מחנה אפרים - א עז

נשך משום דמעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא יע"ש ולפי זה בנ"ד נמי שגילה דעתו הלוקח שרוצה לשתותו לאט לאט הרי זה ברשותיה דמוכר קאי כך הי' נראה לכאורה

אבל כד מעיינן בה שפיר אין נראה כן מההיא דפרק איזהו נשך דקאמר שם אמר אביי שרי ליה לאינש למימר לחבריה הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפא ברשותך אי יקרא או זילא ברשותי ופריך ליה האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא ע"כ ולכאורה איכא לאקשויי דמאי פריך ליה משום דהוי קרוב לשכר והלא מדינא ברשותיה דמוכר קאי אם החמיץ ומקח טעות הוי כיון דלא מצי טעין ליה לא איבעי לך לשהויינהו והתוס' תי' לזה דתקפה דהתם לאו היינו החמיץ ממש אלא קלקול בעלמא יע"ש אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מלוה והטור נראה שהם מפרשים לה כפשטא דתקפא דקאמר היינו החמיץ ולפי דבריהם צריך ליישב ונראה לע"ד דס"ל דההיא דקנקנים דמוכר דמצי א"ל הא חמרך והא והוי מקח טעות ה"ט משום דאמ"ל למקפא כלומר יין טוב שיוכל לשתותו זמן מרובה והוא הדין נמי באמר לו שיתן לו יין לשתותו לאט לאט דהוי כאלו פירש לו יין טוב ומשום הכי כי החמיץ בתוך הזמן ה"ז מקח טעות דאיגלאי מלתא למפרע שלא נתן לו יין טוב שאם היה יין טוב לא הי' מחמיץ דמעיקרא דחמרא חמרא ודחלא חלא וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם שכל הנותן דמים על היין אחמרא שפירא יהיב ואלו שהחמיצו מתחלה היו ראוים להחמיץ ולפי זה בלוקח חביות ידועה כנדון דידן שלקח חביות ידועות לא שייך לומר מקח טעות כיון דבשעה שלקחו יין הי' ואי משום דהחמיץ השתא ואגלאי מלתא דלא הוה יין טוב מעיקרא מה בכך אטו מי א"ל המוכר או הלוקח יין טוב יין זה קאמר ליה כמות שהיא בתנאי שיהא לו שם יין והכי אמרו בפרק המוכר פירות מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין טוב מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין של חנוני דהיינו שהתחיל להחמיץ קצת וה"ט משום דזה קא"ל כמות שהוא

והשתא אתו שפיר דברי הרמב"ם ז"ל והטור ביורה דעה שכתבו מותר ליתן דמי יין לחבירו על מנת שיתן לו יין טוב בניסן ולא הוי רבית שכל הנותן דמים על היין אחמרא שפירא יהיב ואלו שהחמיצו מתחלה היה ראוי להחמיץ ואחר כך כתבו מותר ליתן דמי חבית של יין לחבירו ולומר לו אם החמיצה ברשותך ואם הוזלה ברשותי שכיון שקיבל עליו יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא עכ"ל והרי אתה רואה שחילקו בטעמם דבדין הראשון כתבו מטעם דמעיקרא דחמרא חמרא וכו' ובדין השני כתבו מטעם דקיבל עליה זולא ובודאי שיש נפקותא בין שני הטעמים אלו דלפי הטעם דכיון דקביל עליה זולא וכו' יראה דלא שרי לפסוק אלא כפי השער שבשוק דהיינו שיוויו אבל לפסוק כשער בזול לא דלא שייך תו לומר כיון דקביל עליה זולא וכמו שהארכתי בה' ריבית אבל לפי הטעם השני דאחמרא שפירא יהיב ומעיקרא דחלא חלא והוי מקח טעות יראה דאפי' לפסוק עמו בזול פחות משוויה שרי דכיון דאית ליה אוזולי אוזיל גביה. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דבדין הראשון איירי בשנתן לו דמים על יין סתם ואז כיון דאחמרא שפירא יהיב דמי ואם החמיצה איגלאי מילתא למפרע דהוי מקח טעות משום הכי אפילו פסק עמו בזול שרי. משא"כ בדין השני דאיירי בנתן לו דמים על חבית ידועה וכמ"ש הטור והכי דייק ג"כ לישנא דהרמב"ם ז"ל דבחבית ידועה איירי והילכך לא שרי אלא בשנתן לו דמי החבית כמה שהיא שוה עכשיו בשער השוק וה"ט כמ"ש דכל שהיא חבית ידועה מדינא אם החמיצ' החמיצ' ללוקח אלא דמשום תנאה קא אתי עליה צריך שיהא קרוב לזה ולזה

סימן יב מי שמכר חפץ לחברו ואמ"ל דאם יהיה בו אונאה אם ירצה הלוקח לבטל המקח יחזור ואם ירצה לקיים המקח ושיחזיר לו אונאתו הרשות בידו והוקר בכדי שיראה לתגר ועתה רוצה הלוקח לקיים המקח ושיחזיר לו אונאתו והמוכר אינו רוצה להחזיר לו האונאה הדין עם מי

תשובה היכא דאיכא אונאה יותר משתות כתבו הרי"ף והכ"מ ז"ל דאם המתאנה אינו תובע אונאתו אין המונה יכול לחזור בו אבל ה"ר יונה והרא"ש ז"ל ס"ל דיכול לחזור שכל זמן שהמתאנה יכול לחזור אין המקח יכול להתקיים דסתמא יחזור המתאנה שהרי אינו יכול לתבוע אונאתו והוי כנושא ונותן בדברים וצריך להבין דהא בנמצא מום במקח דהוי מקח טעות ואין הלוקח יכול לתבוע אונאתו ואפ"ה משמע מדברי הטור סי' רל"ב שאין המונה יכול לחזור בו אלא דוקא כשהמתאנ' תובע אונאתו שהרי כתב וז"ל וכן אם ירצה הלוקח לקחת פחת המום הרשות ביד המוכר לומר או קח אותו כמו שהוא או תקח מעותיך והחזר לי מקחי ע"כ משמע דדוקא כשטוען הלוקח האונאה הוא דמצי לומר הכי אבל אם אינו טוען לא ועוד קשה דהאיך יכול לחזור אם אין המתאנה תובע אונאתו הא ודאי נראה דכל שהלוקח נתרצה השתא ומחל על טעותו חל המקח מעיקרא ותדע דהא גבי קידושין אמרי' בפ' המודר דנכנסה לרשות הבעל לא מצי טעין במום דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וראה השתא ונתפייס וחלו הקדושין למפרע וכן מוכח בכמה מקומות בקידושין ואמרו שדקדק הר' יונה ז"ל מדרב חסדא שאין המקח חל מעיקרא מדאיצטריך לטעמא דאי לאו דאוניתני והול"ל דהשתא כיון דאיתרצאי במקח ברשותיה אייקר דאיגלאי מילתא למפרע שחל המקח מעיקרא ע"כ איברא שהכי הוא דהתם ליכא למימר כיון דאיתרצאי השתא חל מעיקרא דמה שנתרצה השתא היינו משום דהוקר אבל אם לא הוקר לא היה מתרצה משא"כ היכא דלא הוקר דכל היכא דנתרצה השתא איגלאי מילתא למפרע דהיה מרוצה ולפי חילוק זה יראה דאיכא למימר לענין מקדש את האשה ונמצא בה מום ונתרצה הבעל במוהר ומתן דאין הקדושין חלים מעיקרא שאין זה נתרצה אלא השתא דיהבו ליה מתנה. וה"ה אם הלוקח יהביה לאחר במתנה ואח"כ הוקר דאעפ"י שנתרצה השתא הלוקח לא אמרינן דחל המקח מעיקרא וכי יהביה לאחר במתנה או שקידש בה את האשה דידיה הוא אלא השתא הוא דנתרצה ואין המקח חל אלא מכאן ולהבא וכי יהבי' במתנה קודם שהוקר לאו דידיה הוה עדיין וכמו כן אם השתא שהוקרו אינו ברשות לוקח אלא שהניחו אחר שמשכו ברשות מוכר כיון דאמרינן דאין המקח חל למפרע נראה דלא קנאו הלוקח וכמו שכתב ה"ר יונה ז"ל ומה שכתב הרב ב"י ז"ל גבי מה שכתב הטור בסי' הנז' וז"ל והיכא שמכר לו שוה חמשה בששה ולא הספיק להראותו עד שעמד בשמונה אע"פ שחזר לדין בטול מקח אצל מוכר אפילו הכי אינו יכול לחזור בו ולא עוד אלא שחייב ליתן ללוקח האחד שהרי נקנה המקח וברשות לוקח הוקר ע"כ דזה הוא כדעת היש אומרי' ואע"ג דמשמע מדברי הרא"ש ז"ל שדעתו נוטה לדעת ה"ר יונה ז"ל סתם דבריו כדברי היש אומרי' משום דמסתבר לי' טעמייהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל עכ"ל. ולפי דבריו נראה דאין דקדוקו של ה"ר יונה כלום אלא המקח חל מעיקרא ולע"ד אין נראה כן והרמב"ם והטור ז"ל לא פליגי עם ה"ר יונה ז"ל דהרמב"ם והטור ז"ל איירו באונאת שתות דהמקח קיים מעיקרא ומשום הכי מצי לתבוע אונאתו השתא אע"ג דהוקר וה"ר יונה ז"ל לא מיירי אלא בדינו של רב חסדא דהתם היה יכול הלוקח לבטל המקח. ואפילו החולקים על ה"ר יונה יודו בכה"ג דהוי ביטול מקח מעיקר' דלא מצי לתבוע אונאתו השתא דהוקר שהרי מתחלה ג"כ לא היה יכול לתבוע אונאתו ואין המקח חל מעיקרא אלא דס"ל דהתם בדרב חסדא דמעיקרא היה יכול לתבוע אונאתו משום דעשו ידו על העליונה השתא דהוקר ג"כ לא הופקע זכותיה. ולפי זה נראה דבנ"ד דהתנה דאם יהיה בו אונאה אם ירצה הלוקח לבטל המקח יחזור ואם ירצה לקיים המקח ושיחזיר לו אונאתו הרשות בידו והוקר בכדי שיראה לתגר דלא מצי לתבוע אונאתו כסברת ה"ר יונה דהכי נראה עיקר. ובירושלמי דפרק הזהב אמרו מכר שוה חמש בשש והוקר ועמד בשבע אמר ר' יוחנן כשם שבטל מקח אצל זה כך בטל אצל זה ע"כ נראה דס"ל דבטול מקח שאמרו שיכול לחזור בו אינו אלא מי שנתאנה אבל לא מי שאינה והיינו טעמא משום דהוי כאלו א"ל המוכר שאם ירצה אותו כמות שהוא יהא שלו והלכך כל שנתרצה המתאנה קנאו אבל כשהוקר ואח"כ נתרצו בזה אמר ר' יוחנן דשניהם יכולים לחזור בהם משום דנראה דלא נתרצה זה אלא מפני היוקר וכיון