מחנה אפרים - א פג

לא קנה לחצאין, ואלו ה"ה בפ"ל מהלכות מכירה כתב בשם הרשב"א וז"ל אבל במכר גוף ופירות אפי' אמר לוקח הניחו לי ואוכל פירות כל ימי הבעל אין שומעין לו שהבעל לא מכר אלא גוף ופירות ומקח אחד הוא וכיון שמקחו בטל בגוף הכל בטל ואפי' פירות אינו אוכל עכ"ל מהכא משמע דכל שהמקח אחד אם נתבטל מקצתו בטל כולו וכדברי הרשב"א ז"ל הנז' כתב הנ"י ז"ל בפרק חזקת שלשה שדות בשם המפרשים וז"ל אבל כתבו המפרשים שאם מכר גוף ופירות אפי' אמר הלוקח הניחו לי לאכול הפירות וכו' שומעין לו יע"ש. אך קשה דבפרק יש נוחלין כתב הנ"י וז"ל המחבר מכר האב מכורין עד שימות פי' אם ירצה הלוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח וכו' משמע מדבריו אלו דדוקא לוקח הוא דמצי לחזור בו אבל מוכר לא וזה הפך דעת המפרשים שסתם וכתב דבריהם בפרק חזקת

איברא דראיתי למהריב"ל בח"א סוף כלל י"א שהביא דברי הנ"י ז"ל דפרק יש נוחלין והבין בתחלת דבריו כאמור ואי כתב וז"ל אבל כד דייקי' שפיר בדברי הרב המחבר הנז"ל כל עצמו לא בא אלא לומר שאף שקנה בסתמא אפי' הכי יוכל לומר הלוקח אני לא כיוונתי אלא לקנות גוף ופירות ואם ירצה יכול לחזור בו אבל אין הכי נמי שגם המוכר יוכל לחזור בו עכ"ל ועיין עוד מ"ש הרב הנז' בח"ב סי' ל"ז. (א"ה לע"ד נראה דע"כ לא כתב הנ"י דדוקא לוקח הוא דאם רצה לחזור חוזר אבל מוכר לא אלא כשמכר האב סתם דאז מצי לוקח למימר איני רוצה מכירה זו לחצאין שדעתו הי' לקנות גוף ופירות אבל מוכר מסתמא ודאי יודע הוא שאין לו בהם אלא פירות ומעיקרא לא כיון להקנות אלא פירות הלכך חל המקח לגבי דידיה ואין יכול לחזור בו ואדרבה חייב להחזיר מעות שנתן הלוקח יותר על דמי קנין הפירות ומה שכתב בפרק חזקת בשם המפרשים דגם המוכר יכול לחזור בו התם איירי כשאמר לו המוכר בפירוש שמוכר לו גוף ופירות דנראה דטעה בדעתו וסבור שיש לו כח למכור גוף ופירות הלכך גם מוכר יכול לחזור בו דיכול לומר שלא נתרצה מעיקרא אלא מחמת שהי' סבור כן כאמור ואם הי' יודע שלא הי' לו כח למכור גם הגוף לא הי' מוכר הפירות שבדמי הפירות אינו יכול לעשות חפצו

ועוד אפשר ליישב זה באופן אחר דבפרק יש נוחלין איירי כשהלוקח נתרצה במקחו אחר שידע שלא יכול לקנות כי אם הפירות קודם שחזר בו המוכר ובפ' חזקת איירי דכשאמר הלוקח הניחו לי לאכול הפירות כבר חזר בו הבעל וזה נוטה לסברת ה"ר יונה ז"ל שהביא הטור בסי' רכ"ז גבי אם היתה האונאה יתר על השתות ולפי סברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שם יע"ש נראה דאפי' אם חזר בו המוכר כל שהלוקח נתרצה השתא במקחו ואינו תובע דמי היתרון שנתן אין כח ביד המוכר לבטל המקח. ונראה לע"ד דאם הי"מ שהביא הנ"י בפרק חזקת ס"ל כן צריך לומר דהא דכתבו דאפי' אם אמר הלוקח הניחו לי לאכול פירות אין שומעין לו איירי כשיתבע הלוקח דמי היתרון שנתן על דמי הפירות מעתה חל עלי חובת ביאור ליישב מה שהקשינו לעיל דהרשב"א ס"ל דהמוכר מקח אחד אפי' בדבר שא"א להשלים המקח קיים במקצתו ואלו גבי האב שמכר ללוקח כתב דאף בפירות המקח בטל נראה לע"ד דאפשר לומר דע"כ לא קאמר הרשב"א דקנה מקצתו אלא בדבר שערכו ידוע כגון קרקע או פרה וטלה בכור חטים דכל כי האי גוונא אפשר לומר דכל לוקח ומוכר אפי' במקח אחד לאו דוקא מעמידין דבריהם אלא לפי משקל ולפי מנין כמ"ש ה"ה ז"ל בפרק כ"ח מהלכות מכירה יע"ש אבל מכירת פירות שמוכר האב או הבעל שאין ערכם ידוע דאפשר שימות היום או למחר כל כה"ג אין המקח קיים אפי' בפירות דהוי קצת למאי דקי"ל משך עד שלא פסק הדמים לא קנה

סימן כד דברים שאין להם שער קבוע כתב הרב ב"י בסי' ר"ט דחלב וגיזה שאין להם שער ידוע אלא כל א' קונה כמו שחפץ לית בי' אונאה עכ"ל. וקשה לי עליו דהרי ספרים דאין להם שער ידוע ואפ"ה קי"ל דיש להם אונאה ולעיקר הקושיא מההיא דמה שתעלה מצודתי מכור לך דקי"ל דאם הי' עני ממכרו קיים ומשמע דאין בו אונאה ראיתי להרא"ש ז"ל בתשובה כלל י"ג סי' ך' דף כ"ו ע"ד וז"ל אומר אני דלא שייכא אונאה אלא בחפץ שדמיו ידועים ונתאנה בשומת החפץ אבל, בחכירות אלמועאנה של הקהל לא שייכא אונאה כי אלמועאנה משתנית לפי הזמן פעמים שוחטים הרבה וכו' יע"ש

סימן כה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהלכות מכירה הלוקח מקח ונמצא מום ואחר כך אבד או נגנב הרי הוא ברשות לוקח עכ"ל. נראה לי דהוא אפי' כשלא הי' יכול להודיע אבל בהתליע או נפסד אם לא הי' יכול להודיעו הרי הוא ברשות מוכר ונראה דס"ל כסברת הראב"ד שהביא הרא"ש. ז"ל בפרק המפקיד גבי ההוא אפטרופא דיתמי דהלוקח נעשה ש"ש על החפץ כיון דיהיב דמי ונראה דאי לא נתן הדמים עדיין לא נעשה זה אפי' ש"ח והכי איכא למילף מההיא דאמרינן בפ"ק דקדושין דף י"ג גבי מאי דקאמר תלמודא התם מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברא אי שדינא להו ומיתברי מיחייבנא בהו הכא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה ואם איתא דלא ניחא לה לישדינהו ופירש רש"י ז"ל דהא לא נתחייבה בשמירתה עכ"ל ויש לחלק קצת

איברא דמדברי התוס' בפרק המפקיד גבי עובדא הנז' נראה לכאורה דש"ח הוי. וראיתי להריטב"א שם בחידושיו דכתב כ"כ ונראה דהיינו דוק' היכ' דנתן כבר את הדמים וז"ל וי"ל דכל מקח טעות כיון שחייב הלוקח לתת סחורתו למוכר ולוקח נמי יכול לעכבו עד שיתן לו המוכר דמיו הרי נעשה לוקח שומר עליו וכאותה שאמרו כל האומנין ש"ש הם אלא הכא דיו שיהא כש"ח כיון דהוה כאן מקח טעות עכ"ל

סימן כו ובמוכר לחבירו דבר שאיסורו מד"ס אי כבר אכלו אינו מחזיר את הדמים וכתב הבש"ך ז"ל בי"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז דאין המוכר מחזיר אפי' היותר מדמי האיסור משום דאוקמוה אדין תורה. ולכאורה הי' נראה כדבריו מדברי התוס' ז"ל בפרק אלו נערות דף ל' ע"ב שכתבו בד"ה לא צריכא וכו' דכל היכא דנחסרו הבעלים כל שהוא משלם זה כל מה שנהנה יע"ש ומלבד דלאו כ"ע מודו בזה כמבואר בסוגיין דפרק כיצד הרגל יע"ש. איכא למדחי דהכא אין זה נהנה הנאה גמורה שנפשו של אדם חותה מאכילת האיסורין דהרי שנינו במסכת תרומות פרק המאכיל את פועליו תרומה רמ"א הוא משלם את הקרן והם משלמים את החומש וחכ"א הם משלמין קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודתן ואמרו בירושלמי מה ביניהון אמר ר"י עיקר סעודה איכא בינייהו ר"מ סבר עיקר סעודה לב"ה כלומר דב"ה חייב להכין להם סעודתן וחכמים ס"ל ב"ה יתן דמים והם יקנו להם סעודתן ופריך והלא כבר אכלו ומשני כמ"ד נפשו של אדם חותה מהן ע"כ ונראה לע"ד דכי פריך והלא כבר אכלו לרבנן קא פריך דאמאי קאמרי והוא משלם להם דמי סעודתן והלא כבר אכלו ונהנה כמו דמי היתר ומשני שנפשו של אדם חותה מאכילת האיסורין וילפינן מהכא דמכרו בשר ואח"כ נודע שהי' טריפה דאם הי' בשוגג דמשלם את הדמים כמ"ש האחרונים ז"ל אינו משלם אלא דמי טריפה כמו שנמכר לעובדי כוכבים ולא יותר

איברא דאיכא לפלוגי ולומר דלא אמרינן נפשו של אדם חותה מאכילת האיסורין אלא באיסורי תורה אבל באיסור דרבנן כגון גבינה של עובד כוכבים לא אמרינן הכי ומשלם זה כל מה שנהנה כאלו הי' רוצה לקנות היתרא. אבל עדיין נ"ל דאינו משלם כמו שנהנה דכיון דזה הוי מקח טעות ה"ז לא מתחייב אלא בדמים שהי' שוה ולא יותר ולא דמי לההיא דפרק אלו נערות דמשלם כל מה שנהנה דהתם נתכוון ליהנות מאותה אכילה אבל הכא אנן סהדי דאלו הי' יודע זה לא היה קונה אותו ועוד דאעיקרא דמלתא דברי התוס' שם בפרק אלו נערות אינם מוכרחים דמה שדמו זה לההיא דאמרינן דמשום גרם לי' היקפא יתירתא קצת משלם כל מה שנהנה אין דמיון זה עולה יפה דהתם דמשלם כל מה שנהנה היינו משום דהכי שוה הבית אבל הכא היאך נחייב לשלם ביותר שוה ממה שאכל ולע"ד עיקר קושית התוס'