מחנה אפרים - א עח

שכן אין לומר דהשתא דנתרצה חל המקח מעיקרא ומשום הכי אף המוכר יכול לחזור בו ורב חסדא דאמר דמוכר אינו יכול לחזור בו הוצרך לומר טעם דאי לאו דאוניתני ונראה דהשתא לצ"ל דבביטול מקח דאינו חוזר המאנ' מטעם דאי לאו דאוניתני דלפי זה איכא לפלוגי כמו שחילק ה"ר יונה אבל עיקר הטעם כמו שכתבנו שהמאנ' כבר נתרצה להקנותו כל זמן שירצה זה. (א"ה עיין בחידושי הרמב"ן ז"ל בפרק הספינה שהביא הירושלמי הנז' ולפי מה שפירש הוא ז"ל דהירושלמי איירי בשלא משך ולענין מי שפרע יע"ש אין לדקדק מזה הפך סברת ה"ר יונה ז"ל לומר דאם איתא דבביטול מקח שניהם יכולים לחזור בהם אמאי לא אשמועינן ר' יוחנן רבותא טפי דאפי' אם משכו ונתן המעות שניהם יכולים לחזור בהם דכל כי האי גוונא דאיירי ר' יוחנן שהוקר המקח הוי כאלו נתרצה הלוקח דשוב אין המוכר יכול לחזור בו כמ"ש הרא"ש ז"ל בפרק הספינה יעויין שם)

סימן יג מי שלקח חפץ מחברו ומשך החפץ ועדין לא נתן הדמים ונמצא בו אונאת שתות או פחות משתות ושהא יותר מכדי שיראנו לתגר או לקרובו וטוען הלוקח שהוא לא מחל על אונאתו או אם נתאנ' המוכר ועדין החפץ ברשותו אלא שלקח את הדמים אם הוא במי שפרע

והנה ראיתי להרמב"ם ז"ל בהלכות גניבה פרק ז' שכתב דסלע שנפחת' פחות משתות מותר לקיימה שכל פחות משתות רוב בני אדם מוחלים בו במשא ובמתן ע"כ. ולפי דבריו נראה דהא דפחות משתות הוי מחיל' היינו טעמא משום דסתם בני אדם מוחלין בו ואע"ג דאיכא מיעוט בני אדם דקפדי אפי' אפחות משתות לא חיישינן למיעוטא ולפי זה יראה דאם עדין לא נתן את הדמים שיכול לומר הלוקח אני לא מחלתי על זה דאני מאותו המיעוט דקפדי כיון דהוי מוחזק בדמים ועיין בריש פרק המוכר פירות ובתוספות ז"ל שם שכתבו דהיכא דהוא מוחזק יכול למימר מן המיעוט אנא. ומתוך דברי רשב"ם ז"ל בפרק המוכר פירות דף צ"ה ע"א נרא' דאפי' פחות משתות איכא אונאה אלא דאינו חייב להחזיר וז"ל שוה בשוה אמר לי' מוכר ללוקח ובכך נתרצה לוקח ואם אינו שוה לא יתרצה והלכך בדין הוא דאפי' פחות משתות יחזיר מיהו לכך אינו מחזיר דכיון דלא ידעי כ"כ וכשו' דמי מחלי עכ"ל נראה קצת מזה דכל שעדין לא נתן לא יתן

איברא דכל זה היה נרא' לפי טעמו של הרמב"ם ז"ל אבל הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו דטעמא דעד שתות הוי מחיל' לפי שאין הלוקח והמוכר יכולים לכוין המקח בצמצום ודרך העולם למחול עד שתות ולפי דבריו איכא למימר דאע"פ שעדין לא נתן את הדמים לא מצי למיטען אני לא מחלתי ואפי' במיגו דהיה יכול לומר אני לא לקחתי כיון דדרך העולם למחול בזה כל הטוען כנגדו הוי טוען הפך תמורת המנהג דאפי' במיגו אינו נאמן כדמוכח במתני'. ולא דמי למ"ש בהגהת אשירי בפרק הזהב גבי שהה יותר מכדי שירא' לתגר וכו' דהיינו דוקא אם נתן המעות אבל אם לא נתן המעות מיגו דיכול לומר לו נתתי לך יכול לומר לו לא נתרציתי עכ"ל דהתם כיון דהוי שיעור אונא' דכולי עלמא קפדי בזה אלא שחכמים נתנו שיעור לחזר' בכדי שיראה משום דסתמא כיון דהיה יכול להראותו גמר ומחיל וכל ששהה יותר משיעור חכמים גמר ומחיל ומשום הכי מצי לומר זה אני לא נתרציתי למחול שהייתי סומך כיון דעדין לא נתתי הדמים ויכילנא לכפור ולומר לא לקחתי ממך כלום

איברא שצריך לחקור בהיכא דאמרינן דאם שהה בכדי שיראה לתגר דהוי מחילה אם זה הוי אפי' כשעדין לא נתן הדמים כל כמה דלית לי' טענת מיגו מאיזה טעם הוי דאי משום דכיון דשתק גמר ומחיל סוף סוף היאך מתחייב ליתן יותר מדמי שיווי המקח הגע עצמך מי שלקח חפץ מחברו שוה אחד בתלת ועדין לא נתן הדמים אלא שמשך בלבד מי מתחייב באותה משיכה לתת לו ג' כמו שפסק ובפרק הספינה דף ע"ז ע"ב גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר פריך עלי' ולהוי ביטול מקח ומשני כי אמרינן אונאה או ביטול מקח היינו דוקא בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה אימור מתנה הוא דיהב לי' והתם גופי' איכא למיבעי' אי איירי בשכבר נתן הדמים דוקא דאמרינן מתנה הוא דקא יהיב לי' וכיון שבאו לידו זכה בה או דילמא אפי' בשלא נתן עדין הדמים אלא שבמשיכת הצמד נתחייב לתת לו אותה מתנה ומדברי הטור סי' ר"ך מוכח בהדיא דאיירי אפילו בשלא נתן הדמים עדין יע"ש. וראיתי להתוס' ז"ל בפרק בתרא דעבודת כוכבים דף ע"א בד"ה רב אשי אמר משיכה בעובד כוכבים אינה קונה וז"ל דהרוצה לחוש לסברת רש"י ור"ת יקנה הבהמה לעובד כוכבים וצריך שיתן העובד כוכבים הדמים וגם יעשה משיכ' אמנם אין צריך שיתן העובד כוכבי' שוה הראש והריאה אלא סגי שיתן פרוטה ואע"פ פשו' כפלים אין לחוש משום ביטול מקח דאנן סהדי דהישראל גמר ואקני כדי להפטר מן הבכור' עכ"ל ולכאורה יש להקשות דהיכי ס"ד לומר בכה"ג לביטול מקח כיון דהוי בכדי שאין הדעת טוע' וכה"ג יש להקשות אדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מכירה ז"ל המחליף כלים בכלים אין להם אונאה אפי' אם החליף מחט בשריון שזה רוצה במחט יותר מן השריון ואיכא לאקשויי דבכה"ג מאי אפי' דקאמר והלא מחט בשריון הוי מידי שאין הדעת טועה ובכה"ג אפי' במקח וממכר אין להם אונאה ואי הוה אמרינן דההיא דפרק הספינה בשכבר באו המעות ליד הלוקח דזכה אבל כל זמן שלא באו לידו לא אפשר ליישב דברי הרמב"ם דאיירי אפי' בשלא החזיק עדין בשריון שכן דרך החליפין כיון שמשך זה המחט זכה חברו בשריון אבל דברי התוס' עדין קשה דאיירי אפי' בשמשך העובד כוכבים הבהמה אם כן היכי שייך לומר ביטול מקח ואפשר ליישב דנהי דמשך העובד כטכבים הבהמה מ"מ השתא ברשותא דישראל קיימא וכי אמרינן דכל היכא דאין הדעת טועה מתנה הוא דיהיב לי' היינו דוקא כשהמוכר מוחזק ויותר נראה דאין מעות קונות מקח ששוה כפלים וה"ט דלא גמר מוכר להקנות חפצו ללוקח בעד פרוטה שלקח מידו אם לא היכא דמכר בשיוויו דאז אם קיבל ממנו פרוטה תחלת פרעון קנה ועיין מ"ש לעיל גבי קנין מעות ובתשו' הרשב"א ז"ל שהביא הרב ב"י ז"ל סי' י"ב

סימן יד מי שמכר לחברו חפץ וא"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה ונשבע הלוקח על זה אם יוכל מיד לתבוע אונאתו

תשובה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מכירה וז"ל אבל במפרש אין בו אונאה כיצד חפץ זה שאני מוכר לך במנה יודע אני בו שאינו שוה אלא חמשים על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה עכ"ל. וצריך להבין אמאי צריך לפרש כמה שיעור האונאה וכ"ת דכל שאינו מפרש כן אינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול וכמ"ש רבינו קשה דהא בלוקח מבעל הבית קיי"ל דאין בו אונאה ואע"ג דהתם לא ידע כמה שיעור האונאה אפ"ה כיון דסתמא הוי כאלו אמר ליה שיש בו אונאה וכמ"ש הגאון ז"ל סגי והוי מחילה וגבי המוכר ונושא ונותן באמונה נמי שאין בו אונאה כתבו דהיינו טעמא משום דלא נחית אדעתא דשיוויו והכא נמי כל שאמר לו יודע אני שאינו שוה כ"כ ויש בו אונאה הרי לא נחית אדעתא דשיוויו

וראיתי להטור בסי' רל"ב בדין מוכר ונמצא בו מום שהביא דברי הרמב"ם שצריך לפרש שיעור האונא' כדי שימחול וכתב עליו דזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחברו דבר שאין בו קצבה. ונראה דסובר הטור דהא דקתני בברייתא יודע אני שאינו שוה אלא חמשים לאו בדוקא הוא דצריך לפרש השיעור. ועיין מ"ש בסימן רכ"ז וזה הוא דעת קצת מפרשים שהביא ה"ה ז"ל שהברייתא לאו בדוקא ודלא כמו שהבין הל"מ. איברא דסוגיא דשמעתין הכי אזיל דקאמר הכא מי ידע דקא מחיל ופירש רש"י ז"ל הוא סבור שאין בו אונאה משמע דטעמא דלא מהני הוי משום דסבור שאין בו אונאה ומה שאמר לו על מנת שאין לך עלי אונאה פטומי מילי קאמר ושקר מדבר הא אי הוה מהימן ליה דיש בו אונאה מחילתו מחילה ואע"ג דלא ידע כמה הוי שיעור האונאה. איברא דבמס' סנהדרין אמרינן דפשרה צריכה קנין וכתב הרא"ש במציעא בפרק המקבל ואע"ג דמחילה אין צריך קנין הכא שאני משום דהוי מחילה בטעות דמצי לומר