מחנה אפרים - א פב

כדין השליח יע"ש)

סימן יט והיכא דידע הלוקח שיש במקח אונאה ולקחו על דעת לתבוע אונאתו אח"כ ע"ז גרסינן בפ' הזהב ההוא גברא דהוה קא מזבין ורשכי קרי שיתא ושוין חמשא אתא ההוא גברא ואמר אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא הויא מחילה אתן ליה שיתא ואתבעיה לדינא אתא לקמיה דרבא א"ל בעל הבית אין לו עליו אונאה משמע דכל שאינו ב"ה יש לו עליו אונאה ואע"ג דידע ביה מעיקרא דלא הוה שוה כי אם חמשה ולכאורה איכא לאקשויי ע"ז מההיא דפרק הספינה שאמרו שם דכל היכא דאין הדעת טועה לא שייך ביה אונאה וביטול מקח דאימור מתנה הוא דיהיב ליה וראיתי להב"ח שכתב דהכא איירי כשאמר כן בפני עדים שאין דעתו למחול אבל לע"ד היה נראה דע"כ לא אמרו מתנה הוא דיהיב ליה אלא היכא דהוי יותר מכדי אונאה דליכא למימר שכוונתו היה לתבוע האונאה דיותר משתות בטל מקח אבל הכא דעתו היה לתבוע האונאה ולקיים המקח ולדברי הב"ח שפי' דאיירי הכא כשאמר כן בפני עדים א"כ מאי קא"ל רבא דלוקח מבעל הבית אין לו אונאה ופי' רש"י דחשיב כאילו א"ל יודע אני שיש בו אונאה דאין לו אונאה. התם שאני משום דגמר לוקח ומחל אבל הכא הרי פירש דבריו בפני עדים שאינו מוחל לו האונאה ועוד אי איירי שאמר כן בפני עדים מאי קאמר שם אי אתן ליה חמשא ופלגא הוו מחילה הלא כל שגילה דעתו שאינו מוחל אפי' בפחות מכדי אונאה נמי יכול לתבוע אונאתו אבל לפי מה שפירשנו דאיירי כשאמר כן בינו לבין עצמו אתי שפיר

אבל קשה דבריש פ' הרבית מוכח דאונאה לא שייך אלא כשלא ידע הלוקח דקאמר שם מה לאונאה שכן לא ידע דמחיל תאמר ברבית דידע ומדעתו קא יהיב ליה וכו'. ויש ליישב דה"ק דבאונאה לא מחיל אי משום דלא ידע ואפי' כי ידע לא גמר למחול שדעתו היה לתבוע אונאתו והייתי סבור לומר דהא דמצי טעין לומר לא מחלתי אע"פ שידע היינו במיגו דאי בעי הוה שתיק ולא היה אומר שידע מעיקרא שהיה בו אונאה. אבל מההיא דקאמר ר' יהודה תגר אין לו אונאה ומיירי בתגר ספסירא דלית ליה מיגו למיטען לא ידעתי ואפ"ה פליגי רבנן עליה משמע דאפי' כי לית מיגו נאמן לומר לא מחלתי וכן נראה מדברי ראב"ן ז"ל יע"ש והנכון לומר דכל היכא דהוי בכדי שאין הדעת טועה דניכר לכל דלא משום דלא ידע הוא דקא עביד אלא ידע ומחל אז ודאי מתנה הוא דיהיב ליה אבל כל היכא דהוי בכדי שהדעת טועה ליכא הוכחה דמשום מתנה הוא דיהיב ליה דשמא דעתו היה לתבוע אונאתו וכל זה אינו אלא היכא דהאונאה הוי שתות דהמקח קיים אבל אי הויא יותר מזה דהוי ביטול מקח לא מצי לומר הכי דאפוכי מטרתא למה ליה למיעבד ומ"ש הסמ"ע דהיה לו למור"ם לפרש כדי שנדע לחלק הלא דבריו מפורשים שכתב לתבוע אונאתו והיינו בשתות דוקא

סימן כ וב"ה אין לו עליו אונאה משום דמאני תשמישי' יקירי עלי' וכתב הרמ"ה ז"ל הביאו הטור בסי' רכ"ז לא שנא מכר ב"ה ואינה או נתאנה לא שנא לקח ואינה או נתאנה וכ"כ המרדכי בשם ר"ת ז"ל דאפי' לקח בע"ה ונתאנה אין לו אונאה דב"ה מאני יקירי עלי' ולוקחן ביוקר יע"ש ובפ"ק דקדושין דפ"ח גבי עגל זה לפדיון בני כתב הר"ן ז"ל ולא אמרן אלא כגון רב כהנא שהוא אדם חשוב ופעמים שהוא נותן דמים הללו כדי להתייקר בו וכ"כ הריטב"א ז"ל ודקדק משם דשמעינן מהכא שהלוקח חפץ בשיתא ובשוק לא שוה אלא חמשה אי להאי לוקח שוה שיתא אין בו אונאה דבתר דידיה אזלינן ולדידיה שוה שיתא עכ"ל וזה נוטה קצת לסברת ר"ת אבל בר"פ איזהו נשך אמרו מה לאונאה שכן דרך מקח וממכר ופי' רש"י ז"ל ויש בני אדם שצריכים לחפץ וקונים אותו ביותר משיוייו נראה דאפי' באינש דיקירי מאני עלי' יש בו דין אונאה כל כמה דלא ידע וההיא דקדושין אינה ראי' דהתם שאני דסבר וקביל אבל כשלא ידע אפי' אם הוא רגיל להתייקר בכלים כאלו בכ"כ דמים מכל מקום השתא מיהא לא ידע וסבור שבשוייו הוא לוקח וכי כל מה שלוקחים בעלי בתים לוקחים ביותר משוייו

סימן כא כתב הרא"ש נ"ל כיון דהוי טעמא משום דהוי כמפרש צריך שידע הקונה שהמוכר הוא ב"ה הלכך מחל על אונאתו אבל אי לא ידע שהוא ב"ה וכו' יש לו אונאה ולעד"נ דלפי האי טעמא לא סגי אלא שיכול לתבוע אונאתו אבל אם ירצה המוכר לבטל המקח אפי' בשתות יכול משום דמאני תשמישתיה כיון דיקירי עלי' לא מזבין להו אי לאו בדמי יקירי

סימן כב במאי דקי"ל דאם שהה יותר מכדי שיראה לתגר או לקרובו אפי' לקח שוה מנה במאתים אינו יכול לחזור ולא לשאול אונאתו כתב הטור ז"ל בסי' רכ"ז דיש לדקדק מלשון הרא"ש ז"ל שאם מברר שאירעו אונס יכול לחזור בו עדיין עכ"ל. ולכאורה צריך להבין אמאי צריך בירור דהוי איהו ברי ואידך שמא ובכה"ג נראה דברי ושמא ברי עדיף וכ"כ הרב בעל התרומות בשער מ"ו ח"ד סי' ג' וז"ל ומסתברא דדוקא כי שתיק ולא תבע ניהליה באותו יתרת הוא דאין חייב להחזיר אבל אי אתי בתר הכי ואמר טופיינא יתירת' יהבית לך וטעיתי אע"פ שהוא בכדי שאין הדעת טועה ויש לנו לומר דילמא מעיקרא יהבינהו ניהלי' בתורת מתנה והשתא הוא דקא בעי למהדר אפ"ה מחזירין לו דאיהו ברי ואידך שמא ובכולא גמרא קי"ל ברי ושמא ברי עדיף עכ"ל. (א"ה כיון דאונס' לא שכיח לא הוי טענה טובה אפי' כי טעין ברי עד שיברר בעדים)

סימן כג כתב הרב ב"י בסי' רל"ב בשם הר"ן ז"ל אהא דתנן מדה בחבל פחות כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר ואע"ג דכל דבר שבמדה חוזר שאני הכא דכיון דא"ל מדה בחבל לפי מדה בחבל קא אמר הא לאו הכי כל שאי אפשר להשלים בטל מקח לגמרי וכו' עד וכן כתב הרמב"ם פט"ו מהלכות מכירה וז"ל הרמב"ם המוכר לחברו במדה וכו' וטעה בכל שהוא חוזר כיצד מכר לו מאה אגוזים ונמצא צ"ט נקנה המקח ומחזיר את הטעות וכתב הרב המגיד ז"ל שכ"כ הר"י ן' מיגאש ז"ל דהא דאמר רבא כו' פירוש שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר כיון דלא הוי טעותא בסך הערך וכן העלה הרשב"א ז"ל וכו' ומשמע דע"כ לא אמר הרמב"ם ז"ל אלא בדבר שאפשר להשלים אבל בדבר שאי אפשר להשלים בטל מקח עכ"ד. וקשיא לי על הרב ב"י ז"ל דהשוה דברי ה"ה לדעת הרמב"ן והר"ן ז"ל דבדבר שאי אפשר להשלים בטל מקח וזה אינו דבפרק כ"ט גבי מ"ש הרמב"ם האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל וכו' כתב ה"ה ז"ל משנה מפורשת שם ואע"פ שאמר בית כור עפר והוא פחות המקח קיים ומנכה כמו שכתבתי פרק ט"ו דכל שאין האונאה בסך הערך המקח קיים וכ"כ הרשב"א ז"ל ונתן טעם דכל לוקח ומוכר אפי' במקח אחד לאו דוקא מעמידים דבריהם אלא לפי משקל ולפי מנין ע"כ הרי דאפי' בדבר שאי אפשר להשלים שאין האונאה בסך הערך המקח קיים והוי כמו דבר שאפשר להשלים ולפי דעת הר"ן אינו כן דכל שא"א להשלים אע"ג דאין האונאה בסך הערך המקח בטל. ועוד צ"ע דהכא משמע דכל שאי אפשר להשלים ס"ל להר"ן ז"ל דהמקח בטל ומטעם זה כתב דהמוכר שדה לחברו ונמצא שגזלה מוכר מקצתה והרי אותה מקצת יוצא מתחת ידו מכיון דבטל מקצתו בטל כולו עכ"ל ולכאורה קשה דבטור ח"מ סי' ר"ג גבי מ"ש וי"א דוקא בכי האי גוונא משום שאין החמור ראוי ליחלק אבל אם אמר פרה וטלה בכור חטים ומשך את הפרה ולא משך טלה קנה בחטים כנגד הפרה כו' כתב הב"י וז"ל זה דעת הר"ן וז"ל משום דקשיא לי' אמאי לא קנה כנגד מעותיו כדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי מכר לו עשר שדות ולא נתן דמי כולם כשהחזיק בא' מהם לא קנה כולם ומיהו כנגד מעותיו מיהא קנה ותירץ דשאני הכא שאינו ראוי ליחלק אבל החליף פרה וטלה בכור חטים ומשכה לפרה ולא משך לטלה קנה בחטים כנגד הפרה עכ"ל ומדברים אלו משמע דאפי' עשאם מקח אחד ואינו רוצה המוכר ליתן לו כל המקח אפי' הכי המקח קיים במקצת וזה ממש כסברת הרשב"א וכן קשה על הרשב"א ז"ל דבשני מקומות אלו גמר אומר דאפי' המקח אחד אם מחזיק במקצתו ונתן דמיו קנה אותו מקצת ולא אמרי' כיון שהמקח אחד