מחנה אפרים - א ע

סוף שער מ"ט וכ"כ הרא"ש בסוגיין הנז' דלא קנה עד שיאמר תזכה לי חצרי משום דלא הוי חצר המשתמרת ממש. אבל דעת הרא"ש והרשב"א וקצת מן המפרשים ז"ל דכל שעומד בצדו סגי ולא בעינן שיאמר זכתה לי שדי ומשמע מדבריהם דאפילו שלא מדעתו קני ליה כל שעומד בצדו וכל זה במציאה דליכא דעת אחרת אבל בדאיכא דעת אחרת מקנה אפי' אינו עומד בצדו זכתה לו חצרו כיון שמשתמר לדעת הנותן כן כתב הטור בסי' רמ"ג

איברא דממה שכתב הטור בסי' ר' אין נראה כן שכתב שם וחצרו קונה ללוקח אם הוא משתמר שם ובטור א"ה סי' ל' כתב זרק לה קדושיה בתוך חצרה המשתמרת. משמע דאפילו דאית ביה דעת אחרת מקנה בעינן חצר המשתמרת. ולכאור' נראה דבריו סותרים אלו את אלו. אבל כד דייקינן שפיר לא קשה מידי דע"כ לא אמרינן דלא בעינן חצר המשתמרת לדעת המקבל אלא במתנה דכיון דאתיא ליה בחנם דעת המקבל מסכמת לשמירת הנותן מה שאין כן לענין קדושין ומקח וממכר. וכן נראה מהגהת מרדכי שכתב ז"ל אם מקנה אדם פירות שהם ברשותו והקנה לו את מקומם ואין הפסק בין אותם פירות לפירות של בע"ה לא קנה דהוי חצר שאינה משתמרת ומיהו במתנה קני משום דדעת אחרת מקנה אותם ע"כ והרב בעל ש"ך לא הבין כן והנכון כמ"ש וזהו שכתב הטור בא"ה בסי' הנז"ל דאם זרק לה קדושיה לתוך חצרה והיא משתמרת לדעתה

סימן ג ראובן קנה חפץ משמעון והניחו לו שמעון בבית לוי שהוא ביתו של ראובן המושכרת ללוי אם קנה ראובן מדין חצרו. לכאורה נראה דדבר זה במחלוקת שנוי דהרמב"ם ז"ל בהל' שכירות פ"ו כתב הזבל שבחצר אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דאי אגירא ליה לשוכר כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומן עכ"ד. ואל תקשה לך מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מכירה ז"ל לפיכך אם היה ביתו של לוקח מושכר למוכר לא תקינו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח ע"כ ולפי דעת הרמב"ם ז"ל אמאי צריך נתינת הדמים בלא דמים תקנה ליה רשותו ואע"פ שהוא מושכר ביד אחרים וכמ"ש כאן לאו קושיא היא דכל הקנאה בעינן הוצאה מרשות לרשות והכא כיון שהיא שכורה ללוקח עדיין לא יצאו מרשותו אבל כשהם ברשות מוכר והשכיר לו מקומן כבר יצאו מרשות מוכר לרשות לוקח כיון שהקרקע יצא מרשותו לחצאים לקנין פירותיו וראיתי למהרי"ט ז"ל בח"א סי' ס"ה שהבין שאפילו אם היתה ביתו של לוקח מושכר למוכר קנה הלוקח החפץ מדין חצר לדעת הרמב"ם ז"ל. ולע"ד אין נראה כן כמ"ש ומדברי המגיד ז"ל בפרק ג' מהלכות מכירה נראה דבכה"ג לא פסיקא ליה מלתא ומדברי הרב בעל כסף משנה שם נרא' דבכה"ג פשיטא ליה דאף להרמב"ם ז"ל לא קנה

סימן ד וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכה ליה לפיכך האפרוחים שיש בשובך לא קנה אותם בעל השובך כ"ז שלא הוגבהה האם מעליהם. כך מבואר בסוף פרק השואל וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו די"מ דהא דלא קנה אותם בעל השובך היינו שלא מדעתו משום דסתמא איסורא לא ניחא ליה דליקני ליה חצרו אבל אם גילה דעתו דליקני ליה קנה והוא ז"ל כתב דאפילו גילה דעתו לא קנה ליה כיון דאיהו לא מצי זכי וכתב שכן עיקר ואע"ג דאשכחן דחצרו קונה לו הגניבה כמבואר פ"ק דמציעא בגניבה בלחוד הוא דרבי רחמנא לחייבו בכפל ע"י חצרו עכ"ד ולע"ד נראה כדבריו מההיא עובדא דלוי בר סיסין דפרק שילוח הקן דאקנינהו לפירות שובכו לר"י ואתא לקמיה דשמואל וא"ל זיל טרוף הקן דלגבהו ונקנינהו לוי בר סיסין והדר ניקנינהו ניהלך. אלמא דאע"ג דלוי בר סיסין גלי דעתיה שרצה לקנותם מדאקנינהו לר' יהודה ואפ"ה א"ל זיל טרוף הקן דעדין לוי גופיה לא קנינהו. איברא דצ"ל בהיכא דעבר וזכה בבצים קודם שעמד' האם מעליהם אי זכה בהם ואיסורא דעבד עבד אי נימא דזכה בהם א"כ חצרו נמי כל שגילה דעתו שרצונו שתזכה לו אמאי לא קנה דהא חצרו כידו (ולמ"ד דחצר לא אתי אלא משום שליחות דוקא אתי שפיר דאין שליח לד"ע זולת בגניבה וכמו שכתב הריטב"א) ואי נימא דאפי' נטלם בידו מחמת האם כיון דלא מצי עביד לא זכה בהם דכל מילתא דאמרו לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ אמאי איצטריך הריטב"א לדחוקי נפשיה ולומר דשאני גניבה ובלאו הכי לא קשה מידי דשאני התם דאי עבר הוא ונטל בידו זכה בגניבה ומשום הכי חצירו נמי קנה ליה משא"כ הכא ולא עדיף חצרו ממשלחו. וראיתי להרמב"ם ז"ל בפכ"ג מהלכות מכירה שכתב וז"ל האפרוחים לא קנה בעל השובך כל זמן שלא עמדה האם מעליהם ודבר זה גזירת חכמים הוא ומשום לא תקח האם על הבנים נגעו בה עכ"ל ויש לדקדק בדבריו דנרא' דמה שלא קנה לו חצירו הוא מגזירת חכמים שאמרו שלא תקנה לו וזה אינו דהלא חכמים לא אסרו אלא שלא יטלם בידו אבל שלא יזכה לו חצירו לא הוי משום גזירה אלא ה"ט משום דכיון דאיהו לא מצי לזכות חצירו נמי לא קנה ליה וכמו שכתב הוא ז"ל בה' שחיטה והי' אפשר לומר דמה שכתב ודבר זה משום גזירת חכמים לאו אקניית החצר קאי אלא אעיקרא דמילתא קאמר דאיהו לא מצי לזכות בהם משום גזרת חכמים

סימן ה מי שנפלו מעות בביתו של חבירו ומצאם חבירו אחר שנתייאשו הבעלים אי זכה בהם. ראיתי להרמב"ם ז"ל פט"ז מה' גזילה שכתב וז"ל המוצא מעות בחנות ומן התיבה ולחוץ הרי אלו של מוצאן ולמה לא תקנה החנות לבעליה לפי שאינה חצר המשתמרת ע"כ אבל הראב"ד ז"ל פי' דה"ט לא קנה לפי שבאה לו המציאה קודם יאוש וחצירו כידו וכן הוא דעת הרשב"א והר"ן ורצו לו' משום דבאיסורא אתא לידיה כמבואר בנ"י אבל הרמב"ם נרא' דס"ל דבחצר לא שייך לומר דבאיסורא אתא לידיה ולא אמרו הכי אלא כשבאו לידו דוקא דמשעה שבאו לידו נתחייב בהשבה והוי שומר שכר דבעליהם ונמצא דברשותו קיימא שהרי ידו של זה כיד הבעלים הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים. משא"כ כשנפלה בחצר דעדיין לא נתחייב זה בהשבה ואפי' בלאו דלא תוכל להתעלם מכיון דלא ידע בה הלכך כל שנתייאשו הבעלים אח"כ שפיר קנה ליה חצירו היכא דהוי חצר המשתמרת וכן נראה מדברי הרמב"ן במלחמות פרק אלו מציאות גבי נטלה ע"מ לגוזלה וז"ל הצ"ל וזו כיון שנטלה לגוזלה ולא להשיבה הרי הוא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה דבשלמא היכא שנטלה בתורת אבידה ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש א"א לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הילכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים עכ"ל וכן נראה מדברי התוס' פ' מרובה דף ס"ו ד"ה ה"נ כיון דמייאש וכו' שכתבו דיאוש בתר דאתא לידיה דלא מהני ה"ט הואיל וכבר נתחייב בהשבה ונראה לע"ד דאפי' לסברת הראב"ד והרשב"א ז"ל שכתבו דבחצר נמי אמרינן דיאוש דבתר הכי לא מהני מכיון דחצירו כידו ואילו באו לידו תו לא קנה הלכך חצירו נמי לא קנה ליה לא אמרו אלא במעות לענין דחצירו לא קנה ליה דלא עדיף מידו אבל אם מצאם הוא והגביהם ובאו לידו זכה בהם ולא אמרינן באיסורא אתא לידי' מעיקרא ואפי' הגביהם עכשיו לא קנאה מכיון שבאו לחצירו קודם יאוש. ותדע מדין הלוקח פירות ומצא בהם מעות שכתב ה"ה משם הרמב"ן והרשב"א ז"ל והנ"י בסוגיין שאם הי' הלוקח תנר אע"פ שלקחם מבע"ה הרי אלו שלו כיון שמצאם אחר ששהו בידו שיעור שנתייאשו הבעלים ולא אמרינן באיסורא אתא לידיה דכשבאו לידו קודם יאוש הוה וה"ט משום דמעות כיון דאין עתידים לימצא חצירו לא קנה ליה ולא הוי חצירו כידו כמ"ש התוס' נמצא דלא באו עדיין לידו של זה שמצאם עד דנימא באיסורא אתא לידו ומ"ה בלוקח פירות מחבירו ומצא בהם מעות אחר שנתייאשו הבעלים קנאם ולא אמרינן באיסורא אתא לידי' דכיון דאין עתיד להמצא לא חשיב כאילו בא לידו והשתא דאתינא להכי נראה דכל שמצאה בע"ה אחר יאוש ה"ז קנה לי' חצירו מכיון דמעות אין עתידים להמצא לא שייך לומר באיסורא אתא לידיה

סימן ו וחצר השותפין איים קונים מקח זה מזה ומיהו