מחנה אפרים - א מו

כדי שיהא הלוה משתמש בהם אבל לכ"ע נראה דאסור למשכנם לעובדי כוכבים מפני שנוהג בהם דרך בזיון

ואם מכרו הרמונים כדי ליהנות מן הדמים ולהוציאן לחולין הלוקח אסור להוציא הרמונים לחולין כך נראה מדברי הרמז"ל שכתב אסור להוציאן לחולין אלא אם כן מכר אותן כדי לקנות בדמיהן ס"ת. דלכאורה נראה דהכי הו"ל למיכתב אא"כ מוכר אותם ומדכתב אא"כ מכר אותם נראה דכל שאין המוכר מעלה את הדמים הלוקח אסור להשתמש ברמונים לחולין

אם יכולים למכור רמונים שהניחו ע"ג ס"ת כדי להספיק לת"ת לכאורה היה נראה דכיון דת"ת עדיף אפילו מס"ת דאמרינן בגמרא דמוכרין ס"ת לת"ת דאין לך עילוי גדול מזה יכולים הם לשנותם כדי להספיק לת"ת. אבל עדיין יראה דה"ט לא סגי לאפקועי קדושת הרמונים שיש בהם קדושה להוציאן לחולין דבמאי תיפקע הקדוש'. ול"ד לההיא דמוכרין ס"ת לת"ת דהתם אין אנו מפקיעין קדושת הס"ת וכל היכא דאיתי' בקדושתיה קאי אבל הכא להוציאן לחולין במאי תיפקע קדושתייהו. ונראה דמש"ה איצטריך הרא"ש בכלל י"ג והרמב"ן בתשו' לומר דבמעות שהתנדבו לצורך ב"ה לא חלה עלייהו קדושה ואין לאסור משום הזמנה ואע"ג דהשינוי לא היה אלא לצורך ת"ת דהוי עילוייא כמ"ש הם ז"ל

מ"ש מהריק"ו שרש ה' דכשנוחי נפש מניחי' איזה מעות לנדבה צדקה לעניים לכפרת נפשם וממנים גבאים ע"ז כדי לפקח בנכסים אותם הגבאים יש להם כח כמו בני העיר ויכולים הגזברים לשנות ובפרט לדבר מצוה ואע"ג דפסידי עניים פסידא דלא הדרא ותדע מדאמרינן ישראל שהתנדב מנור' לב"ה דיכולים לשנות' למצוה אחריתי ואע"ג דאין חוזרין ופורעין נר אחר ע"כ. ואינה ראי' דהתם מיירי בשיש להם ספק מנורות בב"ה וכמ"ש מהריק"ו בשרש קכ"ח ונמצא דאין כאן שום פסידא אבל בעלמא דאיכא פסידא דעניים אע"ג שאינם ידועים (א"ה עד כאן מצאתי): הלכות נזקי ממון

מי שהזיק שום חפץ מחברו והיה שוה באותה שעה חמשה ואח"כ בשעת הפרעון הוזל ואינו שוה אלא ארבע כמה חייב לשלומי דאיברא לענין גזילה קי"ל דחייב לשלם חמשה כמו שהיה שוה בשעת הגזילה ואינו יכול לפטור עצמו אפילו להחזיר כלי אחר כמות שגזל כדמוכח בפ' כל שעה דף ל"ב וכדפירש רש"י שם משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל. ואיכא למימר דדוקא גבי גזלן הוא דהוי הכי משום דגלי קרא כעין שגזל אבל בשאר מזיק אפשר דסגי כשיחזיר כלי אחר כמו שהזיק ואע"ג דהשתא אינו שוה כ"כ כדמעיקרא. ואשכחן דנשתנה דינו של מזיק מגזלן כדרשא דהאי קרא גופא כדאיתא בירושלמי שהביאו התוס' בפ"ק דקמא דף י"א דדריש מהאי קרא דכעין שגזל לומר דאין שמין לגזלן משום דכתיב אשר גזל כאשר גזל אבל לנזקין שמין

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שכירות שכתב הסבל ששבר חבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי היא שוה ביום השוק ארבעה ובשאר הימים ג' אם החזירו ביום השוק חייבים להחזיר חבית של יין או ישלמו ד' החזירו לו בשאר הימים מחזירין שלשה ע"כ. וכתב ה"ה דהטעם שהם יש להם לשלם חבית של יין לפיכך כל שמשלמים דמים רואין כמה היא שוה בשעת החזרה וכו' עכ"ל. נראה מדבריו אלו כמ"ש דאפילו שהיה שוה בשעת שהזיקה ארבעה והשתא אינה שוה אלא ג' יכול לפטור עצמו בחבית של יין או בדמי שלשה כמו שהיא שוה עכשיו והטעם כמו שכתבתי משום דאין חיובו של זה אלא להחזיר חבית יין או דמי החבית. וכן נראה שהבין הטור בכונתו. ואפילו החולקין על הרמב"ם ז"ל שכתבו דכיון שהיה שוה בשעת שבירה ד' אינו נפטר במה שיתן לו עכשיו חבית ששוה שלשה ה"ט משום דאיירי בחנוני העשוי למכור ומצי אמר ליה אלו לא שברת אותה הייתי מוכרה באותו יום בד' אבל בעל הבית שאינו רוצה למכור חפציו דלא מצי למטען האי טענה יראה דכל שהחזיר לו כלי אחר כמו שהזיק סגי וכ"כ יכול ליתן דמי הכלי כמו ששוה עכשיו. ואפילו למ"ש הטור בסי' ש"ד דאפילו לא היה יכול למכרה ביום השוק שהרי היה לו יין אחר ולא נמכר דאפ"ה אינו נפטר בשלשה כיון שהי' שוה ד' ביום ששברה. התם שאני משום דיכול לומר אמכרנו ביום שוק אחר ששוה ד' והאי טעמא לא שייך אלא היכא דידוע דאיכא יומא דשוקא ונמכר בארבעה אבל היכא דליכא יומא דשוקא שימכר ביותר אף הטור מודה דנפטר בשלשה וטעמא כמ"ש שאין לו עליו לשלם אלא חבית כמו שהזיק או דמי חבית השוה בשעת חזרה. ועל פי הדברים הללו נראה דמשום הכי לא חילק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טוען גבי מ"ש שם ז"ל וכן החופר בשדה חברו בורו' שיחין ומערות והפסידוה וטענו שחפר שתים והוא אומר לא חפרתי אלא אחד דה"ז נשבע היסת עכ"ל והשיג עליו הראב"ד ז"ל דאם זה תבעו לשלם לו פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון עכ"ל דכיון דאין זה חייב לשלם לו דמים ואינו חייב אלא למלאות החפירות כמו שהזיק אלא שאם רוצה משלם לו דמי מה שהפסיד נמצא דעיקר התביעה הוא קרקע. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בריש פ"ט מהלכות גזלה. ולפי זה נראה דהראב"ד ס"ל דמשעה שהזיק נתחייב דמי הזיקו והלכך אם הוזל אח"כ משלם כשעת הזיקו ועפ"ז ירד לחלק כן. ובעומדי בנדון דידן לראות היכי נדיינו דייני מצאתי בחי' מכ"י המכוני' לה"ר יונה זלה"ה שנסתפק בזה אי דינו של מזיק כגזלן לענין יוקרא וזולא והכא היינו טעמא דמשלם כשעת חזרה משום דאיכא מנהג קבוע בעיר שביום השוק שוה חמשה וכיון שכן בשאר ימים אינו משלם אלא ארבעה שהרי יכול ליקח באותו יום חבית בארבעה ולמכרה ביום השוק כמו שהיה שוה בשעת שביר' עכת"ד. עוד ראיתי בתשו' למהר"ם ז"ל שכתב דמזיק דינו כגזלן

ולע"ד נראה קצת דדבר זה במחלוקת שנוי ואמינא לה מההיא דאמרינן בפרק מרובה דף ס"ה על מאי דאמר רב התם קרן כעין שגנב דמוקי תלמודא מלתא דרב דאיירי כגון דמעיקרא שויא ארבע ולבסוף שויא זוזא קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין וכתב על זה הרא"ש ז"ל וז"ל אלא כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ארבע והשתא שויא זוזא קרן כעין שגנב מלתא דפשיטא היא דאלו איתבר ממילא על כרחיך משלם ארבע דבשעת שבירתה לאו מידי קא עביד ואפילו איתבר בפשיעה דגזלן לא מקבל עליו שמירתה ואשעת גזלה קמחייבת ליה וההיא שעתא הויא שויא ארבע וכ"ש אי תברה או שתייה דאם לא כן מצינו חוטא נשכר ומגניבה וחיים דריש דוקא אחייה לקרן כעין שגנב הא כפל ארבע וה' כשעת העמדה בדין דלגופי' לא אצטריך כדפירשנו עכ"ל. ולפום פשטן של דברים כל הישר אומר דמסברא ס"ל להרא"ש ז"ל דאם מעיקרא שוה ארבע ולבסוף זוזא שישלם כעין שגנב ואם איתא דגבי נזקין דינא הוי דנותן לו לפי מדה ולא לפי הדמים שהיה שוה בשעה שהזיק מנ"ל האי סברא. אבל מדברי התוס' ז"ל שם בסוגיין דמרובה וכן מדברי רש"י ז"ל שהבאתי מפרק כל שעה נראה דאי לאו קרא דכאשר גזל כעין שגזל הוה אמינא דכל שמחזיר לו זה השתא כלי אחר כמותו הוה סגי, ואע"פ דהשתא הוזל ושוי' שלשה ולפי זה נראה דבנזקין נותן לו כלי כמותו או דמיו וסגי

סימן ב והנאה הבאה לו לאדם שלא מדעתו אי חייב לשלומי כל מה שנהנה. ראיתי להתוס' ז"ל שכתבו בפ' הגוזל דף ק"א גבי מאי דבעי תלמודא יש שבח סמנין ע"ג צמר דאי אין שבח סמנין ע"ג צמר מצי אמר ליה לית לך גבאי ולא מידי וז"ל תימה הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה מצדי רחבה ובפרק אלו נערות אמרי' תחב לו חברו משקין של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה' ותירצו דדוקא כשגופו נהנה ע"י אחר או ממונו נהנה ע"י מעשה בהמתו חייב לשלם אבל כשממונו נהנה ע"י אחר פטור עכ"ד מוכח מהכא דכל שנהנה גופו אפילו הוה שלא מדעתו משלם כל מה שנהנה. אבל הדבר קשה לי דאמאי לא יוכל זה לומר לא הייתי רוצה בהאי הנאה וגדולה מזאת כתבו התו' בפרק הזרוע דף קל"א גבי מאי דאמר תלמודא התם המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם ופריך תלמודא על זה מההוא דאנסו בית המלך גרנו אי