מחנה אפרים - א פח

ראיתי להר"ן ז"ל בפ' אע"פ שכתב בשם הרא"ה ז"ל דכל שאמרה איני ניזונית ואיני עושה מיד נתבטלה התקנה ושוב אינה יכולה לומר הריני עושה וניזונית שאינו בדין שיהא הרשות בידה לשנות הדבר בכל פעם שתרצה שא"כ בשלא תמצא מלאכה תרצה להיות ניזונית וכשתמצא תאמר איני ניזונית ולקתה מדת הדין אלא ודאי מיד שאמר' אי אפשי בתקנת חכמים הפסיד' ושוב אין לה מזונות עכ"ל. ובחדושי הריטב"א ז"ל בפ' הנז' כתב ז"ל דעת התוס' שאע"פ שאמרה האשה בב"ד איני ניזונית ואיני עושה הרשות בידה לחזור בה כשתרצה דמזונות דכל יומא חוב הוא באנפי נפשה אבל מורי הרא"ה היה אומר דכיון שאמרה כן בב"ד פקעה תקנת מזונות מינה ונראין דבריו עכ"ל וכ"כ הריטב"א ז"ל ג"כ בפרק הכותב יע"ש ולפי הטעם שפירשו נראה דלא סגי אלא כשאמרה היא איני ניזונית ואיני עושה דכיון דהיא עקרה התקנה בע"כ של בעל אינו בדין שיהא רשות בידה לכשתרצה שאינה מספקת. אבל אם הבעל א"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ליכא למימר להאי טעמא דאינו בדין שהרי מדעת הבעל היה ועד עכשיו נתרצית והשתא אינה רוצה. ולפי זה אין מקום למה שרצה הרב מהר"ר אליהו בן חיים ז"ל בח"ב סי' מ"ג ללמוד מדברי הר"ן אלו לאשה שנתנה רשות לבעלה למנוע עונתה דלא מצי חזרה בה ונראה דהר"ן לא איצטריך להאי טעמא אלא בסתמא שאמרה איני ניזונית ואיני עושה ולא נתנה קצבה לדברים שהי' יכולה לומר לא אמרתי אלא בהיה ספוקה אבל עכשיו שאינה מספקת לא מחלתי ולזה אמר דאפ"ה אינו בדין שיהא רשות בידה וכמ"ש. אבל כל היכא דפי' בהדיא שאינה ניזונית לעולם או לזמן פלוני אלא תהא עושה ואוכל' ל"ש שאמר' היא ל"ש שאמר הבעל וקבלה הרי היא כבר פטרתו מחיובא וכמש"ל. וכ"נ ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' אישות באשה שמחלה כתובתה אין לה מזונות. ולפי מ"ש לעיל יראה דה"ה לראובן שנתחייב לפרנס לשמעון שלש שנים ובתוך הזמן פטרו שמעון לראובן מחיוב המזונות דה"ז פטור וכ"נ מהתוס' בפרק הנושא את האשה ופסק' לזון את בתה ג' שנים וכתב' לו שובר לא מהני דזכין לקטן ואין חבין לו. איברא דמדברי התוס' שכתבו בפ' הכותב ובפ' חזקת דהא דמצי להסתלק מדבר שלא בא לעולם היינו במידי דהוי תקנת חכמים דאין מזכין לאדם בע"כ ולפי דבריהם היה נראה דבנ"ד שנתחייב לו לפרנסו דמדינא חייב וכבר חל חיובא תו לא יועיל סילוק ונלע"ד דע"כ לא אצטריכו לומר דמועיל הסילוק משום דהוי' תקנתא אלא לגבי ירושה דאי הוה ס"ל דירושת הבעל מן התורה לא הוה מועיל מה שמסלק נפשיה השתא מה שא"כ לגבי חיובא דמזונות דכבר חל חיובא עליה דבעל לזונה ויכולה היא לפוטרו מחיובו. וכ"ת א"כ איך כתבו התוס' דמדרבא בלא רב כהנא לא הוה שמעינן שאדם יכול להתנות בדשלב"ל דאטו יש לה ליטול מזונות בע"כ וכשרוצה חוזרת בה משמע דאי במלתא דרבא הוה פירש בהדיא דלא מצית לחזור בה הוה שמעינן מינה שיכול אדם להתנות בדשלב"ל ולפי מה שכתבנו לא הוה שמעינן מידי ונראה לע"ד לתרץ דרבא ורב הונא שאמרו יכולה אשה שתאמר איני ניזונית וכו' בכל גוונא איירי ואפילו אמרה הכי בשעת קדושין מקמי דנמטייה זמן חיובא דמזונות והרי היא מסלקת נפשה ממזונות דעדיין לא באו לעולם ועוד יש ליישב באופן אחר

סימן ה גרסינן בפרק המוכר את הבית דף ס"ג בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שהמעשר שלי מעשר ראשון שלו ופריך עלה והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשני כיון דאמר ע"מ שמעשר ראשון שלו שיורו שייר מקום מעשר וכו'. והקשו הראשונים דמאי מקשה הגמרא והא אין אדם מקנה דשלב"ל נהי דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אדם מתנה בדבר שלא בא לעולם ותירץ הרא"ש ז"ל דע"כ האי תנא סבר דע"מ שיורא הוי ולא תנאה דאי ס"ל תנאה הוי הוה ליה למימר אם נתן לו מעשר קנה ואי לא לא קנה אלא מדקתני מעשר ראשון שלו שמע מינה דס"ל דשיורא הוי והטעם דהוי שיור ולא תנאי דבתנאי לא מצי לאתנויי דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי עכ"ל. ומתוך מ"ש הרא"ש ז"ל בפרק הזרוע גבי ע"מ שהמתנות שלי מוכח להדיא דאף בכה"ג דאיכא למימר דלשיורא איכוון לא קי"ל כי האי תנא דס"ל דשיורא הוי אלא תנאה הוי ולא מהני האי תנאה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה שהתורה אמרה שיתנם לכל כהן שירצה ולפי מ"ש שם נראה דהיה יכול להוכיח בסוגיין דפרק המוכר דע"כ ס"ל להאי תנא דשיורא הוי ולא תנאה דאי תנאה הוי איך קאמר מעשר ראשון שלו דמאן דסבר דהוי תנאה ס"ל דהתנאי בטל. איך שיהיה למדנו מדבריו דהמוכר שדה ואמר ע"מ שכל כך מהפירות יהיו שלי בכל שנה תנאה הוי ואם לא נתן לו כמו שהתנה המכר בטל. ולפי זה צריך להבין מה שכתב הטור סי' ר"ט ז"ל אבל אם מתנה ע"מ שתתן לי מהפירות כ"כ בכל שנה אז קיום המקח תלוי בו ע"כ. ויש לדקדק דמאי איריא אומר ע"מ שתתן שזה אליבא דכ"ע הוי תנאי לישמעי' חדושא דאפי' לא אמר ע"מ שתתן אלא ע"מ שכ"כ מהפירות יהיו שלי הוי תנאי ואם לא נתן בטל המקח. ומן היותר תימ' על הרב"י שאחר שהביא דברי הרא"ש כתב ז"ל ולפי זה לדידן דקי"ל דע"מ תנאה הוי אם אמר ע"מ שתתן לי אז קיום המקח תלוי בו ודבריו אינם מובנים דבע"מ שתתן ליכא מ"ד דלא הוי תנאה ואח"כ הביא סברת הרמב"ן ז"ל לחולק ולכאורה נראה דבע"מ שתתן כ"ע מודו דהוי תנאה וצ"ע. והרמב"ן ז"ל תירץ לעיקר הקושיא דטעמא דהכא לאו משום דס"ל להאי תנא דע"מ שיורא הוי אלא הכא הוי טעמא דכיון דבמ' שמכר שייר אינו דומה לאומר ע"מ שתתן לי כ"כ מהפירות בכל שנה דהתם ודאי המכר מתבטל אם לא יתן אבל כאן שא"ל ע"מ שהמעשרות שלי ר"ל שהוא משיירו לעצמו ואינו מוכרו הלכך אף על פי שלא נתן אין המכר מתבטל בכך וכן דעת רבינו חננאל ז"ל והגאון והר"ן ז"ל ולפי דברי הגאונים הללו ברייתא דבן לוי הלכתא היא ובעלמא ג"כ האומר ע"מ שכל כך מהפירות יהיו שלי בכל שנה שיורא הוי ואף אם לא נתן אין המכר מתבטל בכך כיון שבמ' שמכר שייר

העולה מן האמור דבע"מ שתתן לכ"ע תנאה הוי והיכא דאמר ע"מ שכל כך מהפירות שלי ולא הזכיר שתתן לי לדעת הרא"ש גם זה הוי תנאה ואם לא נתן בטל מקח ולדעת הרמב"ן ז"ל ודעמיה הוי שיורא כיון שבמה שמכר שייר והרחבתי הדברים מפני שמדברי הרב"י ז"ל לא נראה כן. ולע"ד נראה עיקר כסברת הרמב"ן ז"ל מההיא דפרק החובל דף צ' בפלוגתא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי אי לא מייתי ברייתא דהמוכר עבדו על מנת שישמשנו שלשים יום ר"מ אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ר' יהודה אומר שני ישנו בדין יום או יומים וכו' אלמא כל המוכר בעל מנת בגוף הדבר שמוכר דשיורא הוי ומשום הכי קאמר ת"ק דסובר קנין פירות כקנין הגוף דמי דראשון ישנו בדין יום או יומים ור"י דקאמר דשני ישנו בדין יום או יומים היינו משום דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דאי אמרת דתנאה הוי כסברת הרא"ש ז"ל אם כן מה שייך הכא קנין פירות הלא המוכר הכל מכר גוף ופירות מכר גמור ומה שחייב לשמש לרבו ראשון שלשי' יום אינו אלא לקיומי תנאיה וחילוק זה אף שהוא ראוי לאמר בלתי ראיה מצאתי להרב מוהרימ"ט בראשונות סי' קט"ז שכתב חילוק זה והכריחו מסוגיין דר"פ המגרש יע"ש. איברא דצריך להבין לסברת הרמב"ן דאיך סוגיא דבן לוי הלכתא היא לענין דינא דכיון דבמה שמכר שייר שיורא הוי ההיא סוגיא דפרק הזרוע גבי כהן שמכר פרה לישראל וא"ל ע"מ שהמתנות שלי דקתני נותנם לכל כהן שירצה משום דס"ל דע"מ תנאה הוי וקי"ל הכי דדוקא חוץ מהמתנות הוי שיורא אבל ע"מ הוי תנאה והרי התם דבמה שמכר שייר ואפילו הכי אמרי' דהוי תנאה

ובדעת הרמב"ם ז"ל נתחבטו בו האחרונים ז"ל שבפ"ו מהלכות מעשר כתב כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שהמעשר שלי לעולם המעשר שלו כיון שאמר ע"מ נעשה כמי ששייר מקום המעשר אלמא דס"ל דשיורא הוי ואלו בפ"ט מהלכות בכורים כתב התנה הכהן עמו שהוא שותף עמו חוץ מן המתנות הרי המתנות לכהן אבל אם אמ"ל ע"מ שהמתנות שלי הרי המתנות של ישראל ונותנם לכל כהן שירצה שהאומר ע"מ לא שייר לו