מחנה אפרים - א נג

ידע השני שהוא גזול וההיא דפרק אלו נערות איירי בשידע השני שהוא גזול ומשום הכי הוה מתחייב משום גזל כל כמה דמצי להדורה. אבל עדיין יראה להביא ראיה ממתני' דפ"ז דתרומות דקתני שם המאכיל את בניו קטנים ואת עבדיו בין קטנים בין גדולים משלם את הקרן והם פטורים משום דאין להם לשלם כמו שפי' ר"ע ז"ל והכי אמרו בירוש' שם לא הספיק לשלם עד שנשתחרר העבד העבד חייב לשלם ולא אמרי' הוצאה דרבו המאכיל הוי. (אמר הבן לע"ד לא הבנתי זה דנראה דלא על הרז"ה והרא"ה חלונתינו כי אם על רמי בר חמא. ועל צד הדוחק נראה דאפשר לומר דע"כ לא אמרינן דהאוכל פטור אלא כשידע הגזלן שגזל והא דתרומות אפשר דאיירי דהמאכיל היה סבור שהוא שלו ולא כיון לגזול ועיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ג דף ל' ע"ד שכתב בפשיטות דאע"ג דגזלן יהיב ליה מדעתיה לפני יאוש גובה מאחר וכ"כ הרדב"ז סי' רכ"ט יע"ש)

סימן ז ואחר אשר הוכחנו דאפילו בגוזל ומאכיל אמרי' רצה מזה גובה רצה מזה גובה ראוי לבאר אם הוא אפילו שלא היה סבור זה שאכלה שהיה גזול כי לכאורה נראה דאפילו בכה"ג אמרינן רצה מזה גובה וכו' וזה השני גם כן חשיב גזלן כמו הראשון דהא אותביה ליה תלמודא לרב חסדא ממתני' דהגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם לפי מה שהבינו התוס' ז"ל והוצרך לאוקמוה דמתניתין איירי לאחר יאוש אבל קודם יאוש חייבים ומשמע אפילו לא ידעו הבנים שאביהם גזלה. הן אמת דהריטב"א ז"ל בפרק אלו נערות נראה דלא ס"ל הכי שכתב גבי מאי דאמרי' התם הניח להם פרה שאולה כסבורים של אביהם היא וטבחוה וכו' וז"ל וא"ת מ"ש מגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלה דאמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה והכא נמי אמאי אינם משלמין כל דמי הגזילה דהכא בשאלה ליכא יאוש תירצו התוספות דהתם לפי שיודע השני דגזולה היא בידו ואפילו לא ידע נמי הרי גזלה מהראשון משא"כ בזו דכיון דהיו סבורים שהיא של אביהם אין כונתם לגזול אלא לאכול משלהם וכיון שכן אין להם לשלם אלא דמי בשר בזול עכ"ל. הרי מבואר מדבריו דכל דזה השני לא כיון לגזלם לית ליה דין גזלן. וגם מתשובת הרא"ש ז"ל הביאה הטור בח"מ סי' ע"ב נראה דכל דלא ידע זה שהוא גזול לא אמרינן רצה מזה גובה וז"ל ראובן שתובע ללוי ספרים שמשכן לשמעון ואמר ששמעון הניחהו אצל לוי לתת אותם כשיתן לו המעות וכשהוציא לוי הספרים לתתם לראובן ראה שנפחתו ונפסדו ותבעו ללוי לשלם לו המעות ולוי אומר לאו בעל דברים דידי את כי ממי שקבלתי הספרים הוא הרשני ללמוד בהם אם לוי היה סבור שהספרים של שמעון שהרשה אותו ללמוד בהם הרי הוא פטור אבל אם היה יודע שהספרים היו של ראובן ה"ז חייב לשלם ולא מצי לומר לאו בעל דברים דידי את אין לך דין כי אם עם שמעון דהוה ליה כגוזל ומאכיל לאחר רצה מזה גובה רצה מזה גובה עכ"ל. וכן כתב בתשובה אחרת הביאה הטור בסי' שמ"ח סעיף י"א וז"ל והא דאמרינן רצה מזה גובה וכו' היינו דוקא כשהשני גזלם מהראשון דכיון שלא נתייאשו הבעלים הוי כאלו גזלם מהבעלים ע"כ אשר נראה דסבירא ליה דכל היכא דלא ידע שהוא גזול וברשות ירד אין לחייבו מדין רצה מזה גובה רצה מזה גובה

אבל לע"ד נראה דאפילו לא ידע השני דגזולה היא בידו אפי' הכי ס"ל לרב חסד' רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואין חילוק בין ידע ללא ידע דאפילו לא ידע גזלן הוי. ואף שאיני כדאי להשיב מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך וראיה לדבר מסוגיא דשמעתין לקמן בפרקין דף קט"ו דאמרינן התם גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב רב אמר הדין עם הראשון ור"י אמר הדין עם השני ולא פליגי כאן קודם יאוש כאן לאחר יאוש ותרווייהו אית להו דרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה וכו' והאי נמי אע"ג דיהיב דמי לגנב לגבי האי מיהא גזלן הוא כפרש"י. הרי דאע"ג דזה השני לא גזלם שבדמים באו לידו וג"כ לא ידע שהיו גזולים ביד המוכר מדעבדו ליה תקנת השוק כמו שפירש רש"י ואפילו הכי חשוב גזלן וכאלו גזלם הוא מבית הבעלים ואם איתא דרב חסדא לא איירי אלא בדידע זה השני שהוא גזול אבל כל דלא ידע לאו גזלן מיקרי ולא מחייב גבי יתומים אלא דמי הנאתם איך למד זה מדרב חסדא ואף על גב דסוגיין איירי כשהגזילה קיימת כמו שפירש רש"י ז"ל יע"ש מיהו כיון דזה הלוקח נתן דמים לגנב חשוב כאלו אינן בעין ולפי דרכי אפרש הסוגיא והוא דלכאורה קשה במאי פליגי אביי ורב יוסף אי רב ור' יוחנן אית להו דרב חסדא אי לא הלא כל היכא דאיתיה הגזילה בעיניה לכ"ע חייב להחזירה לבעלים כדקתני בברייתא דר' אושעיא ובאידך ברייתא דמייתי בסוף סוגיין דדריש והשיב את הגזילה אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטור מלשלם הניח לפניהם חייבין לשלם וכבר ראיתי להתו' בפ' הזרוע דף קל"ד שהקשו כל זה והניחו לה בצ"ע אבל מקום הניחו לנו להתגדר והכי הוא פי' דהכא כיון דיהיב דמי אפילו כי איתיה הגזילה בעינים הוי כאלו אכלה ואי לא ס"ל כרב חסדא דזה השני חשוב גזלן כאלו הוא גזלה מבית הבעלים ממש אלא ס"ל כרמי בר חמא דפליג אדרב חסדא דאפי' קודם יאוש לאו גזלן קא חשיב ומטעם זה ס"ל דאם אכלה אפי' קודם יאוש פטור דיכול לומר אני לא גזלתיך ולאו בעל דברים דידי את להוציא ממני או לאפסודי לי. נהי דהכא צריך להחזיר הגזיל' כיון דאיתיה בעיניה ועדיין לא קנאה מ"מ הנגזל צריך לתת לזה שלקחה כל הדמים שנתן מכיון דלא חשיב גזלן כל דאית לי' טענה דמפסיד ליה. אבל אליבא דרב חסדא דאית ליה דזה שלקחה חשיב גזלן וכאלו גזלה מבית הבעלים אפילו דמים לית ליה כיון דגזלן הוא למדנו מהכא שאפילו היכא דזה השני לא ידע שהם גזולים ולא נחית אדעתא דגזלה חשיב כאלו גזלן הוא מיד הבעלים וכן מוכח ג"כ מההיא דאמרינן בפרק כל שעה דף ל"ב. באוכל תרומה בשוגג דכל היכא דמעיקרא שויא ד' זוזי ולבסוף שויא זוזי דודאי כדמעיקרא משלם דלא גרע מגזלן ע"כ אלמא דאע"ג דבשוגג איירי דלא ידע שהם תרומה אפ"ה גזלן חשיב כמו שנראה מפי' רש"י ז"ל שם. איברא דיש לדחות ולומר דהתם מיירי כשידע זה שהם תרומה וחשוב שוגג משום דלא ידע במיתה שבה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות תרומות

אבל ראיתי להרב בעל כ"מ שם בסוף פרק זה על מ"ש הרמב"ם ז"ל ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה. והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל ואם הוזלה בשעת אכילה למה לא יתן כשעת גזילה והרב בעל כ"מ ז"ל הליץ בעד הרמב"ם ז"ל וכתב דהכא לאו בגזלן עסקי' דהא בשוגג אכלה לתרומה ושעת אכילה הויא כשעת גזיל' ובתר ההיא שעתא אזלי' ולא בתר תשלומין עכ"ל. נראה מדבריו דמיירי כשזה שאכלה לא נחית בתורת גזיל' אלא שהיה סבור שהוא שלו ואפ"ה חשיב גזלן בשעת אכילתה שהוציאה מן העולם ודברים אלו הם שלא כדעת הריטב"א ז"ל ושלא כדעתינו דלדעת הריטב"א ז"ל כי לא ידע שהיא תרומה אלא שסבור שהיא שלו אפילו בשעת אכילת' לא חשיב גזלן ונראה דאם בשעת אכילתה היתה ביוקר ובשעת תשלומין הוזלה נותן לו כשעת הזול דהא לא חשיב גזלן ולפי דעתינו אפי' מקודם שאכלה חשיב גזלן

אבל נראה כמ"ש הבכ"מ דכל היכא דלא ידע וסבור שהוא שלו לא חשיב גזלן משעת הגבהה כיון דאינו מכוין לקנותו שהרי הוא סבור שהוא שלו משא"כ בההיא דלוקח מן הגנב שאע"פ שאינו יודע שהם גזולים מ"מ הרי נתכוון לקנותם ולהוציאם מרשות הבעלים. וכן נראה ללמוד ממ"ש הרמז"ל בפ"ב מה' גניב' הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב השומר משום גנב עכ"ל. ולכאורה נראה דאיירי אפילו כשלא ידע השומר שהוא גזול ועיין בסמ"ע בסי' שמ"ח ועל כרחין הכי צריך לפרש דאי לא תימא הכי אלא דאיירי דוקא כשידע השומר שהם גנובים א"כ היכי שמעינין מינה דתיקנו משיכה בשומרים ודילמא היינו טעמא דמחייב השומר משום גנב משום דקי"ל דהאומר לשלוחו צא וגנוב לי דהשליח הוי גזלן דאין שליח לדבר עבירה אלא מיירי אפי' דלא ידע השומר שהם גנובים כפשטא דמתני' והשתא, פשיט מינה דמדחזינן שהשומר מתחייב משום גנב על כרחין צריך לומר דתיקנו משיכה