מחנה אפרים - א נ

ליכא משום שליחות הרי זה בריא היזקא וכמ"ש מהר"ם ז"ל בתשו' סי' רי"ד וז"ל קרוב בעיני שיש להחמיר עליו יותר משל ישראל האומר לשליחו צא והרוג את הנפש דהתם קרוב לודאי שלא יעשה דדברי הרב וכו' אבל ע"י עובדי כוכבים נראה לי דבריא היזקא וחייב אפי' בדיני אדם עכ"ל וכ"ש בעובדא דאוריה דהוה בריא היזקא דמחוייב היה יואב לקיים מאמר דוד ואפ"ה כתב הנ"י ז"ל דדוד הוה פטור משום דאין שליח לדבר עבירה אבל עם כל זה נראה לקיים מ"ש דבנ"ד חייב לוי משום דגרס להפסיד ממון חברו והוי בריא היזקא ובעובדא דאוריה ליכא לחייבו מהאי טעמא דגרמא דגרמא בנזקין לחייבו ממון מצינו אבל לא לחייבו מיתה עד שיהרוג הוא או שלוחו דשלוחו של אדם כמותו וכיון דאין שליח לדבר עבירה אי אתה יכול לחייבו והריני חוזר על דברי הריטב"א ז"ל שכתב בהדיא דהשולח את הבערה ביד חש"ו דפטור איירי בשלא אמר לו להזיק וקשה לזה דבפרק האיש מקדש דף מ"ב ע"ב דפריך שם אמתני' דשלח ביד פקח פקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו ואי מתני' לא איירי בדאמר ליה להזיק אלא שמסר בידו מאי שליחות שייך כדי לחייבו למשלח וכי מי צוה לו להזיק אלא על כרחין צריך לומר דמתני' איירי בשאמר לו להזיק ואפילו הכי פטור כי שלח ביד חש"ו משום דלאו בני שליחות נינהו וכמ"ש התוס' שם בפ"ק דמציעא בד"ה אשה ועבד בני חיובא נינהו יע"ש

והשתא תיקשי לן על מ"ש דכל היכא דבריא היזקא דודאי קא עביד אע"פ דליכא לחייבו למשלח משום שלוחו של אדם כמותו דאין שליח לדבר עבירה ואפילו אם השליח שוגג מכל מקום מדינא דגרמי חייב כיון דבריא היזקא ואפילו אם השליח עובד כוכבים וכמ"ש מהר"ם ז"ל. ונראה לע"ד ליישב דמתני' איירי בקטן שיש לו דעת וכדמוקי לה חזקיה במסר לו גחלת וליבה משום דלא בריא היזקא דאפשר דהקטן לא ילבה אותה אבל אם אמר לקטן שאין לו דעת שישבור כלים של חברו דהוי בריא היזקא דכיון שאין לו דעת ודאי ישבור והוי בריא היזקא חייב המשלח וכן נראה מדברי הנמוקי יוסף בסוגיין דמציעא יע"ש

סימן ח ועובד כוכבים דנסכיה לחמרא דישראל כתב הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות מאכלות אסורות דמותר למכור היין לאותו עובד כוכבים שכיון שנתכווין להזיקו ולאסור יינו הרי זה כמי ששברו ונמצא הדמים שלקח ממנו דמי ההיזק. ונראה מדבריו דאם העובד כוכבים לא כיון לאוסרו אלא להנאתו וכגון ששתה ממנו אינו יכול ליקח הדמים ממנו דלאו דמי היזקא הם כיון שלא נתכוון לאוסרו אלא להנאתו. ולכאורה קשה עליו ממ"ש הוא עצמו בפ"ז מהלכות חובל דהעושה מלאכה בפרת חטאת ודמי חטאת במזיד חייב לשלם אלמא דאע"פ דאין זה מתכוין להזיק אלא להנאתו אפילו הכי חייב במזיד לשלם והראב"ד ז"ל כתב עליו שם שהוא פטור משום דלא להזיק קא מכוין אלא להנאתו וכתב ה"ה דטעמו של הרמב"ם ז"ל משום דס"ל דה"ה דהוי מצי לומר ולטעמיך אמאי לא קנר בהו רבנן כי היכי דקנסו מטמא וחבריו ולא ס"ל כחילוק הראב"ד משום דהכא להנאתו קא מכוין. ולע"ד היה נראה להביא ראיה לזה מההיא דפרק הגוזל דף צ"ח דקאמר רבה שם הצורם אזן פרתו של חברו פטור מדיני אדם ופריך ליה הא מהאי ברייתא דהעושה מלאכה בפרת חטאת וכו' מלאכה הוא דלא מינכר היזקא הא צורם דמינכר היזקא חייב ומשני ה"ה דצורם פטור וכו' והשתא מאי מדמה צורם לעושה מלאכה בפרת חטאת דפטור התם שאני משום דלאו לאזוקי קא מתכוין אלא להנאתו

סימן ט אם מכרו בשר ואחר שאכלוה נמצאת הבהמה טריפה אי חייבים לשלם הדמים. ואיברא דהנימוקי יוסף ז"ל כתב עליו בפרק המוכר פירות דמתני' דקתני מה שאכלו אכלו ומחזיר להם דמים אינו אלא משום קנסא שמכרו במזיד אבל אם היו חוגגין משלמין דמי בשר טריפה בזול וכן כתב הש"ך י"ד סי' קי"ט ודקדק כן מפי' רש"י שם במתני' דבכורות שפירש ויחזרו את הדמים משום קנסא. ולע"ד ק"ל עד מאד דבגמרא שם מייתי פלוגתא דרבנן ורשב"א דרשב"א חולק עם חכמים ומחלק בין דברים שהנפש קצה בהם לדברים שאין הנפש קצה בהם דדברים שהנפש קצה בהם ינכה להם את הדמים ודברים שאין הנפש קצה בהם כגון נבילות וטריפות יחזיר את הדמים משום דנפשו של אדם קצה בהם ולא קא מטיא ליה הנאה באכילתו ומשמע דלא פליגי חכמים עם רשב"א בזה מדלא נקטו חכמים בברייתא נבלות וטריפות משמע דבאלו ליכא פלוגתא ביניהון דלכ"ע יחזיר את הדמים כיון שלא נהנה וכי פליגי היינו במידי שאין נפשו של אדם קצה בהם דאע"ג שנהנה מ"מ משום קנסא ס"ל לחכמים יחזיר את הדמים ורשב"א ל"ל קנסא אבל במאי דס"ל לרשב"א דדברים שנפשו של אדם קצה בהם לא מטי לי' הנאה מנ"ל לאפישי פלוגתא ולומר דחכמים פליגי על זה דא"כ נמצא דרשב"א מיקל בחדא ומחמיר בחדא דדברים שאין נפשו של אדם קץ בהם ס"ל דאפי' במזיד לא יחזיר את הדמים אלא מנכה ודברים שנפשו קצה בהם ס"ל דאפי' מכרן בשוגג אין לו דמים ופליג אחכמים.. וראיתי בירושלמי דתרומות פ"ו אמתניתין דהמאכיל את פועליו תרומה ר"מ אומר הוא משלם את הקרן והן ישלמו את החומש וחכמים אומרים הם משלמים את הקרן והוא ישלם להם, דמי סעודתן ופריך עלה בירושלמי לרבנן דקא אמרי והוא משלם להם דמי סעודתן והלא כבר אכלו, ומשני כמ"ד נפשו של אדם חופה מהם ופי' רש"י ז"ל שם דאינה נחשבת להם אכילה. ולכאורה נראה דמ"ד נפשו של אדם חותה מהם בטבלי' הוא רבנן דפליגי ארשב"א שם בפרק כל פסולי המוקדשים וכן פירש מהרש"ם בפירוש להירושלמי ואם הדבר כן נראה דכל הני דקתני יחזיר את הדמים לאו משום קנסא הוי כמ"ש הנ"י אלא מדינא אין לו דמים אפי' בשוגג כיון שלא נהנה ואע"פ שהמוכר נחסר בזה ואיכא מ"ד בעלמא דכה"ג חייב כמבואר לעיל בה' גזילה מ"מ הכא פטור דאנוס הוא הלוקח וליכא לחייבינהו משום מזיק כיון דהוי אנוסים וכמ"ש התוס' בפרק המניח ולמדו הכי מההיא דהניח להם פרה כסבורים של אביהם היא טבחוה ואכלו' משלמין דמי בשר בזול יע"ש. ומה שפירש רש"י ז"ל במתני' משום קנסא לא איצטריך לזה אלא באיסור ספק דמדינא המע"ה אלא דמשום קנסא אמרו דיחזיר את הדמים ומה שפירש עוד רש"י ז"ל שם גבי מכרוה לגוים דמחשבין להם דמי בשר בזול כיון דלא גרם להם איסורא לאו למימרא דרישא דקתני ויחזיר את הדמים הוי משום קנסא בלבד דגרם להם איסורא אלא ה"ק דהשתא דלא גרם להם איסורא אשמועינן תנא דיחשב את הדמים אפי' מכרו במזיד דהוה ס"ד לומר דמשעה שמכרוה קנסו אותו ולא יחשב עמו הדמים כמו מוכר בשר בכור דאע"ג דהני איסור ספק אפי' הכי משום קנסא יחזירו את הדמים קמ"ל דכל כמה דלא גרם להם איסורא לא קנסו ולכאורה היה נראה דדבר זה במחלוקת שנוי בין הרמב"ם והראב"ד ז"ל והוא דבפ"א מהל' ברכות כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך כיצד הרי שאכל טבל או שאכל מעשר ראשון ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטריפות ע"כ והראב"ד ז"ל השיג עליו דלמה לא יברכו הואיל ונהנו עכ"ל ובהא פליגי דהרמב"ם ז"ל ס"ל דכיון שהוא דבר איסור לית ליה הנאה ואין אכילתו נחשבת אכילה כלל והראב"ד ס"ל דאית ליה הנאה. וראיתי להסמ"ע בח"מ והרב בעל ט"ז בא"ח סי' קצ"ו שכתבו כמ"ש דהאוכל איסור בשוגג לא חשיבא לי' הנאה כלל יע"ש

אבל מדברי הרמב"ם פ"י מהלכות תרומות אינו נראה כן שכתב גבי מאכיל לפועליו תרומה דישלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירין על דמי התרומה שאכלו שדבר האיסור נפשו של אדם חותה מהם עכ"ל. לכאורה נראה שממה שאכלו נהנו בו אלא שאינה נחשבת הנאה גמורה כאכילת חולין ומ"מ עדיין איכא למימר דה"ד בטבלים ותרומה שאין נפשו של אדם קצה בהם הוא דס"ל דיש לו הנאה קצת ואכילה קא חשיב אבל במידי דקץ בי' כגון טריפות אפשר דאליבא דכ"ע ליכא