר לדחות דלא כתב כן אלא כשמקנה גוף המתנות לכהן דאית ליה זכיה בגוף המתנות אבל להקנותם לישראל חברו כיון דאין לו זכיה בגוף כי אם לטובת הנאה לחוד אפשר לומר דהוי דבר שאין בו ממש ולא מתפסה בקנין ואפי' כי מטו המתנות גופייהו לידו כיון דאין לו שייכות וזכיה בגופייהו בטובת הנאה נמי לא זכה

אמנם אי אפשר לומר כן מדמצינו דיורש יורשה וגם הרב בעל ש"ך כתב בפשיטות דאם הוא בידו מצי ליתנם וזכה המקבל בטובת הנאה וע"כ צ"ל דה"ט דאינה מקודשת משום דבשעת קידושין לא מטייא לה שום הנאה ולא דמי לתן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת בטובת הנאה שיש לה באותה מתנה דהתם בשעת הקידושין יש לה טובת הנאה