מחנה אפרים - א מז

בחובו חייב לעשר ומשני שאני התם דקא משתריש ליה. והקשו התוספות על זה וא"ת מתנות כהונה כשאכלן משתרשי ליה דבמקום זה לא אכל דבר אחר ותירצו דאכלן לא משתרש שהי' אפשר להתענות עכ"ד וא"כ הכא נמי כשהאכיל חברו בע"כ נימא נמי הכי לא הוה ניחא לי בהאי אכילה ולא קא משתרש לי. ומה שהביאו התוס' מתחב לו חברו בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה איכא למדחי דהתם איירי דמצי לאהדורה ולכך כי לא הדרה מרצונו נהנה ומשלם והא דקאמר שם ואי לא מצי לאהדורה אמאי חייב לא כמו שפירש רש"י ז"ל דמחיוב מיתה בלבד קא פריך אלא כמו שפירש ר"י ז"ל דמחיוב ממון קא פריך דבשעה שהוא נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם ואין זה מזיקו שהוא במקום דאי אפשר לאהדורה ואין לו על השני כלום. ומשמע מדבריו אלו דאפילו במניח לו מרצונו כל שהוא לא עשה מעשה אלא ממילא מטייא לי' הנאה פטור וה"ה נמי בצבע צמרו של זה בסמנין דחברי' דבשעה שנהנה צמרו כבר הסמנין אבודים מן העולם ולא הזיקו זה בכלום וממילא קא מטי לי' הנאה לבעל הצמר ואפילו תימא דהכא גבי סמנים אינם אבודים שהרי הצמר מעולה בדמים מ"מ נראה דכיון דממילא מטי ליה הנאה לבעל הצמר פטור מלשלם כאמור וכי תימא דבפרק המפקיד דף מ"ב גבי ההוא מעשה דההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חברי' ואזל סרסיה ורמא ליה לתוך שיכרא דמפקיד פריך תלמו' והא קא משתרשי לי' כלומר וישלם המפקיד וכו' משמע דאפילו כשנהנה ממנו על ידי אחר וממילא מטי ליה הנאה חייב לשלם התם שאני משום דכשות שלו היה עומד להטילו בשכר וכן פירש רש"י וז"ל והא קא משתרשי ליה והלא הוא נשכר הכשות ושלו עומד ע"כ הא לאו הכי פטור ואע"ג דמטי לי' הנאה מכשות דחברי' ולפי האמור הי' נראה דאין חלוק בין מטי הנאה לגופו למטי הנאה לממונו דבשניהן כל היכא דהוי הנאה דלא אפשר בלאו הכי אי נמי שהי' עומד לכך אפילו בהנאת ממונו חייב לשלם מה שנהנה שהרי לכך הי' עומד וניחא לי' בהאי הנאה ואין להקשות מנתן לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור שכתבו רש"י והרמב"ם ז"ל דנותן לו דמי הוצאתו ואע"פ שזה לא הי' רוצה בשחור משום דסוף סוף נהנה שהרי השביח הצמר דהתם שאני דכבר גילה דעתו בעל הצמר שרוצה להוציא ולהשביח אבל כל זמן שלא גילה דעתו מצי אמר ליה לא הייתי רוצה בהאי הנאה א"נ דהתם שאני משום דלא גרע מיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות דאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו כל ההוצאה כיון דמתכוין להשביח לחברו בממונו משא"כ בתחב אוכלין של אחרים לתוך פיו של בהמת חברו וכה"ג חילק הש"ך סי' שצ"ב. ולכאורה למילף הכי משמעתין דיש שבח סמנים ע"ג הצמר מדלא אוקמוה בשצבעם זה בסמנים שלו וקא תבע ליה לבעל הצמר שיתן לו דמי צבעו אלא נראה דכל כה"ג לא מיבעיא לי' דאפילו אין שבח סמנין על גבי הצמר מ"מ הא קא משביח לי' וכיון להשביחו. וכן נראה ממ"ש הפוסקים דף ק"ב ע"ב ד"ה מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה יע"ש. אבל במ"ש הש"ך שם דאם האכיל מדיליה לבהמתו של חברו דמשלם לו משום דכיון להשביח הא לאו מלתא פסיקתא דזה שייך היכא דפיטמה הבהמה דהשבח בעין אבל היכא דלא פיטמה דליכא שבחא בעיניה דמי למבריח ארי. וכן נראה מדברי התוס' בפרק המניח דף ל"ד גבי פיטמה מזיק וכן נראה ממ"ש התוס' פ"ב דכתובות גבי מתני' דחנן אומר איבד את מעותיו יע"ש. וכן נראה גם כן ממ"ש הר"ן ז"ל בפרק אין בין המודר דף ל"ח גבי מתני' דזן את אשתו ואת בנו לפי מ"ש דהרשב"א פי' בהפך יע"ש

סימן ג הזן את חברו סתם ומת בע"ה אם היתומים יכולים להוציא מידו. לכאורה נראה דהלכה רווחת היא בדברי הפוסקים דהזן את חברו סתם לאו לשם מתנה איכוון אלא בתורת הלואה וכן כתבו משם רבי' אפרים ז"ל שאם אחד אמר לחברו בא ואכול עמי ואכל עמו ואח"כ תבעו לחברו שישלם לו דחייב לשלם לו דמי מזונו. ונראה דאפילו באומר זה שאכל הייתי סבור שהיה לשם מתנה אפילו הכי כיון שנהנה חייב לשלם כל מה שנהנה ולפי דברי התוס' שהבאתי דאכלן לא משתרש שהיה אפשר להתענות אם כן יראה דבכה"ג אפילו אם אין דרכו של זה להתענות מ"מ מצי טעין לא הייתי מוציא כל כך בסעודתי ולא יתן אלא כפי מה שדרכו לאכול ולא יותר ואע"פ שנהנה הרבה וראיה לדברינו מיתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול משום דאי הוו ידעי שאינה שלהם לא הוו אכלי אותה

עוד ראיתי להרשב"א ז"ל הביא דבריו הר"ן ז"ל פ' אין בין המודר דהזן את חברו סתם לאו לשם מתנה הוי אלא לשם הלואה והביא ראי' לדבריו מהירושלמי דפרק איזהו נשך דקאמר שם חד גברא אושאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה לבתר אמר לי' הב לי דינרי אמר ליה הב לי' אגר ביתי אתא עובדא קמי ר' אבא בר ביזנא וחייבי' למיהב ליה אגר ביתא אלמא המרשה את חברו סתם לאו למתנה כיון אלא לשכירות דליכא למימר דמשום רבית חייביה דאם כן הוה ליה למימר נכי לי אגר ביתי עכ"ד. ודע דזאת אינה ראיה לפי מ"ש המפרשים בפרק איזהו נשך דגרסי נכי לי ומשום רבית מטי בה כמ"ש הרא"ש ז"ל שם בפסקיו בסוגיא דהמלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם איך שיהיה לפי כל האמור היה נראה דהיתומים דינא קא בעו אבל ראיתי למרן הב"י ז"ל בי"ד סי' רנ"ג שכתב משם ר' ירוחם ז"ל דהרי"ף ג"כ לא אמר אלא ביתום עני אבל באדם אחר שפירנסו אם היו לו קרקעות או נכסים אפילו ביד אחר חייב לשלם אם חברו תובעו עכ"ד. נראה דאם לא תבעו או שמת הבע"ה אין היתומים יכולין להוציא מידו דשמא לשם מתנה כיון

סימן ד מי ששף כלי כסף של חברו ונפחת מדמיו ולא נפחת ממשקלו יר' דהא מלתא תליא בפלוגתא דלמאן דס"ל כרבה דהשף מטבע פטור ה"ה בשף כלי כסף ולדעת הרי"ף והרמב"ם דמחייבו משום דינא דגרמי ה"ה הכא. ודע דאין להקשות לסברת הרמב"ם ז"ל דחשיב ליה נזק מההיא דאמרינן גזל זוזי ועשהו נסכא דהוי שנוי משום דאי הדר ועביד ליה מטבע פנים חדשות באו לכאן דמשמע דאי לאו האי טעמא דפנים חדשות וכנון נ"ד דכל שנותן שכר לאומן מחזירו לכמות שהיה לא חשיב שנוי ואי חשיב נזק ניכר ומחייבו משום דינא דגרמי אם כן לא מיקרי כעין שגזל וכה"ג אמרינן בהנזקין וא"א היזק שאינו ניכר שמיה היזק א"כ תרומה ונטמאה אמאי אומר הרי שלך לפניך דאיכא למימר נהי דחשבינן ליה נזק ומחייב מ"מ גבי גזלן לא מיקרי שנוי משום דבעינן שנוי שאינו חוזר כדי שיקנה אותו אבל שינוי החוזר לא מיקרי שינוי וקרוב לזה כתבו התוס' בפ' הנזקין

ונראה לע"ד דאפילו לדעת התוס' והרא"ש שפסקו גבי השף מטבע דפטור הכא יודו דחייב. וטעמא דגבי השף מטבע לא מינכר היזקא דבשביל דלית ביה צורה לא מיקרי דבר הנזוק דראוי הוא לעשות לו צורה ועוד דהרואה אותו עכשו אינו מכיר בהיזקו ותדע דרבא ס"ל דבכה"ג לא מיקרי היזק ניכר דאם איתא דהוי היזק ניכר אמאי פטור אף דלא חסריה ולא פיחתו ממשקלו והא אמרינן בהנזקין דהמטמא והמדמע דפטור משום דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ומשמע הא אי הוה מינכר הוה חייב ואע"ג דלא פיחתו משיעורו אלא נראה דס"ל לרבה דשף מטבע נמי לא הוי היזק ניכר מפני הפסד צורתו דצורה הוי דבר שאין בו ממש דלא חשיב כ"כ אבל בשכר כלי כסף שהיו ראויים למלאכה ועכשיו אינם ראויים אפשר דכ"ע יודו דחשיב נזק גמור ואף על פי שלא נפחת ממשקלו דכלים שבורים דבר הנזוק הוא שהרי אינם ראויי' למלאכה אבל ראיתי להמרדכי שמחלק במידי דיכול לתקנו לכמות שהיה על ידי שכר שיתן לצורף דזה לא מיקרי נזק אלא גרמא בנזקין שעל ידי זה מפסיד ממון שצריך לתת לצורף אבל מידי דאי אפשר לתקנו כגון מטבע שנפסל אין לך חסרון גדול מזה. ולפי דברים אלו נראה דאפילו בשבר כלי כסף אם לא נפחת ממשקלו ואפשר לתקנו כמו שהיה ע"י שיתן שכר לצורף פטור אבל מדברי התוס' והרא"ש ז"ל אין נראה כן שכתבו דלרבה דפטור השף מטבע ס"ל דפסלתו מלכו' לא הוי כנסדק