מחנה אפרים - א פז

האילנות כלומר דמשיוציאו הוי פירי הראוי. ובפרק האיש מקדש דף נ"ד מוקי מתניתא דהפודה נטע רבעי שלו מוסיף חומש בין משלו בין שנותן לו במתנה ואפי' כר"מ והב"ע כגון דיהביה ניהליה כשהוא סמדר ודלא כר"י דאמר סמדר אסור משום פירי. אלמא מוכח דכל שניכרו הפירות אע"פ שעדיין אין נקרא פירי מצי להקנותו ולא מיקרי מקנה דבר שלא בא לעולם וכן כתב הריטב"א ז"ל וכן כתבו בתוס' רי"ד שם ודייק לה מדלא מוקי לה בדיהביה ניהליה קודם שבאו לעולם והוה אתי אפי' כר"י אלא דאצטריך לאוקומה אליבא דהלכתא דקודם שלא ב"ל אינו יכול להקנותם עד שיהיו סמדר יע"ש. איברא דעדיין יש לדחות דמיירי כשהקנה השדה לפירותיו ואי דעשה כן קודם שבאו לעולם לא הוה צריך למתנייא דפשיטא דשלו חשיב וחייב בחומש וע"כ צריך לומר דמיירי כשהקנה אותם בעודם סמדר ואצטריך לאשמועינן לאפוקי דר"י וראיתי להתוספות בפרק איזהו נשך דף ס"ד ע"א שכתבו דגבי פרדסא שמוכר בעודם בוסר אינו זוכה בשום דבר מהשתא והוי זוזי הלואה משמע דבעודם עדיין בוסר לא מצי להקנותם אבל ממה שכתבו אחר זה ועוד דמשכנתא קנו לו קרקע לכל דבר אפי' למישטח בו פירי וכל תשמיש שירצה אבל בפרדס אינו מוכר לו אלא היין בלבד ע"כ נראה דלא פסיקא להו אם בעודם בוסר חשיב דשלב"ל ולהכי איצטריכו לומר דשאני פרדס דאינו מוכר לו אלא יין בלבד ומיחזי כאגר נטר וכן נראה לדקדק מסוף דבריהם שכתבו וז"ל ולאיכא דאמרי דשרי רבא כיון דממילא קא רבו אתיא אפילו כרב ופרדסא מיירי כשלא יצא עדיין הפירי כלל. (א"ה עיין בס' בני יעקב דף ס"ה וס"ו)

סימן ג מי שמכר חפץ לחברו כדי שיתן לו חפץ אחר בשבילו ולא היה באותה שעה ברשות הלוקח אותו החפץ

תשובה כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכות מכירה ז"ל אבל הפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין ברשות מוכר חייב לקנות ואם חזר מקבל מי שפרע וכתב הבכ"מ ז"ל דמנין לו לרבינו כן דמההיא דפרק איזהו נשך ליכא ראיה דההיא לענין איסור רבית איתנייא יע"ש. וראיתי מי שכתב דמפירוש רש"י ז"ל בריש פרקין שכתב ז"ל כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא ה"ל רבית הואיל ואם בא לחזור קאי במי שפרע וכו' נראה דס"ל כן וה"נ מוכח מההיא דאמרינן האי מאן דיהיב זוזי אתרעא צריך לאתחזויי לבי דרי וכו' ופריך למאי אי למקנא וכו' אלא לקבולי עליה מי שפרע עכ"ד. (א"ה עיין בס' בני אהרן סי' צ"ז) ואנכי לא ידעתי מכל זה ראיה דהכא איירי כשהפירות ברשותיה דמוכר ושייך בהו מי שפרע אבל היכא דליתנהו פירי ברשותיה דמוכר מנא לן דקנה לענין מי שפרע וכ"ת אי ליכא מי שפרע אמאי שרי לפסוק והא משמע מפירוש רש"י בא"נ דף ס"ג ע"א דהיכא דיש לו דבהכי מיירי ברייתא דר' אושעיא לא שרי אלא מטעם דקנה לענין מי שפרע זה אינו קושיא דע"כ לא אצטריך רש"י להאי טעמא אלא בבא לחוב בדמיהם שאין לו עכשיו מעות אבל בפוסק על המעות התם טעמא אחרינא איכא משום דא"ל שקול טובותיך ושדייא אחיזרי (א"ה עיין בשיטת ר' בצלאל ז"ל דף קמ"ג ע"ג ד"ה רבה ור"י דאמרי תרווייהו וכו' יע"ש) וכן צ"ל לפי מ"ד שהביא הרב בעל התרומות ז"ל שער מ"ו ח"ד דס"ל כמ"ש מרן ז"ל אמנם נראה לי ראיה לדעת רבינו מההיא דאיתא בפרקין דף ע"ד ע"א בעובד' דאמימר יהיב זוזי מכי מעיילי עפרא ופריך כמאן אי כר"מ הא אמר עד שיעשו אי כר"י האמר אע"פ שאין לזה יש לזה ומשני לעולם כר"י ובאתרא דאמימר עשיק עפרא אי דמעיילי סמכא דעתיה ואי לא לא סמכא דעתיה ומדקאמר סמכא דעתיה או לא סמכא דעתיה נראה דלענין מי שפרע איירי כמו שפירש רש"י משמע מהכא דכל דבר שמצוי הרבה ה"ז סומך עליו וקנאו לענין מי שפרע ואפי' כי ליתיה ברשות מוכר

ובנדון דידן נראה לע"ד דחייב שמעון לאוקומי החטים לראובן ואע"פ שלא היה לו חטים בשעת העסקא ואע"ג דבעלמא נפסק על שער שבשוק ונתן הדמים לא נתקיים המקח אלא לענין מי שפרע ואפילו היו לו חטים למוכר התם שאני משום דמעות אינם קונות אבל בנ"ד שמכר לו חפצים כדי שיתן לו פירות הרי זה שמעון משעה שמשך החפצים נתחייב לתת לו כ"כ חטים כמו שהתנה עמו ונהי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל אדם מחייב עצמו בדבר שלב"ל. ומנא תימרא דכל כה"ג אינו אלא שמתחייב עצמו ומועיל מההיא דכתבו הפוסקים והביאו הרב נ"י ז"ל בפרק הזהב גבי מאי דמפרש תלמודא התם דמאי דקתני מתני' הזהב קונה את הכסף ה"ק הזהב מחייב את הכסף דבמשיכת הזהב נתחייב זה לתת לו הכסף כמו שהתנה עמו אם ישנות ישנות ואם חדשות חדשות ולמדו הראשונים מהכא דהכא דהוא הדין אם מכר לו חפץ כדי שיתן לו כור חטים הרי זה נתחייב לתת לו חטים כמו שהתנה

וראיתי מי שרצה לפרש ולומר דמ"ש הנ"י שחייב לתת לו חטים כמו שהתנה היינו אם רוצה לקיים המקח אבל לא שיחויב לתת לו חטים ע"כ והביאו לזה משום דהוקשה לו ממ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל בפ"ב דעבודת כוכבים גבי אתנן והא מחסרא משיכה דמכאן יש ללמוד דהשוכר את הפועל ופסק עמו לתת לו כור חטים בשכרו שאינו חייב לתת חטים דוקא כיון שלא משך ובנתינת דמים סגי דאלמא שאין אדם מתחייב לתת חטים דוקא עד שימשוך. ולע"ד מי שפירש הכי אגב שיטפיה לא דקדק בה דשכירות פועלים אינו אלא כנותן הדמים וכמ"ש הכ"מ ז"ל בה' א"מ פ"ד ומשום הכי לא מתחייב לתת החטים כיון דאין מעות קונות כלל ואפילו לחייבו למוכר וכמ"ש הכסף אינו קונה את הזהב ופי' דהאי קונה רוצה לומר מתחייב. אבל נתינת הפירות או החפץ מחייב ליתן כל מה שהתנה בין כסף בין שוה כסף ואפילו לא היו בידו ואין לומר דהא דשרי לפסוק על שער שבשוק היינו היכא דנתן דמים משום דבדמים אלו יכול ליקח בהם חטים אבל נתן לו חפצים לא זה אינו דבהדיא כתב הנ"י ז"ל בר"פ א"נ בשם הרשב"א ז"ל דבזביני אפילו אם נתן לו יין בשביל חטים שרי לפסוק ועיין בתשו' להרמב"ן ז"ל סי' רכ"ה שנראה מדבריו שכמו שמעות קונות ד"ת כמו כן בקבלת המעות מתחייב לתת מה שפסק עמו ואף אם לא היה אז ברשותו וצ"ל לפי זה דבתר דאמרו חכמים שלא יקנו המעות זולת לענין מי שפרע כמו כן לא מהני נמי החיוב אלא לענין מי שפרע

סימן ד בדין האשה שאמרה לבעלה איני ניזונית ואיני עושה או שאמר לה בעלה כן ונתרצית היא ואח"כ חזרה בה אי מהנייא חזרת' מי נימא בדיבורה לחוד נמחלה שיעבודה וראיתי למהרי"ט ז"ל בח"א סי' מ"ה שהביא מדברי התוס' פרק נערה שנתפתתה שכתבו דאין האשה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות לפי שמפקעת תקנת פירות לגמרי משא"כ באומרת איני ניזונת ואיני עושה דאינה מפקעת לגמרי התקנה שאם אמרה היום איני ניזונת ואיני עושה למחר תעשה ותהא ניזונת עכ"ל וממנו רצה הרב ז"ל ללמוד דאפי' אמרה איני ניזונת לעולם יכולה לחזור בה עכ"ל ומלבד שמדברי התוס' שם נראה דמספקא להו מלתא כנראה ממה שכתבו בסוף דבריהם ז"ל ואפי' את"ל דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה לעולם וכו' וכן כתב הרא"ש ז"ל יע"ש עוד בה דנראה דע"כ לא רצו לומר מעיקרא דאם אמרה איני ניזונת ואיני עושה לעולם דלא מהני היינו משום דמפקעת התקנה לגמרי אבל אי לאו האי טעמא נראה דלא היתה יכולה לחזור בה ולא היינו אומרים בכה"ג אתי דיבור ומבטל דיבור. ולע"ד נראה דכל שאמרה איני ניזונת ואיני עושה לעולם אינה יכולה לחזור בה וראיה לדבר דבפרק שני דייני גזירות דף ק"ו ע"א אמרו במי שהלך בעל' למ"ה דשמואל סבר דאין פוסקין לה מזונות דחיישינן שמא אמ"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך כלומר וקיבלה עליה ופטרה אותו ואם איתא דהיא יכולה לחזור בה כי נמי אמרה הכי הרי השתא חוזרת בה והתוס' בריש פרק הכותב ובפרק חזקת דף מ"ט כתבו דבלא רב כהנא מדרבא לא הוה שמעינן שיוכל להתנות בדבר שלא בא לעולם אע"ג דרבא קאי אמזונות שלא בא לעולם התם אינו חידוש מה שאין לה מזונות דאטו יש לה ליטול מזונו' בע"כ עכ"ד ומתוך דבריהם יש לנו ללמוד דכמו שהבעל מסתלק מירושתה ג"כ האשה יכולה להפקיע מזונותיה: