מחנה אפרים - א סה

קנה א"כ תו ליכא לאקשויי מקנין סודר מה שהקשו התוס' שהרי כבר פירש שרוצה לקנות מהשתא ועיין בפרק בתרא דעובד' כוכבים ס"ג ע"א גבי אתנן זונה

וראיתי להר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין דף תרל"א שכתב וז"ל ודאמרינן לא קנה עד שיתן את הדמים איכא מאן דאמר דדוקא כל הדמים אבל במקצ' דמים אפי' לא עייל ונפיק אשארא לא קני דכי אמרינן דבמקצת דמים קנה הכל כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי ה"מ בנותן מקצת דמים לשם קנין דכיון שקבלם לשם קנין גלי אדעתיה דניחא ליה דליקני בהכי אבל הכא דמים הללו לא לשם קנין נתנם לו אלא לשם פרעון עכ"ל ומתוך דבריו אלו נראה דמה שאמרו בהזהב דף ח"ס ערבון רי"א כנגד כולו הוא קונה איירי בשנתנם לו לשם קנין כדי לקנות בהם ואפ"ה לענין מטלטלין אמרו שם דאינו קינה אלא לענין מי שפרע. וזה נראה דלא כסברת הב"י. וראיתי להב"י בריש סי' ר"ד שכתב ז"ל דאם נתן לו הערבון ואמר שיקנה לו ע"י הערבון לרש"י ז"ל לא קנה אלא כנגד מעותיו ולדברי התוס' ז"ל קנה הכל וסיים ואמר ואע"פ שכל אלו הדינים לענין קרקע הם אומרים מינה נשמע לקנין מטלטלין לענין מי שפרע עכ"ל. ולכאורה קשה דכפי מ"ש בסימן קצ"ח דכל היכא שפירש שרוצה לקנות בכסף קונה הכא נמי כיון שפירש שרוצה לקנות הכל בערבון אמאי לא יקנה קנין גמור אף במטלטלין. ואפשר לומר דאם אמר בפי' המעות יהיו שלך מעכשיו ואפי' אם נאבד או נגנב או נאנס המקח יהיה ברשותי מעכשיו דכה"ג קנה

סימן ב והיכא דקנה מטלטלין ואמר ליה המוכר תן הכסף לפלוני ויקנה המטלטלין לך. יראה דהא מלתא תליא בפלוגתא דלפי מ"ש התוס' בפרק הרבית ד' ע"א ד"ה מצאו ישראל וכו' דמה שנותן לאותו אחר על פיו הוי כאלו באו לידו ממש ומטעם זה כתב המרדכי שם דמפקינין מראובן מה שנתן ללוי על פיו יע"ש בנדון דידן אין זה קונה קנין גמור אלא לענין מי שפרע אבל לפי מה שכתבו הרמב"ם והריטב"א, וכן נראה שהוא דעת רש"י ז"ל ג"כ בקדושין דלא חשיב כאלו הוא קבל הדמים אלא בההיא הנאה שנהנה אותו אחר על פיו שויא ליה פרוטה ומקדש' וכמו שהארכתי בהלכות רבית הרי זה קונה דאות' הנאה חשיבא חליפין וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקדושין גבי מאי דאתמר התם משמי' דרבא וכן לענין ממונא וז"ל וכן דעת ר"ח ז"ל שכתב והילך מנה ויהיו לך נכסי ההיא הנאה מחשבא חליפין דיהבי' הקונה למקנה ולפ"ז אף במטלטלין קנה עכ"ל וכן מוכח מההיא דפ"ב דע"ז ד' ס"ג ע"ב אמר רבא האומר תן מנה לפ' ויקנה נכסי לך קנה מדין ערב ומטלטלין הוו בכלל נכסי ואפשר דהתוס' ז"ל נמי יודו בזה דקנ' קנין גמור דכה"ג דהוי מלתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן והדמים קונים וגם ממאי דאמר רב פפא התם דההיא ברייתא דאמר להם צאו ואכלו ואני פורע צאו ושתו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר דאיירי כגון שהקדים לו דינר משמע דכל שהקדים לו דינר כדי שיתן יין וכיוצא לפועליו מיד נקנ' היין לבעל המעות ואסור משום שביעית ומשום יין נסך. וכן כתב הטור בי"ד סי' קל"ב וז"ל מי ששכר פועלים ופסק להם מזונות אם אמר להם צאו ואכלו ושתו אם הקדים דינר לחנוני אסור שמיד נקנה לו היין שביד החנוני ומשלו משקה אותם ועיין תשובת הרא"ש ז"ל שהביא הרב ב"י בח"מ סוף סימן קכ"ו ועיין בשיטת הרשב"א לקדושין דף י"א ע"א דנראה דהרמב"ן ז"ל חולק על דברי ר"ח הנז' והרשב"א ז"ל כתב דכדברי ר"ח נקטינן יע"ש

" סימן ג והיכא דקנה מטלטלין או קרקע במלוה איכא מאן דאמר דקנה אבל רובם הסכימו דמלוה אינה קונה ומיהו כתבו דאע"פ דמלוה אינו קונה הנאת מחילת מלוה קונה דהא קא מטיא ליה הנאה ולא גרע מארווח לה זימנא דמקודשת וכ"ש במחל המלוה דארווח לה זימנא לעולם ונר' קצת מדברי התוס' בפרק הגוזל דף צ"ט דה"ד במלוה שהגיע זמנא להתבע אבל אם לא הגיע זמנא כיון שאין יכול לתובעו בדין עדיין לא חשיב כנותן לו כלום וכן נראה לדקדק ג"כ מדברי הרא"ש ז"ל בפ"ק דקדושין גבי ההיא דארווח לה זמנא שפי' דאיירי דמטא זימנא למיגבי מינה והלכך כי ארווח לה זימנא השתא נמצא דבאות' שעה מטיא לה הנאה. וכן נראה ג"כ מדברי הראב"ד בהשגות פ"ו מהלכו' מלוה שכתב שאם הגיע הזמן וארווח לה זימנא משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמיא וקדושין יוכיחו עכ"ל ואע"פ שיש לדקדק בדבריו דאי מקדושין יליף לה לכאורה יראה דליכא ראיה משם לומר דכשעת מתן מעות דמיא דהתם היינו טעמא כמו שפירש רש"י ז"ל דבההיא הנאה שהיתה צריכה לתת פרוטה לאחר כדי שיפייסנו למלוה מתקדשת לו. ובהלכות אישות פ"ה ראיתי שכתב הראב"ד ז"ל שהראשונים פי' כגון שהגיע הזמן המלוה ליפרע ומעותיו מזומנים בידו והיא היתה נותנת ברצון דינר למי שמאריך לה הזמן והאריך לה בשכר הקדושין וזהו דארווח לה זימנא וכו' עכ"ל ועיין בחידושי הרשב"א לקדושין שחולק ע"ז ונראה קצת דס"ל דאפילו כשהרויח לה קודם שהגיע זמנה מקודשת

סימן ד עוד נראה לע"ד דאע"ג דהסכימו רוב הפוסקים דמלוה אינה קונה במטלטלין אפי' למי שפרע היינו דוקא במעות של מלוה אבל אם מכר לו חפץ בכ"כ מעות לתת לו מיד ואמר לו המוכר תן לי מעותי ואמר לו הלוקח רוצה אתה כור חטים במעותיך ונתרצה ה"ז קנה ולא דמי למלוה דהכא כיון שמכר לו ע"מ ליקח הדמים מיד ואם יתבע המוכר המעות ואמר לו הלוקח עכשיו אין לי ליתנם המקח חוזר כיון דהמוכר צריך למעות נמצא כאלו המקח הוא עומד ביד המוכר ועכשיו כשאמר לו הלוקח אתן לך כור חטים בדמי חפציך חשיב כאלו נתן לו חפצו בדמי כור חטים שלו וכיוצא לזה כתבו התוס' בפרק האשה רבה דף צ"ג ע"א ד"ה קנויה לך מעכשיו וכו' דהיינו טעמא דהמקדש לאחר ל' יום דמקודשת ואע"פ דנתאכלו המעות דהני מעות לאו למלוה דמי דאי הדרא בה צריכה להחזיר הדמים כמו שהיא דאדעתא דהכי יהיב לה מעיקרא והוא הדין הכא ומצאתי להר"י ן' מיגאש ז"ל באו דבריו בספר עצמות יוסף דף נ"ט ע"ב שכתב כדברי. הן אמת דצריך להבין לפי זה אמאי הוצרכו התוספות והרא"ש והרשב"א ז"ל לפרש דסוגיין דפרק הזהב דף מ"ו דאיירי במחילת מלוה

סימן ה מי שקנה מחבירו שום חפץ ולא היה לו ללוקח דמים וכתב לו שטר חוב ומסרו ביד המוכר או שקנו מידו שהוא מתחייב כ"כ לחבירו דמי החפץ הרי זה קנה קנין גמור כ"כ הגאון רב האיי ז"ל בספר מקח וממכר בשם הגאון בשער י"ג אלא שכתב שהוא עמד על זה ולא הכריע. וראיתי להראנ"ח ז"ל בסי' קי"ד דעמד על זה ודקדק מההיא דבכורות דלא מהני כה"ג דקאמר התם ד"ת בנו פדוי לכשיתן דאלמא לא חשיב השעבוד כדמים זהו ת"ד. ולע"ד אין משם ראיה דהתם שאני דבפי' מיעטה תורה שאין פודין בשטרות וכ"כ אין פודין בשעבוד שנתחייב הוא ג"כ כמבואר שם בסוגיין. אבל בעלמא דודאי אי יהיב למוכר שטר חוב דאחרים בעד המקח דהיה קונה אלמלא טעמא דלא סמכא דעתיה דמוכר כדמוכח בפרק האיש מקדש בכה"ג שכותב לו שטר חוב על עצמו דלא שייך להאי טעמא ולמיחש דלא סמכה דעתי' הרי זה קונה כמו קנין הכסף ועדיף מן הכסף דהכסף אינו קונה אלא למי שפרע אבל בכה"ג קונה קנין גמור דלא שייך למיחש לשמא יאמר לו נשרפו חטיך דכיון דהמוכר עדיין לא קיבל הדמים טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו הדמים וכמ"ש התוס' בפרק הזהב דף מ"ו ע"א סוף ד"ה ש"מ מטבע נעשה חליפין וז"ל ובקנין סודר דשכיח ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך דכיון דלא קבל המוכר המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות עכ"ל. והיה נראה לע"ד להביא ראיה דהחיוב שמחייב עצמו לחבירו בעד המקח חשיב כנתינת כסף מההיא דאמרי' בפרק קמא דקדושין דף ט"ז ע"א האי שטר ה"ד אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף. וכן פירש הריטב"א ז"ל שם וז"ל אילימא דכתב שטר אדמיה פי' ודוקא מדעתו של אדון אבל בע"כ לא מיהו מלוה לאו כסף היא כלל שהרי אין קרקע נקנה בו ואינו מחוייב מ"ש במטלטלין וכיון דכן אף אינו מגרע מפדיונו במלוה עכ"ל

הן אמת דבעומדי על זה ראיתי בתוס' רי"ד שפי' לה באופן אחר ובשיטת הרשב"א ז"ל כתב על זה ז"ל ומיהו מנאי קשיא לי