מחנה אפרים - א מט

במה שעירבו בע"ה על פיו עם פירותיו ובמה דשילם הזכאי אחר כך אבל טימא את הטהור וזיכה. את החייב דיבורו של חכם חשיב כמעשה ע"כ וכ"כ התוס' בפרק הגוזל דף ק' לחד תירוצא יע"ש ונ"מ מזה שאם העידו באונס בנ"ד לזכות את החייב שיהיו, חייבים לשלם. דע דאין תירוץ זה עולה קצת אלא לדברי התוס' ז"ל דס"ל דמראה דינר לשולחני דחייב איירי אע"ג דאלו הוה קמן הוה מהדר ליה אבל לפי פירוש, המפרשים דס"ל דהא דמראה דינר לשולחני איירי שאם אומן אומר טוב צריך לקבלו בעל כרחו ואינו יכול לשמוט והנותנו פטור וכנ"ק מדברי הרא"ש ז"ל דכשבא לחלק בין דינא דגרמי לגרמא בנזיקין כתב ז"ל ומראה דינר לשולחני ואמר שהוא טוב מיד סומך עליו ונעשה לו ההיזק כי פטר אותו שנתנו לו ע"כ. לכאורה נראה דאין תירוץ זה עולה דאם כן אמאי אוקמיה הא דמראה דינר לשולחני כר"מ דדאין דינא דגרמי אבל לרבנן פטור ואמאי לא חשיב דבורו כמעשה עיין בש"ג ובפרק לא יחפור כתב הרא"ש ז"ל דזיכה את החייב חייב משום דינא דגרמי יע"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' סנהדרין שאם טמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל בנ"ב ח"ב הביאו הב"י סי' ל"ח דאם אמרו העדים שקר העדנו משלמין ע"פ עצמם למאן דדאין דינא דגרמי וכ"כ הרא"ש בתשו' יע"ש

והיה נראה לענ"ד לומר דאפילו נימא כסברת התוס' והרא"ש ז"ל דדיבוריה חשיב מעשה כאלו עשה ההיזק בידים וגם בעדים זוממים נמי אמרו בפ"ק דנזיקין דאף על גב דדיבורא דלית ביה מעשה היא רחמנא קרייה מעשה. מ"מ הכא בנדון דידן כיון דהוי אנוס באונס גמור הרי זה פטור ותדע דהא גבי אדם המזיק דחייב באונס כרצון אפי' הכי כתבו התוס' בפרק המניח דבאונס גמור הרי זה פטור ואע"פ שהזיקו בידים והביאו ראיה לזה מההיא דהניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם וטבחוה ואכלוה דאינם משלמים אלא כפי מה שנהנו ולא מה שהזיקו. איברא דהיה נראה לכאורה דהרשב"א חולק על זה שכתב בח"ה דף קל"ח גבי עובד כוכבים דנסכיה לחמרא דישראל שרי למשקל מיני' דמי חמרא שכתבו המפרשים דוקא בדנסכיה בכונה הא אם היה סבור שהוא של עצמו ונסכיה אסור דהא בישראל בכענין זה פטור וכדאמרינן המטמא והמדמע והמנסך פטור עכ"ל אלמא דאפי' כסבור שהוא שלו ונסכו אינו פטור אלא משום דהוי היזק שאינו ניכר דהכי קי"ל ודלא כהרב בכ"מ בפרק י"ג מהלכות מאכלות אסורות יע"ש שאין מקום למ"ש שם ומה שהביאו התוס' ראיה מההיא דטבחוה ואכלוה דאינם משלמים כל מה שהזיקו איכא לפלוגי ונרדף ששבר את הכלים יוכיח דהוי אנוס ואין לך אונס גדול מזה ואפ"ה חייב לשלם. (א"ה עיין מ"ש לעיל דהרמב"ן ז"ל כתב בפירוש דאדם המזיק אפילו אם הוא אונס גמור חייב ועיין בש"ך סימן שע"ח ס"א שישב ההיא דנרדף ששבר את הכלים שהביא מורנו)

ומצאתי למהרש"ל ז"ל בחדושיו לפרק הגוזל בתרא שכתב בהדיא דעדים שחתמו בשקר מחמת אונס נפשות אע"פ שנשסתפקו המרדכי והגהמי"י אי חייב לשלם דהוי מציל עצמו בממון חברו לא מסתב' לי כלל אלא כל דינא דגרמי פטור כל שהוא אנוס והיינו הטעם דאנוס רחמנא פטריה ולא מחייבינן אלא נשא ונתן ביד משום דזכה ביה בהגבהתו והוי שלו לענין אחריות עכ"ל ומההיא תשוב' מהר"ם ז"ל נראה דאפילו זיכה את החייב פטור כמ"ש. איברא דעדיין קשה ע"ד מהרש"ל דיהיב טעמא משום דאנוס רחמנא פטריה ונשא ונתן ביד דחייב משום דזכה בהגבהתו וכו' והא נרדף ששבר את. הכלים דלא זכה בהגבהתו ואפי' הכי חייב לשלם ולא מיפטר משום דאנוס רחמנא פטריה וע"כ צ"ל דכל גורם שאינו מזיק בידים מיפטר היכא דהוי אנוס כמו שאר נזקי ממונו שאם הניח קנקנים על גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו שהוא פטור ואע"פ שאינו אונס גמור וכמ"ש הנ"י בסוף פרק האומנין ודלא כמ"ש בפרק המניח ואע"פ שגרם להפסיד ממון חברו מ"מ כל שלא עשה ההיזק ממש בידים פטור כיון דהו' אנוס אבל היכא דעשה המזיק ההיזק בידים ממש בהא הוא דאיתרבי אונס כרצון. וגדולה מזאת נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דכל דינא דגרמי כל היכא דלא מתכוין להזיקו פטור שכתב בפ"ד מהלכות נזקי ממון דפירץ גדר, לפני בהמת חברו כיון דמתכוין להזיק הרי זה חייב אם יצאתה והזיקה אבל פרצוה לסטים המתכוונין לגנוב פטורים וכ"כ הראב"ד ז"ל הביאו הרב בעל התרומות בדף ש"י יע"ש וכן כתב הטור. ואל תיקשי לך מדין מראה דינר לשולחני דחייב מדינא דגרמי ואע"פ שלא כיון להזיק דהתם כיון שאינו בקי חשיב כאלו כיון להזיק שלא היה לו לראותם. וכ"ת והא כהנים שפיגלו במקדש דפריך בפ' הניזקין למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק אמאי אינם חייבים. ולפי דברינו מאי ק"ל דהא ודאי כהנים שפיגלו אינו אלא גרמא וכיון שהם שוגגין שלא כיונו להזיק מדינא הם פטורים ולא דמי לכל הני דמתני' שעוש' מעש' בידים איכא למימר דהתם נמי גבי כהנים שפיגלו חשיב מזיק בידים דהוי כאלו הרג את הבהמה. (א"ה עיין בדברי התוס' בפרק הגוזל קמא דף ק' ד"ה וטהר את הטמא וכו' ועוד היכא דקם דינא אמאי לא יתחייב אפי' לרבנן דלא דייני דינא דגרמי מ"ש מכהנים שפיגלו במקדש דמדין חייבין וכו' יע"ש ולפי דברי מורי הרב זלה"ה נראה דלא ק"מ). וגבי עבד שקדם וטבל לשם בן חורין כתבו הפוסקים דחייב לכתוב לרבו שטר על דמיו משום דקא משתרשי משמע דטעמא משום דמשתרשי ליה אבל מדינא דגרמי לא מיחייב משום דלהנאתו כיון וכיוצא לזו כתב הטור במוחל שטר חוב לעצמו שהוא פטור משום דלהנאתו כיון

סימן ז ומי שאמר לחברו לשבור כלים של ראובן ושברם מחמת שהיה סבור שהם משל לוי שאמר לו לשברם מי משניהם חייב לשלם נר' דשמעון ודאי פטור כיון שלא היה יודע שהיו של ראובן וכמש"ל משם התוס' דהיינו טעמא דאם הניח להם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה דאינם משלמין אלא כפי מה שנהנו ולא מה שהזיקו דאנוסין הם

אבל לוי שאמ"ל לשברם אי חייב נראה דבמחלוקת שנוי דלפי מ"ש התוס' בפ' מרובה דף ע"ט ע"א ד"ה נתנו לבכורות בנו או לב"ח דכל היכא דהשליח לא ידע דאיסורא קא עביד יש שליח לדבר עבירה ה"ה בנ"ד דלוי חייב. אבל לפי סברת האחרונים שהביא הנ"י, שם דאפילו היכא דלא ידע שליח אין שליח לדבר עבירה. אם כן בנ"ד לוי המשלח נמי שא"ל לשברם פטור מהאי טעמא. אבל כד דייקינן בה אפשר דהכא כ"ע מודו שלוי חייב ולא משום שליחות ולומר דשמעון ששברם שלוחו הוי אלא טעמא הוי משום דחשיב לוי כאלו שברם הוא שכיון דשמעון לא הוה ידע כי אמר לו לוי לשברם הרי זה ברי היזקא וכמ"ש הריטב"א בחי' פ"ק דמציעא דההיא דהשולח את הבעירה ביד חש"ו דפטור איירי בלא א"ל להזיק אבל אי א"ל להזיק הרי זה חייב עכ"ל. אלמא דאע"פ שחש"ו לאו בני שליחות נינהו אפילו הכי כיון דברי היזקא חייב המשלח וכמו כן כתב מהר"ש בר צמח ז"ל הביאו הב"י סוף סי' שפ"ח, דאי א"ל ראובן לשמעון שהוא מוחזק במסור שימסור את לוי כיון דשמעון מוחזק בכך אע"פ שאין שלד"ע דל מהכא דין שליחות מ"מ ראובן חייב משום דבריא היזקא כיון דשמעון מוחזק הוא לעשות וכ"כ בנדון דידן דלוי חייב כשא"ל לשברם מכיון דשמעון הוא סבור שהם משל לוי שאמר לו לשברם מפני שהיה צריך השברים לדבר אחר ודאי שמעון קא עביד והוי בריא היזקא ולא דמי לההיא דנתנו לבכורות בנו או לשומר דאע"פ דלא ידע השומר והיה סבור שהוא שלו ובודאי קא עביד וכמ"ש התוס' שם ואפילו הכי כתבו האחרונים דפטור הנותן משום דאין שליח לדבר עבירה דהתם אי לאו משום שליחות אי אתה יכול לחייבו לנותן משום גנב דמשום מזיק לא שייך לומר שם כדי לחייבו לנותן בחיובי הגנב אי לא משום דשלוחו הוי וקי"ל אין שליח לדבר עבירה. איברא דעדיין יש לפקפק על מה שחילקנו מדברי הנ"י ז"ל עצמו שהביא ראיה לומר. דאפילו כי לא ידע השליח פטור המשלח מעובדא דאוריה והתם כי נמי