מחנה אפרים - א סט

מידי דאם עשהו שלא מדעת בעלים כגון עשיית מעקה או איזה פעולה הרי הוא עשוי בכה"ג לא אימעיט עובדי כוכבים משליחות דכי אימעיט עובדי כוכבים משליחות היינו במידי דבעינן שליחות ואם עשהו שלא מדעת בע"ה אין מעשיו כלום עד שיעשנו שלוחו או ידעינן דניחא ליה לבע"ה בכך דחשיב כאלו הוא עצמו עשהו שליח לכך אבל במידי דלא בעינן שליחות כגון מי שאמר לעובד כוכבים לעשות לו מעקה ועשהו הרי מה שעשה עשוי וכיוצא לזו כתב הרשב"א בתשו' ועיין במהרשד"ם בח"מ סי' שע"ו שכתב ז"ל ועל הספק הג' אי מיקרי חזקה מה שפרע לחופרים גם זה פשיטא לי דהוי חזקה גמורה כי מה לי חפר הוא ומה לי חפרו הם בשבילו ואפי' שהעובד כוכבים לאו בר שליחות כלל לא מתורת שליחות אני אומר וכו' יע"ש ועדיין אין ראיה גמורה לנ"ד כמבואר: קנין חצר

סימן א חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו צ"ל מאיזה דין הוא דבפ"ק דמציעא דף י"א מסיק דכ"ע חצר לענין גט משום יד אתרבאי וכי פליגי לענין מציאה דמר סבר ילפינן מציאה מגט דגבי מציאה נמי חצר מדין יד אתי וכי היכי דאית לה יד. אית לה נמי חצר ומר סבר לא ילפי' מציאה מגט וגבי ממונא חצר מאם המצא אתרבאי ואיכא למימר דשליחות הוא ואין שליחות לקטן כ"נ מפירוש רש"י ז"ל. ולפי פירושו נראה דמאי דמסיק בתר הכי ואמר דילפי' ממונא מאיסור' גבי ממונא נמי חצר משום יד איתרבאי וההיא דאם המצא תמצא נמי משום יד הוא ולא משום שליחות. ולפי זה לא צריכנא השתא לשינויי דלעיל דרבינא ורב סמא. איברא דלפ"ז צריך להבין אמאי לא ילפינן קטן מקטנה דכי היכי דקטנה אית לה יד ואית לה חצר ה"נ קטן כיון דאית ליה יד כשדעת אחרת מקנה אמאי לית ליה חצר כיון דחצר משום יד איתרבאי. וראיתי להרב בעל נמוקי יוסף שהרגיש בזה ופירש דמאי דקטן אית ליה יד כשדעת אחרת מקנה היינו מתקנתא דרבנן ורבנן לא תקינו ליה אלא במה שתופס בידו דוקא אבל חצר והד' אמות לא תקינו אלו דבריו ז"ל. אבל לע"ד אינו עולה יפה דהלא בפרק התקבל מוכח בהדיא שם דכל דאיכא דעת אחרת יש לו לקטן זכיה מן התורה וכן כתבו התוס' בכמה מקומות וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות לולב דקטן זוכה מן התורה כשדעת אחרת מקנה אותו. והראב"ד ז"ל בהשגות בפכ"ט מהלכות מכירה פירש דמאי דאמרי' דקטן אין לו חצר היינו דוקא לענין מציאה דלית בה דעת אחרת מקנה אבל לענין מתנה דאית בה דעת אחרת מקנה יש לו חצר ויש לו הד' אמות. ונראה דהכריחו לפרש כן משום דהוה ק"ל מה שהקשינו לעיל דכיון דקטן יש לו יד כשדעת אחרת מקנה אמאי לית ליה חצר כיון דחצר משום יד איתרבאי ומשום הכי פירש דמאי דאמרינן דאין לו חצר היינו דוקא כשאין דעת אחרת מקנה אבל במתנה דאית בה דעת אחרת מקנה כי היכי דאית ליה יד אית ליה נמי חצר ומתוך דבריו אלו ילפינן דס"ל דחצר דגברא נמי מדין יד קאתי (א"ה דברים אלו לא ירדתי לעומקם דהלא בקטנה ג"כ לא מצינו דאית לה יד אלא בגט דאיכא דעת אחרת מקנה ואפי' הכי ילפינן מציאה מגט וא"כ בקטן נמי ראוי הוא לומר כן) וכן נראה מדברי התוס' בפרק חזקת הבתים דף ד"ן שכתבו בד"ה ז"ל אדעתא דציבי לא קני אין להקשות אף על גב דאין דעתיה אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו דחצר מדין יד איתרבאי עכ"ל. וכן נראה מדברי הטור בח"מ ס' ר' שכתב דאם היו הפירות מופקדים אצל אחרים וא"ל המוכר תנם ללוקח זכה ללוקח אפי' באמירה בעלמא דחצרו כידו והרי הוא יכול לזכות לאחרים בשל אחרים. נראה מדבריו אלו דחצר משום יד אתרבאי דאלו ס"ל דחצר משום שליחות אתרבאי א"כ היכי זכי חצרו של נפקד ללוקח דלא מצינו לומר שאם היו הפירות בידו של שליח הנפקד ואמר הנפקד תזכי לי שלוחי במה שיש בידו ללוקח שיזכה הלוקח הגע עצמך אם עשה הלוקח שליח כדי שיזכה לו מידו של מוכר והלך השליח ועשה שליח אחר כדי שיזכה ללוקח מי מהני דנראה דלא מהני דהוו מילי ומילי לא מימסרן לשליח ומשום הכי כתב הרמ"ה והביאו הטור בא"ה דשליח קבלה לא מצי לשויי שליח ואפי' למאי דפליג הטור שם וס"ל דמצי לשויי שליח היינו דוקא משום דהשליח השני נעשה שלוחו של האשה השולחת והיא צותה לשויי שליח אבל הכא גבי חצר דליכא למימר דנעשה החצר שלוחו של לוקח שהרי אין החצר שלו ואין הנפקד יכול לומר תזכי לי שלוחי ללוקח דאי אפשר לחצר להיות שלוחו של לוקח אלא שלוחו של נפקד שהוא בעליו ובכי האי גוונא ודאי הוו מילי ומילי לא מימסרן לשליח. אלא ע"כ צ"ל דס"ל לטור דחצר דגברא משום יד נמי קאתי וכן מוכח מדבריו שכתב דחצרו כידו והטור א"ה סי' ק"ס כתב דאם נתן הגט בחצר של שליח קבלה דהוי גט ולטעמיה אזיל דחצר מדין יד קאתי אם לא שנאמר דגבי גט שאני דשלוחו הרי הוא כדידה ומה דידה חצר מדין יד אתי וצ"ע

אבל דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפ"ק דמציעא מוכח בהדיא דחצר דגברא לא אתי מדין יד אלא מדין שליחות והשתא אתי שפיר דקטן אין לו חצר כלל ואף על גב דאית ליה יד כשדעת אחרת מקנה אותו משום דחצר דגברא מדין שליחות דוקא קאתי ומ"ש שם תלמודא דף י"א חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות אחצר דאשה קאי והכי קאמר אע"ג דחצר דאשה משום יד איתרבאי ולא קני אלא בעומדת בצדה היינו דוקא גבי גט דחוב הוא לה אבל גבי מתנה דזכות הוא לה קנתה לה חצרה מדין שליחות ואע"פ שאינה עומדת בצדה. ועל פי זה ילפי' דדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דברשות המופקדים אצלו דלא קנה הלוקח ואע"פ שקבל עליו הנפקד עד שיוציאם מרשותו וכ"כ הב"י שם. ולמדנו ג"כ דמ"ש הטור דאם קבל הנפקד דקנה הלוקח ברשות, הנפקד ה"ד כשהנפקד עומד בצד חצרו בשעת הזכיה דאז חצרו דומה לידו כיון דסמוך לו אבל אם אין הנפקד עומד אצל חצרו בשעת הזכיה לא קנה הלוקח דכל שאינו בצד חצרו א"א לחצר לזכות מדין יד וכן מבואר בסוגיא דוק שם. איברא דלפי זה קשה על הרא"ש ז"ל דהוא פסק בפ"ק דמציעא כסברת הרי"ף ז"ל דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי ולא מדין יד א"כ היכי פסק לההיא דרשות המופקדים אצלו דמהני דלכאורה נראה דההיא לא הוי אלא למאן דס"ל דחצר נמי אתי משום יד ולפי מ"ש דדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וברשות המופקדים אצלו לא מהני שיאמר הנפקד תזכי חצרי לפ' שאין חצרו של זה נעשה שליח לאחר אתי שפיר מה שהקשו הראשונים אמאי איצטריכו למעמד שלשתן כיון דקי"ל דתן כזכי כי א"ל תנם לפ' הרי זכה הנפקד לאותו אחר. וליישב מה שהקשתי על הרא"ש ז"ל דהיאך מהני קבלת הנפקד שיזכה חצרו ללוקח והלא. חצר אינו זוכה אלא מטעם שליחות ואין חצרו של נפקד נעשה שליח של קונה ובשלמא לדעת התוס' ז"ל שכתבו דחצר קונה מדין יד אתי שפיר דהנפקד אומר תזכי חצרי ללוקח משום דחצרו כידו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל נראה לע"ד דהכא שכבר היו מופקדים אצל נפקד לאחריותו חשיבי כאלו גם בידו של נפקד ועיין בירושלמי בפרק הזורק

סימן ב וחצר שאינה משתמרת כתב הרמב"ם ז"ל דלא קנה עד שיהא עומד בצדו ויאמר זכתה לי שדי. וצ"ל דהרי כל שעומד בצדו הוי חצר המשתמרת כדמשמע בגמרא ואם כן ל"ל שיאמר תזכה לי חצרי מ"ש מהיכא דהוי חצר המשתמרת דקונה אפי' שלא מדעתו. (א"ה עיין בחי' זקנים מ"ש בזה) הן אמת דשמעתין דפרק השואל דף ק"ב מוכח כדבריו דמוקי שם ברייתא דהאומר כל מציאות שיבאו היום לחצרי תזכה לי חצרי דלא אמר כלום דאיירי בחצר שאינה משתמרת ואותביה ליה מסיפא דקתני ואם יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימים ומשני כיון דיצא לו שם מציאה מיבדל בדילי אינשי מיניה והוי כחצר המשתמרת ומדקתני דבריו קיימין משמע דמאי דקנה אינו אלא משום דאמר תזכה לי חצרי הא לאו הכי לא קנה ואע"ג דמיבדל בדילי אינשי מיניה והוי חצר משתמרת אלא משמע דכל שאין החצר משתמרת מצד עצמו ממש לא קנה עד שיאמר תזכה לי חצרי ונראה דהיינו טעמא דכיון דהרי"ף והרמב"ם ז"ל ס"ל דחצר דגברא לאו מדין יד קאתי אלא מדין שליחות הלכך ס"ל דכל שאינו משתמר ממש מצד עצמו אינו נעשה שליח עד שיעשנו שליח ועיין בספר התרומות