מחנה אפרים - א פט

בעצמם של מתנות כלום וכו' אלמא דס"ל איפכא דעל מנת תנאה הוי ולא שיורא והרב בפ"ח ז"ל בי"ד סי' ס"א תירץ דשאני גבי מתנות דמתנות איתנהו בעולם וקנין איכא אלא דלא מהני תנאה משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל גבי מעשר אם אנו אומרים שהוא תנאי נתבטל המעשר לגמרי לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"כ לומר דשיורי שייר מקום מעשר וכו' ודבריו תמוהים דבתנאי לא שייך לומר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאדם שפיר מתנה בדבר שלא בא לעולם כמ"ש כל הראשונים ז"ל ועיין מ"ש הרמב"ן ז"ל בסוגיא דבן לוי בשם מוהר"י הלוי וכעת צ"ע. ועוד יש לדקדק בדעת הרמב"ם ז"ל דלמה פירש להא דחוץ מן המתנות בשותף וכל הראשונים פירשו במוכר בהמה לישראל והנה לזה נראה דהרמב"ם נימוקו עמו דאי איירי בכהן המוכר לישראל בלאו תנאי המתנות של הכהן המוכר וכ"כ בפ"ו מהלכות מעשר כהן או לוי שמכרו פירות תלושים קודם שתגמר מלאכתם ואין צ"ל אם מכרו במחובר הרי התרומה או המעשר שלהם וכו'. ונראה לע"ד בדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דס"ל דגבי מתנות כיון דהמתנות הוי דבר נפרד ומסויים ואי שיורי שיירם ולא מכרם הוה ליה למימר חוץ מהמתנות מדקאמר ע"מ אמרינן ותנאה הוי אבל הכא גבי מעשר אפילו אי הוי שיורא שפיר קאמר על מנת כיון דבמה שמכר בעצמו שייר ולא הוי דבר מסויים דמי לתנא' ומשום הכי נקיט לישנא דע"מ ולפ"ז הא דמייתי הרמב"ן ראיה מפרק הזרוע אינו אלא ללמוד משם דאפילו למאן דאמר תנאה הוי מ"מ אין קיום המקח תלוי בכך בכי האי גוונא דאינו מתנה עם חברו שיעשה או שלא יעשה דבכה"ג בעלמא קיום המקח תלוי בקיום התנאי אבל הכא שאינו מתנה עם חברו שיתן הוא אלא הוא רוצה לזכות באותו דבר ממילא אז אין קיום המקח תלוי בו והחילוק מבואר דבמתנה ואומר ע"מ שתתן אז ודאי אם לא נתן המקח בטל אבל הכא אינו מתנה עם חבירו שיתן עד שנאמר אם לא נתן בטל המקח שהרי לא התנה עם חברו שום דבר אלא הוא מתנה לזכות ממילא ואי אפשר לזכות ממילא

והרשב"א ז"ל כתב בתשו' החדשות סי' ק"מ וז"ל כי ע"מ הכתוב בשטר זה אינו דומה לשאר ע"מ דעלמא שהוא תנאי גמור שגוף המעשה תלוי בקיומו כגון על מנת שאתן שאם לא נתן אינה מקודשת אבל על מנת האמור כאן שלא יהא לבעלה רשות בהם נראה שאין גוף המתנה תלויה בו שאם נתכוון לכך היה לו לומר שלא תתן וכו' ובפ"ק דקדושין גבי נותן לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו דקנה עבד וקנה רבו הקשו הריטב"א והר"ן ז"ל וא"ת והא ע"כ איירי בדכפליה לתנאיה שאם יקנה רבו שתתבטל המתנה דהא ר"מ הוא דבעי תנאי כפול ואם כן נמצא בהתבטל התנאי נתבטלה המתנה ע"כ. הרי מוכח מדבריהם דלא הוקשה להו אלא משום דכפליה לתנאיה ופי' שאם יקנה שתהיה המתנה בטלה משמע דאי לא הוה בענין כפל התנאי לא הוה קשה מידי ואע"ג דאמר ע"מ שאין לרבו רשות דגלי דעתיה דלא בעי שיקנה רבו וה"ט כמ"ש דלא התנה עם המקבל שאם יתן לרבו שתהיה המתנה בטלה וע"מ שאין לרבו דקאמר אין במשמע שתהיה המתנה תלויה בכך וכן מבואר בדברי הריטב"א שם יע"ש. זהו הנראה ליישב הסוגיא לדעת הרמב"ן ז"ל

נמצינו למדין מהאי פלוגתא לש"מ שנתן מתנה בלשון זה בית פ' נתון לראובן ע"מ שידור בה שמעון כל כך זמן והנה מצד הדין שמעון לא קנה דש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום אבל אי אמרינן דעל מנת תנאה הוי כדעת הרא"ש אם רוצה ראובן לזכות במתנת הבית צריך שיקיים התנאי ויניח לדור בה את שמעון הזמן שהתנה הנותן אבל לדעת הרמב"ן שכל שאינו עם שכנגדו ממש הוי שיורא ששייר במתנתו הכא ששמעון לא קנה מן הדין קנה ראובן הבית לגמרי אף שלא ידור בה שמעון כלל והוי כמו דקל לאחד ופירותיו לאחר דנתרוקן כל הזכות לבעל הדקל כמו שפירש הרמב"ן בפרק מי שמת על הך סוגיא דדקל לאחד יע"ש. ועוד נפקא מהאי פלוגתא למאי דגרסינן בגיטין בפרק המביא תניין הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ופירש רש"י דה"ט דכיון דשייר הבעל הנייר לעצמו נמצאו אותיות פורחות באויר על מנת שתחזיר לי את הנייר מגורשת דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי כדמסיק בפרק מי שאחזו. ואם א"ל ע"מ שהנייר שלי לא מצאתי מפורש מה דינו ולע"ד תליא בהאי פלוגתא דלדעת הרא"ש תנאה הוי ומגורשת ולדעת הרמב"ן הוי שיורא ואינה מגורשת

סימן ו מי שמכר שפחה לחברו ואמר לו שפחה מעוברת אני מוכר לך ואחר כך נמצא שבשעת מכירה כבר ילדה הולד של מי

תשובה הרמב"ם ז"ל כתב בפכ"ז מהלכות מכירה וז"ל שפחה מעוברת אני מוכר לך והיתה מעוברת מכר לו את הולד אבל אמ"ל שפחה סתם לא מכר את הולד והכי מוכח מהתוס' יע"ש. ולכאורה נראה דע"כ לא אמרינן דאם אמ"ל שפחה מעוברת דמכר לו את הולד היינו כשהיתה מעוברת באותה שעה אבל אם באותה שעה כבר ילדה כנ"ד לא הוי הולד של לוקח דאם תאמר לא כי אלא אף בכה"ג הוי הולד של לוקח מכיון דהמוכר רצה למכור גם הולד מה לי ילדה קודם מה לי ילדה אח"כ א"כ מתני' דקתני המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר ברשותי ילדה כלומר קודם שמכרתי ילדה וזה אומר אח"כ ילדה וכן המוכר שפחה וילדה וכו' במאי קא מיירי אי בסתם אפילו ילדה אחר כך לא מכר לו את הולד ואי במפרש ואומר שפחה מעוברת אפילו ילדה קודם מכר את הולד. איברא דאיכא לפרושי ולומר דמאי דנקט הרמב"ם ז"ל פרה מעוברת איירי כשאין הפרה לפניהם בשעת המכירה ולפיכך אם א"ל פרה מעוברת אני מוכר לך ה"ז מכר את הולד ואפילו נמצא שילדה מקודם המכירה. אבל אי לא אמ"ל פרה מעוברת שיש לי אני מוכר לך אז יש חילוק דאם נמצא שילדה מקודם המכירה אינו מכור דפרה כמות שהיא בעת המכירה קא"ל ואם לא ילדה עדיין בעת המכירה ודאי כוליה מכר ליה כמות שהיא ובירושלמי משמע דמתני' דהמחליף פרה איירי כשנמצאת מעוברת אבל אם היה ידוע להם שהפרה היתה מעוברת סתמא חשיב כאלו א"ל פרה מעוברת ואפילו נמצאת שילדה קודם המכירה הוי של לוקח: הלכות טובת הנאה מימי חורפו

סימן א טובת הנאה אי הויא ממון אי לא נחלקו בו הראשונים ז"ל דר"ח והרא"ש והר"ן ז"ל ס"ל דהויא ממון כמבואר בסוגין דסוף האיש מקדש יע"ש והוכיחו כן מסוגיא דפרק בתרא דנדרים דף פ"ה דמשני רבא התם דמתני' היינו טעמא דיטלו כהנים ע"כ דכיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים מכי אסריה עלייהו שויא עפרא בעלמא ופי' שם כל המפרשים דס"ל טובת הנאה הויא ממון יע"ש. אבל הרמב"ם ודעימיה פסקו דטובת הנאה אינה ממון כמבואר בדבריו פ"ה מה' אישות ונראה דהם מפרשים סוגיא דנדרים הכי לא תימא דטעמא דשרי ברישא משום דטובת הנאה אינה ממון דאפי' טובת הנאה אינה ממון היה אסור דטובת הנאה מיהא אית ליה שהתורה נתנה לו כח ליתנם למי שירצה ואין הכהן רשאי ליטלם שלא מדעת בעל הבית כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מה' תרומות ז"ל ולא יטלם אחר שהורמו אלא מדעת בעלים שהרי הם של בעלים וכו' עכ"ל ולא עוד אלא דמצי הישראל ליקח ד' זוזי מישראל חבריה כדי ליתנם לבן בתו כהן כמבואר בדברי הרמב"ם בפרק הנז' ובנדרים אפי' ויתור אסור אלא ה"ט דשרי משום דכיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים מכי אסריה עלייהו שויא לטובת הנאה דידיה עפרא בעלמא (א"ה מסייע לזה מאי דאמר רבא דיטלו בע"כ דאילו הוי כפי' הראשון דהוי ממון קשה אמאי יטלו בע"כ מאחר שיכול למכרה לאחרים עיין בחי' הרשב"א) ומפשטא דשמעתין בפ"ק דמציעא גבי מתני' דראה אותם רצין אחר מציאה וכו' דאוקמה עולא בעומד בצד שדהו ואותביה ר' אבא מההיא מעשה דר"ג וזקנים וכו' ומשני ההו' מדרבנן ר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ור' זירא קבלה ור' אבא לא קבלה ואמר רבא דשפיר עבד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא