מחנה אפרים - א סד

זה) וז"ל שם הא דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו דוקא במידי דמצוי ושכיח להמצא אבל מידי דאינו עשוי להמצא לא קנה כיון שלא כיון לקנותו כ"כ המרדכי בפרק אלו מציאות ויליף לה מההיא דמצא בכותל ישן הרי אלו שלו ולא אמרי' דקנה בעל החצר. ולפ"ז כתב דאם מת גר בביתו של ישראל ונמצא זהב באבנטו דלא קנה בע"ה עכ"ד אבל מדברי הר"מ ז"ל בפי"ו מהלכות גזילה אין נראה כן שכתב דההיא דמצא בכותל ישן שלא קנה בעל הכותל ה"ט מפני שהוא אבוד ממנו ומכל אדם עכ"ל משמע דס"ל דאפי' במידי דלא שכיח להמצא כל שאינו אבוד מכל אדם ועתיד להמצא קנה לו חצרו שלא מדעתו וכדברי הרמב"ם ז"ל נראה לי שהוא דעת ר"ת שהביא שם המרדכי שכתב רבינו שמשון משם ר"ת ז"ל דהיינו טעמא דלא קנה בעל הכותל משום דדבר שאינו יכול להמצא לא קניא ליה חצרו וההיא דקנה בדיל מן העובדי כוכבים ונמצא בתוכו כסף הוי כמו הכי שהוא אבוד ממנו ומכל אדם דאין בעל הבדיל עתיד למצוא אותו והכי הוא מוכרו לאחרים בחזקת בדיל אבל במידי שעתיד למצוא אותו כשיכנס לחצירו חצרו ג"כ קנה לו ומה שהביא המרדכי ראיה מפ' הפרה במשכונו של גר ביד ישראל דמשני כל היכא דאיתיה לדידיה דאי בעי למקני קני קנייה ליה חצרו אבל היכא דליתיה לדידיה דאי בעי למקני לא קני חצרו נמי לא קנייה לי' והכא נמי אין הקונה מעלה לבו לקנות המטמונות הלכך חצרו נמי לא זכי ליה עכ"ל אינה ראיה דבמסקנא לא קאי הכי כמו שפירש רש"י ואפי' לפי' התוספות ג"כ ליכא ראי' דהתם מיירי בחצר שאינה משתמרת וכל היכא דמספקא לן אי קנה בעל החצר אם לא אם בא אחר ותפס מוציאין מידו דבעל החצר הוא מוחזק ראשון (א"ה עיין בקנין חצר סי' ג')

סימן ו מי שנתן צמר לצבע וצבעו ואח"כ נגנב מרשותו של צבע מה משלם הצבע. ולכאורה הי' נראה דמשלם לבעלים כמו שהי' שוה לאחר שצבעו לדידן דקי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי והכי אמרו בשמעתין בהגוזל אבל כד דייקנא בה נראה דאינו כן דהא באותו פרק דף ק"ד אמרו מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה משמע דכל כה"ג דיש שבח סמנים ע"ג הצמר צריך שיקנה אותו הצבע לבעל הצמר וכיון שכן ודאי כל שנגנב קודם שבא הצמר ליד בעלים עדיין לא זכה בשבחא ואינו משלם אלא דמי צמרו לבד והא דקאמר תלמודא לעיל אבל הקדיחו לאחר נפילה נותן לו דמי צמרו ושבח היינו אי ס"ל דחזותא לאו מלתא היא אבל לדידן דמספקא לן אין לחייבו לצבע מספק דדילמא יש שבח סמנים ע"ג הצמר וחשיב כאלו הוסיף לי' נופך משלו ולא קנאו בעל הצמר לאותו שבח עד שיבא לידו ומ"מ היכא דהקדים לו שכרו בהא ודאי קנה השבח בעל הצמר במעות שנתן ובכה"ג ליכא למימר דאין מעות קונות דלא שייך הכא לטעם דשמא יאמר לו נשרפו חטיך דכיון דהוי ש"ש תו לא מצי לומר הכי. וכן מצאתי בשה"ג ומתוך זה היה נראה לי דאי יהיב לעובד כוכבים לעשות לו כלי והקדים לו שכרו תו אין צריך טבילה משום דכל פרוטה ופרוטה דעביד מקנה לו העובד כוכבים במעות שלקח מידו ומכוש האחרון שהוא גמר כלי אינו שוה פרוטה כדי שתהא כאלו קנו ממנו כלי עיין פ"ק דע"ז דף י"ט: קנין חליפין

סימן א וקנין חליפין צריך שיהא הסודר שלו ואם הוא שאול כתב המרדכי דכיון דאינו יכול להקדישו אינו יכול ליתנו אבל הרב ב"י ז"ל כת' בסי' קצ"ה דמועיל משום דאין דרך בני אדם להקפיד אם זה נוטל קנין בסודר שלו כיון שהוא מחזירו לו ע"כ. ומצאתי בשיטת ר"ב ז"ל למציעא דף קי"ז ע"ב שתלמיד הר"ף כתב כדברי המרדכי והריטב"א ס"ל כסברת הב"י וז"ל דלית לי' סודר אינו רוצה לומר שאין לו סודר כלל אלא ה"פ דלית לי' סודר אלא שואל מכאן משמע דאין קנין בסודר שואל אבל הריטב"א ז"ל כתב וז"ל דליכא סודר פירוש סודר כלל ואפי' מושאל וש"מ שאלו הוה לי' סודר מושאל קונין בו עכ"ל

סימן כה החליף פירות בפירות כיון שמשך האחד קנה הב' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה וכתב ה"ה דס"ל כדעת ר"ת שאמר דע"כ לא אמרינן דאין קנין בפירות אלא כעין קנין סודר אבל חליפין שהם בתורת שווי הדמים לכ"ע קנה ולע"ד דבגמרא דף מ"ו אוקמוה לברייתא דהוי חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואמר לחנוני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וכו' דאיירי בפרוטטות ואידי ואידי פירא הוי ע"כ משמע דפירות בפירות נקנו בחליפין וכן מוכח מהתוספתא והביאה ה"ה בפ"ב מהל' שכנים דין י'. ולפ"ז יתיישב שפיר מה שהקשו התוס' בהזהב דף מ"ה ע"ב לי"א דמטבע חשוב כלי משום דיוצא בהוצאה וקונין בה כל דבר דאין נראה דלקמן משני בפרוטטות וכו' דלית בהו צורה וקונין זה את זה עכ"ד ולע"ד לק"מ דהתם לא הוי טעמא משום דמטבע שאין בו צורה חשוב כלי אלא משום דפירות בפירות מיקנו בתורת שיווי הדמים

סימן ג ומי שהקנה לחבירו חתיכות של כלים בקנין סודר נראה מדברי רש"י ז"ל בפ' הזהב דלא מהני משום דהוי דבר שאינו מסויים שהרי כתב דמה שאמרו דמטבע אינו נעשה חליפין משום דדעתי' אצורתא והוי כדבר שאינו שלם ועלה אמרו דכשם שאינו נעשה חליפין כך אינו נקנה בחליפין אבל הרשב"א ז"ל הביאו בחי' זקנים חולק על רש"י וס"ל דאע"פ שאינו מסויים נקנה בחליפין וכן הוא דעת הר"ן הביאו הב"י בסי' ר"ג ולכן כתבו דמאי דאמרו דעתי' אצורתא ר"ל דהוי בדבר שאין גופו ממון אבל מדברי הרשב"א בתשו' סי' אלף ק"ד נראה דכל דבר שאינו שלם אינו נקנה בחליפין וז"ל ששאלת על שטר מתנה שהקנתה מטלטלין ולא הקנתה אגב מקרקע וכתו' דקנו בשטר השטר כשר כי דבר פשוט הוא דכל דבר מיקנו לקיים כל דבר כתו' חוץ ממטבע ודבר שאינו מסויים כגון חצי אגוז וחצי רמון והנך ודאי לא מיקנו אלא אגב קרקע עכ"ל. (א"ה עיין בתשו' מהר"ם בר ברוך סי' רנ"ו כנראה שתשו' הנז' אינו מתורתו של הרשב"א ז"ל): קנין מעות

סימן א כתב הרב ב"י דאם התנה בהדיא דהמעות יקנו קנה וכן פסק הרב בהגה אבל הרב בעל ש"ך כתב דלא נהירא ליה דכיון דחכמים תיקנו דמעות אינם קונים לא פלוג וראיה ממאי דקי"ל כר"י בפרק אע"פ דאפי' בדבר של ממון אם מתנה על דבר שתיקנו חכמים תנאו בטל משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אלו ת"ד. ודע דהר"ן ז"ל כתב בפרק אף על פי וז"ל ואף על גב דסבר ר"י דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ותנאו בטל הא איכא ר' יוסי דפליג עליה ור"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי. עוד כתב הש"ך דאפי' למ"ד בדבר שבממון תנאו קיים הכא לא שייך לומר הכי דפשיטא שאינו יכול להתנות ולעשות קנין מדבר שאינו קנין והביא ראיה ממ"ש הריטב"א ז"ל בקדושין שכל מקום שאמרו חכמים שאין קנין מן הקנינים קונה אע"פ שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאלו אומר שיקנה באמירה בעלמא עכ"ד. ולע"ד אין משם ראיה דע"כ לא אמר הריטב"א הכי אלא במידי דאינו קנין כגון מסירה ברה"י ומשיכ' ברשות הרבים דחכמים לא תיקנו שם אלו הקניות אבל כסף ודאי קנין גדול הוי דבר תורה אלא שחכמים הוא שאמרו שלא יקנה בדמים לטובתו של לוקח וכיון שכן כל שהתנה לומר שיקנה בדמים הרי זה קונה דכל האומר א"א בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו כדאיתא בר"פ הכותב וחזר הדין לסיני שדמים קונים. אבל מדברי התוס' והריטב"א ז"ל בפרק הזהב דף מ"ו ע"א בד"ה ש"מ מטבע נעשה חליפין וכו' וז"ל ובקנין סודר דשכיח ליכא למיחש לשמא יאמר לו נשרפו חטיך דכיון דלא קבל המוכר המעות טרח ומציל עכ"ל נראה קצת כסברת הש"ך דלפי מ"ש הב"י דמה שאין הדמים קונין היינו דוקא בסתמא שלא פי' שרוצה לקנות בדמים ואז דוקא הוא דתיקנו חכמים שלא יקנה עד שימשוך אבל אם פירש בהדיא שרוצה לקנות מהשתא