מחנה אפרים - א עג

עובדא דזקן שאני דידע לאקנויי יע"ש ובא"ח סי' רמ"ו כתב דאם הניח בהמתו אצל העובד כוכבים בשבת יאמר הישראל בהמתי קנויה לעובד כוכבים כדי שינצל מאיסור דאוריית' ע"כ ואף על פי שהעובד כוכבים לא ידע מזה מהני כיון דאיכא דעת מקנה ודלא כס' מגן אברהם יע"ש ובריש פרק הבא על יבמתו אמרו ישן לא קנה ופירש רש"י ז"ל דלאו בר דעת הוא ולא הוי קנינו קנין ולפי זה איכא למימר דאפילו בדעת אחרת מקנה לא קנה ועדין יש לחלק וק"ל ומ"ש התוס' שם לפרש"י מקטן לאו קושיא הא דישן גרע מקטן כמ"ש הרא"ש ז"ל דישן גרע מחרשת וכן מה שהקשה הרשב"א שם דהא לא בעינן כונה אינה קושיא דישן כיון דאין בו דעת אין קנינו קנין

סימן י"ג אם קנה ראובן פירות בזול מן העובד כוכבים והניחם המוכר בכליו של לוקח והכלים היו מונחים ברשות המוכר וקודם שהוציאם משם בא שמעון ולקחם מן העובד כוכבים נראה דכיון דספיקא הוא אם כליו של לוקח קונות נמצא ראובן מוחזק הוא תחלה מספק אם תפסה אחר מוציאין אותו מידו וכה"ג כתב הרא"ש בפ"ק דמציעא גבי בעיא דאויר שאין סופו לנוח דסלקא בתיקו דבהפקר הואיל ונסתלקו הבעלים אם החזיק בה אחר מוציאין מידו דבע"ה מוחזק הוא תחלה מספק וכ"נ עובד כוכבים מכי שקיל דמי נסתלק מהפירות ואין להקשות ממ"ש הרא"ש בפרק חזקת גבי החזיק בה לקנות את חברתה דסלקא בחיקו אי קנה אי לא שכתב הרא"ש דאם בא אחר והחזיק בה כדי לקנותה ה"ז זכה וכתב המ"מ הטעם לפי שחזקת זה האחרון גדולה מחזקת הראשון דשאני קרקע ממטלטלין דשייך בהם תפיסה ותפיסת ספק הויא תפיסה כנגד אחר שאין לו בה שום טענה וכ"נ מדברי הרא"ש ז"ל שכתב בפ"ק דמציעא בבעיין דמשוך בהמה לקנות כלים שעליה דגבי הפקר זכה הראשון מפני שהוא מוחזק תחלה דתפיסת ספק הויא תפיסה והשתא אתי שפיר מ"ש הטור בי"ד סי' קע"ב דאם נתנם המלוה בכליו שוב אין הלוה נוטלן עיין במהרי"ט ח"מ ססי' מ"ח ועיין במהריב"ל ח"א סי' מ"ו

סימן יד כתב הש"ך סי' קצ"ח וסי' ר"ב דכי אמרינן עד שישכיר לו את מקומו ואז קונה לו מדין חצר היינו שהשכיר לו תחילה החצר ואח"כ הקנה לו המטלטלין אבל אם שניהם כאחת לא משום דאז הוי מתנתו וחצירו באים כאחת. ולע"ד אין דבריו נכונים בזה כנראה בסוגיין דריש פרק הזורק ובפרק המביא גט דף כ"א ומדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות גירושין וכן מוכח מההיא דעישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וע"כ לא פליגי גבי גט אי גיטו וחצירו באים כאחת אי לא אלא משום דיד אשה כיד בעלה ועיין במוהרי"ט

סימן טו וחצרו של אדם דקונה לו שלא מדעתו צריך לברר אם היה בעל החצר ישן אי קנה לו אי לא. איברא דקיימא לן נתן לה גיטה בחצרה והיא ישנה דאינה מגורשת איכא למימר דהתם שאני משום דחצר דגיטה לא אתי אלא משום יד וכל שהוא ישן לית ליה יד אבל בעלמא דחצר משום שליחות אתי כי היכי דשלוחו מהני ואפי' היה זה המשלחו ישן ה"נ בחצרו וכ"כ המפרשים בהזורק דאם עשתה שליח לקבלה וקבלתו בעודה ישנה דהויא מגורשת. (א"ה עיין מ"ש הנ"י בפ"ק דמציעא משם הר"ן דחצר המשתמר במציאה לא אתי מדין שליחות אלא מדין יד וכ"כ בחדושי ר"ב משם התוס' שם יע"ש ועיין מ"ש מרן הב"י בא"ה ס"ס קל"ח בשם הרשב"א וז"ל הצ"ל אבל מה שכתב הראב"ד דאפי' זרקו לה בחצרה והיא ישנה דמגורשת הא ודאי צ"ע ומסתברא דאינה מגורשת דלא עדיפא חצרה מידה עכ"ל. ולפ"ז יש להסתפק אם באתה לו מציאה בחצירו המשתמר כשהוא ישן אי זכה ונראה דלא נ"מ מהאי ספיקא דמאחר דאיכא מ"ד דאף בכה"ג חצר משום שליחות אתי ודאי זכה בעל החצר דאין לנו להניח את הודאי משום האי ספיקא ועוד דכבר כתבנו לעיל משם הרא"ש ז"ל דבמציאה זוכה הראשון אף שיש ספק בזכייתו

סימן טז ומידי דהפקר שהיה תוך ד' אמותיו ואמר זה יזכה ד' אמותי בחפץ זה לפ' עני אי זכה או לא. לכאורה נראה דזכה ואמינא לה ממאי דגרסי' בפר' אין בין המודר דף ל"ד ע"ב אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל ופי' הר"ן והרא"ש דאיירי בככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום ומ"ה כי אמר ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בו מעולם. אבל מתוך הירושלמי שהביא הגהת מרדכי במציעא משם ריב"ם נראה דלא מצי לזכות לחברי' על ידי ד' אמותיו וז"ל הצ"ל פסק ריב"ם כר' יוחנן והוא שאמר זכי ואי נמי לא אמר כלום אך שהגביה לצורך חברו דזכין לאדם שלא בפניו דהא עולא וריב"ל סבירא לי' כותיה ובירושלמי איתא במס' פיאה פ"ד אמר אבא כהן ברדלא אדם זוכה לחברו במציאה מ"ט ואני הכינותי לבית ה' ככרים אלף וכו' ר' יונה בעי מה אנן קיימי' אי בתוך ד' אמות עשיר הוה ע"כ. ומדברי הר"ן ז"ל שם בפרק אין בין המודר נראה לכאורה דד' אמות קונין לאדם אפי' שלא מדעתו שכתב דהא דלא קני ליה ד' אמותיו היינו משום דגלי דעתיה בפירוש דלא ניחא ליה דליקנו ד' אמותיו אלא להקדש דגלוי דעתא דלא ניחא ליה מהני משמע דבסתמא ד"א קונין לו אע"פ שלא נתכוון לקנות וכן נראה מדברי התוס' גבי מתני' דראה אותם רצים אחר מציאה ואמר תזכי לי חצרי יע"ש ודלא כמו שכתב הריב"ש והריטב"א ז"ל ועיין בחדושי זקנים דף ל"ח ד"ה ולעני פסק הלכה יע"ש: הלכות מכירה דיני אונאה

סימן א מי שאמר לחבירו מכור לי חפץ זה במנה זו ונמצא המנה חסר אם המקח קיים וישלים זה מה שחסר מן המנה

תשובה איתא בפ"ק דקדושין התקדשי לי במנה זו ונמצא המנה חסר דינר או דינר של נחשת אינה מקודשת מוכח מהסוגייא שיש חילוק בין מנה סתם למנה זו דבמנה זו לא חלו הקדושין כלל ואפי' לא חזרה בה אין השלמה מהניא וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' מכירה שכתב מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצא המעות חסרים חוזר כלומר והמקח קיים אלא שצריך להשלים ע"כ והראב"ד כתב עליו פעמים שאין המקח נקנה כגון שהיה לפניו שק של אגוזים וא"ל הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים והלך ומדדו ונמצא חסר שאף השלמה לא מהנייא וכתב ה"ה ז"ל שדימה הוא זה לקדושין למקדש את האשה במנה זה דאם לא ידעה ונמצא חסר דאינה מקודשת וכו' וסובר הראב"ד ז"ל דע"כ לא מפלגינן בהאיש מקדש בין מכר למלוה בכה"ג אלא בשלא אמר מנה זה ומ"מ אין קידושין דומה למקח וממכר בכה"ג וכדברי המחבר ורבו ז"ל עיקר עכ"ל. ונראה מתוך דבריו דדוקא במנה זה ונמצא חסר יש לדמו' קדושין למקח וממכר אבל במנה סתם לא למדינן מקדושין והמקח קיים וזה ישלים וזה אינו מוסכם דאפי' במנה סתם נראה דלא מהנייא אלא כשאמר לו דינר החסר יהא עלי במלוה ושתק המוכר דבמכר כיון דלא כסיף למתבעיה שתיקה כהודאה דמייא וכ"כ הר"ן בפ"ק דקדושין דסוגיין דהאיש מקדש איירי שא"ל התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר וא"ל הרי הוא עלי מלוה מר סבר כסיפא לה מלתא למתבעא כלומר ומ"ה לא סמכא דעתא ומ"ס לא כסיפא לה מלתא למתבעא ושוין במכר שזה קנה במכר וודאי לא כסיפא מלתא למתבעא עכ"ל ולפי זה נראה דאפילו במנה סתם שלא אמר דינר החסר יהא עלי מלוה אם חזר המוכר ולא נתרצה להשלמ' לא מהני הקנין וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ח שכתב הקונה דבר מחברו ונתן לו הדמים וטעה במנין המעות ואח"ז תבעו המוכר נקנה המקח ומחזיר לו השאר וכתב ה"ה זה מבואר מהסוגייא דקדושין ושוין במכר שזה קנה ובודאי שאין מי שנותן מקצת הדמים אלא כאילו